לדלג לתוכן

מרינה (קבוצה אתנית)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
מרינה
אוכלוסייה
כ-5 מילון
שפות
ניב מרינה, מלגשית סטנדרטית, צרפתית
דת
נצרות פרוטסטנטית, נצרות קתולית וסינקרטיזם
ציור של המלך ראדמה הראשון

בני המֶרינה (הידועים גם בשם אימרינה, אנטימרינה, בוריזאני או אמבאניאנדרו[1]) שנקראו בעבר אמבואלמבו הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במדגסקר.[2] זאת הקבוצה האתנית המלגשית שחיה בהרים במרכז האי האפריקאי ואחת משמונה עשרה הקבוצות האתניות הרשמיות של המדינה.[3][4] מוצאם מעורב, מקורם באוסטרונזים שהגיעו לפני המאה ה-6 לספירה מהמזרח והתערבבו עם אפריקאים משבטי הבנטו. בתקופות מאוחרות יותר הגיעו מספר רב של נאו-אוסטרונזים ומיעוט של ערבים, הודים ואירופאים.[5] הם דוברים את ניב המרינה של השפה המלגשית הרשמית של מדגסקר.[5]

בני המרינה נמצאים בעיקר במרכז האי (לשעבר מחוז אנטננריבו (Antananarivo Province)). שליטי ממלכת מרינה (Merina Kingdom) החלו בסוף המאה ה-18, להרחיב את האזור הפוליטי שהיה תחת שליטתם, והחלו לכבוש שטחים באי מדגסקר, כאשר מלכם ראדמה הראשון (Radama I) הצליח לאחד את האי תחת שלטונם של בני המרינה. הצרפתים נלחמו בשתי מלחמות עם בני המרינה בשנים 1883–1885, וב-1895. בין השנים 1895–1896 כבשו הצרפתים את מדגסקר ובשנת 1897 ביטלו את ממלכת מרינה.[5]

בני המרינה בנו עד המאה ה-18 תשתית השקיה חדשנית ומורכבת וחוות אורז פרודוקטיביות ביותר ברמות הגבוהות של מדגסקר. אנשי המרינה היו מרובדים חברתית עם קאסטות היררכיות, מקצועות שעברו בירושה ואנדוגמיה,[6] בין מלכי המרינה היו גם מספר מלכות.[7]

היסטוריה

האוסטרונזים החלו להתיישב במדגסקר בין השנים 200 ל-500 לפני הספירה.[5] הם הגיעו בסירות ומקורם היה בקבוצות אתניות שונות מדרום מזרח אסיה ואוקיאניה. מאוחר יותר הגיעו סוחרים דוברי סוואהילי-ערבים וסוחרים הודים לאזורים הצפוניים של האי.[8] עבדים אפריקאים הובאו לחופי האי בין המאות ה-13 וה-18. הסוחרים הפורטוגזים היו האירופאים הראשונים שהגיעו במאה ה-15, ואחריהם הגיעו מעצמות אירופאיות אחרות.[5]

אזור מסורתי של אנשי המרינה (מרכז סגול), יחסית לקבוצות אתניות מלגשיות אחרות

זרם זה של אנשים ממקומות שונים, יצר באלף השני קבוצות אתניות שונות.[9][10] על פי המסורות של האי, בני המרינה "בעלי המראה האוסטרונזי ביותר" הגיעו לפנים האי במאה ה-15 בגלל מלחמות ולחץ מהגרים בחוף.[11][12] בני המרינה התיישבו במרכז מדגסקר, ויצרו עד המאה ה-18 אחת משלוש הממלכות העיקריות באי. השתיים האחרות היו ממלכות שהוקמו על ידי הקבוצה האתנית סקאלאבה (Sakalava people) במערב-צפון-מערב והקבוצה האתנית בטסימיסאראקה (Betsimisaraka people) במזרח-צפון-מזרח.[5]

בתחילת המאה ה-16 התקיימה באזור ששמו אימרינה, ממלכה ברמות המרכזיות של מדגסקר. שלט בה המלך אנדריאמאנלו (Andriamanelo). לפני עלייתו לשלטון היה שבט המרינה נתון לפשיטות עבדים על ידי שכניהן שבטי סקאלאבה ובזאנזאנו, בעיקר של יחידים מקבוצת המרינה. בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 עד 1824, כבשו שורה של מלכי מרינה כמעט את כל מדגסקר, בעיקר באמצעות אסטרטגיה צבאית, הסכמים שאפתניים ומדיניות פוליטית של אנדריאנפואנימרינה (Andrianampoinimerina) (בסביבות 1785–1810) ובנו ראדמה הראשון (1792–1828). הביאו לאיחוד מדגסקר תחת שלטונם. האימפריה הבריטית הקולוניאלית הכירה בריבונות ממלכת מרינה ובשליטתה באי מדגסקר בשנת 1817.[5] רדאמה הראשון קיבל בברכה סוחרים אירופאים ואיפשר למיסיונרים נוצרים להקים מיסיון מיסיונים במדגסקר. את רדאמה הראשון, ירשה אשתו המלכה רנאוואלונה הראשונה (Ranavalona I), ששלטה בין השנים 1828 ל-1861, ירשה אותה המלכה רסוהרינה (Rasoherina) ששלטה בין השנים 1863 ל-1868, ולאחריה המלכה רנאוואלונה השנייה (Ranavalona II) ששלטה בין השנים 1868 ל-1885.[7]

סוחרים ערבים סוואהיליים וסוחרים צרפתי כמו הסוחר הצרפתי ז'וזף-פרנסואה למברט (Joseph-François Lambert) חתמו על חוזה חכירה שנוי במחלוקת של אדמות עם המלך ראדמה השני (Radama II). הם גידלו קנה סוכר והקימו תעשיות שונות לאורך מישורי החוף של מדגסקר.[2] העבודות נעשו באמצעות עבודת כפייה של עבדים מיובאים. זרם העבדים הגדול ביותר הובא על ידערבים וצרפתים. אנשי המקואה (Makua people) ממוזמביק היו אחד הקורבנות העיקריים של דרישה לכוח עבודה זול. הם נלכדו ונמכרו למדגסקר כדי לספק את הדרישה לכוח אדם זול.[13][14] העבדות בוטלה על ידי הממשל הצרפתי בשנת 1896, דבר שפגע לרעה במטעי שבט המרינה, ובמטעים שאינם מנוהלים על ידי עבדים.[15]

השליטה של ממלכת מרינה על כל מדגסקר הגיעה לסיומה בשתי התערבויות צבאיות צרפתיות במדגסקר בין השנים 1883 ו-1896 שהפילו את המלוכה השלטת של ממלכת מרינה, והביאו לכך שמדגסקר הפכה למושבה צרפתית. בסוף המלחמה, מדגסקר ויתרה על העיר אנצירננה בצפון מדגסקר לטובת צרפת, ושילמה 560,000 פרנקים מזהב (gold franc) ליורשיו של ז'וזף-פרנסואה למברט. הצרפתים הכריזו על מדגסקר כמדינת חסות בשנת 1894. מלכת מרינה סירבה לחתום על מסמך החסות.[15] בשנת 1895, הצבא הצרפתי נחת במאהאג'אנגה (מג'ונגה) וצעד דרך נהר בטסיבוקה לבירה, אנטננריבו, והפתיע את מגיני העיר. בשנת 1896 סיפחו הצרפתים את מדגסקר, ובשנת 1897 הפכו שבט המרינה לתושבי המושבה מדגסקר הצרפתית.

בתחילת המאה ה-20, הובילו אנשי מרינה תנועה לאומנית אנטי-צרפתית. הקבוצה, שבסיסה באנטננריבו. היא נוהלה על ידי איש דת פרוטסטנטי מלגשי, הכומר ראבלוג'ואנה (Ravelojoana). בשנת 1913 הוקמה אגודה סודית שהוקדשה לאישור הזהות התרבותית המלגשית שקראה לעצמה "רשת הברזל והאבן" (בשפה המקומית, Vy Vato Sakelika – VVS). התנועה דוכאה במהלך 1915 ו-1916 באמצעות מעצרים רבים, אך צצה מחדש בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי שיתוף פעולה עם השמאל הצרפתי בצרפת.[16]

בשנים 1943–1944 היה רעב במדגסקר שהוביל למרד גלוי בשלטון הצרפתי. חוקת הרפובליקה הרביעית הצרפתית משנת 1946, הפכה את מדגסקר לטריטוריה "מעבר לים" (territoire d'outre-mer) בתוך האיחוד הצרפתי. מדגסקר זכתה בעצמאות מלאה בשנת 1958 כרפובליקה המלגשית (Malagasy Republic). בני המרינה התמודדו עם תחרות מצד קבוצות אתניות אחרות. הנשיא הראשון של הרפובליקה, פיליבר טסיראננה, היה מלגשי ממוצא אתני צימיהטי, (Tsimihety people) שחיים בחוף המזרחי של מדגסקר. הוא הצליח לבסס את כוחו בשיטת "המנצח לוקח הכל", בעוד שהלאומנים של המרינה ממפלגת הקונגרס לעצמאות מדגסקר (Congress Party for the Independence of Madagascar) נחלשו עקב סכסוכים בין פלגים שמאלניים ללאומנים קיצוניים. בני המרינה מהווים חלק ניכר מהאליטה והמעמד הבינוני המשכיל של מדגסקר. הם בעלי השפעה על הכלכלה, האוניברסיטאות וארגוני הממשל של מדגסקר.

שפה

דגל שבט מרינה (מאז 1997)

ניב המרינה של השפה המלגשית, מכונה גם "הובה", "מלגשית של הרמה" או סתם מלגשית, מדוברת כשפת אם על ידי כרבע מאוכלוסיית מדגסקר; הוא מסווג כמלגשית של הרמה לצד הניבים בצ'יליאו, בזאנוזאנו, סיהנאקה, ואקינאנקריטרה והניבים הדרום-מזרחיים למעט הניב אנטסאקה. הובה היא אחת משתי השפות הרשמיות לצד צרפתית בחוקה של 2010 שהכינה את הרפובליקה הרביעית. בעבר, תחת חוקת 2007, מלגשית הייתה אחת משלוש שפות רשמיות לצד צרפתית ואנגלית.

מרינה היא השפה הלאומית של מדגסקר.[5] מוערך ש-7.5 מיליון איש שלטו בשפה זו בשנת 2011 היא כתובה בכתב לטיני, שהוכנס לשימוש על ידי מיסיונרים נוצרים.[17] מרינה היא שפת ההוראה בכל בתי הספר הציבוריים עד כיתה ה' בכל המקצועות, והשימוש בה הוא אופציונלי במקצועות היסטוריה-גאוגרפיה, פילוסופיה ושפה מלגשית לתואר ראשון בתיכון.

דת

המלך רדאמה הראשון קיבל בברכה מיסיונרים נוצרים שהקימו בתחילת המאה ה-19מיסיונים במדגסקר. אצילי שבט המרינה היו בין הראשונים שהתנצרו. אגודת המיסיונרים של לונדון (London Missionary Society) הקימה בשנת ה-1820, מיסיונים רבים לאורך חופי מדגסקר . אלו שהתנצרו קיבלו מלגות בבריטניה, בלונדון והתמחות במנצ'סטר.[18]

בשל השפעתם של מיסיונרים בריטים, המעמד הגבוה של בני מרינה המיר את דתו לנצרות הפרוטסטנטית באמצע המאה ה-19, הם הלכו בעקבות המלכה, רנאוואלונה השנייה (Ranavalona II). ההתפשטות המוקדמת של הפרוטסטנטיות בקרב האליטה המרינית הביאה למידה מסוימת של בידול מעמדי ואתני בקרב הנוצרים במדגסקר. הצרפתים העדיפו מתורגמנים קתולים, ועבדיהם לשעבר של אנשי המרינה התנצרו לקתוליות.[19] המעמד השליט והאצילים, לעומת זאת, היה פרוטסטנטי. האצולה ניסתה להתערב על ידי גירוש מיסיונרים נוצריים מסוימים. דינמיקה זו יצרה בסופו של דבר פילוגים בין עדות דתיות.

חברה ותרבות

ריבוד חברתי

מבין כל הקבוצות האתניות המלגשיות, למרינה הייתה מבחינה היסטורית מערכת קאסטות מרובדת מאוד. החברה הכללית, כמו קבוצות אתניות רבות באפריקה, כללה שתי קטגוריות של אנשים, החופשיים המכונים מקומית "פוטסי", שהיו להם אבות קדמונים עם קלסתר מלגשי-אסייתי, והצמיתים או ה"מיינטי" עם קלסתר אפריקאי, שאבותיהם הם תערובת של עבדים ממוזמביק (מקואה, מסומביקה), עבדי מרינה מלפני הכיבוש ועבדים שנלכדו בחלקים אחרים של מדגסקר, בעיקר בתקופת שלטונו של רנאוואלונה הראשון.[20][21] הדיכוטומיה בין פוטסי למינטי בקרב המרינה אינה מבוססת על פיזיונומיה, אלא על השאלה: האם יש להם קבר משפחתי: ל"פוטסי" יש קבר משפחתי, ה"מיינטי" הם אלו שאין להם קבר משפחתי או אלו שהקימו קבר חדש.[21] אנשי המרינה חולקו לשלוש שכבות: "אדריאנה" (Andriana) (אצילים), "הובה" (Hova (Madagascar)) (אנשים חופשיים), והשכבות הנמוכות ביותר הנקראות "אנדבו" (Andevo; עבדים).[22]

כל שכבה חולקה גם היא באופן היררכי.[6] ה"אנדריאנה" מחולקת לשש תת-שכבות, שלכל אחת מהן היה מקצוע תורשתי, והן היו אנדוגמיות אנדוגמיה.[22]

רישומים מהמאה התשע עשרה מראים כי עבדי "אנדבו" היו שחורים מיובאים, והם היוו כשליש מחברת המרינה. חברת המרינה מכרה עבדים מההרים לסוחרי עבדים מוסלמים ואירופאים בחוף מדגסקר, וכן קנתה מהם בין השנים 1795 ו-1895 עבדים ממזרח אפריקה ודרום-מזרח אפריקה לעבודה במטעים שלהם. נישואין בין ה"פוטסי" ל"מאינטי" היו טאבו.[23] על פי דו"ח משנת 2012 של גולנארה שהיניאן (Gulnara Shahinian), השליחה המיוחדת של האו"ם על צורות עבדות עכשוויות, צאצאי הקאסטות לשעבר של עבדים ממשיכים לסבול בחברת המרינה של מדגסקר בת זמננו, ונישואים בין-קאסטות מנודים חברתית.

פולקלור וטקסים

שבט ה"ווזימבה" (Vazimba) תופס מקום בולט בהיסטוריה שבעל פה של המרינה. ההשערה היא ששבט הווזימבה הרכיב את האוכלוסייה המקורית של מדגסקר, צאצאים של יורדי ים מדרום מזרח אסיה, שאולי היו בעלי מאפיינים פיזיים פיגמיים. בקרב חלק מהמלגשים, שבט הווזימבה אינו נחשב כלל לבני אדם, אלא לסוג של יצור על טבעי בעל כוחות קסם (mahery).

בשבע השנים הראשונות לחייהם, בנים נימולים בדרך כלל בטקס שבו קרובי משפחה מבקשים את ברכותיהם והגנתם של אבותיהם. אנשי המרינה גם הורגים את בקריהם, מבשלים וצורכים בשר בקר שהוכן לאחר מכן בטקסים.

בני המרינה מאמינים שאדמתם היא "טאנין-דראזנה" (ארץ האבות) ומביעים כבוד לאבותיהם על ידי קבורתם בקברי משפחה הממוקמים בדרך כלל בכפר המוצא של אבותיהם. רבים מאמינים שאבות יכולים להתערב באירועים על פני כדור הארץ, לטוב או לרע, ואמונה זו מעצבת את מעשיהם ומחשבותיהם של מלגשים רבים.

מטבח

המטבח של שבט המרינה נשלט במידה כה רבה על ידי אורז, עד שהמונח לאכילת ארוחה הוא פשוט "לאכול אורז". מנה זו בתזונה כה מרכזית בשבט המרינה, עד שהוא נחשב ל"קדוש", ואמונה נפוצה בשבט המרינה גורסת שאכילת אורז היא המפתח להתנהגות מוסרית. הצרפתים שכבשו את אדמות מרינה זכו לעיתים קרובות ליחס מזלזל בשל אכילת לחם על גבי אורז. גם בקר משחק תפקיד גדול בתזונה של שבט המרינה, ועל פי ההיסטוריה שבעל פה של שבט המרינה, היה זה משרתו של המלך ראלמבו (Ralambo) שחי בסוף המאה ה-17 תחילת המאה ה-18,שגילה שפרות הן אכילות וחלק את הידע הזה עם המלך, אשר בתורו הודיע לשאר ממלכתו.

פרנסה

אורז, קסאווה ותפוחי אדמה הם גידולים עיקריים של אנשי המרינה. הם מגדלים גם בצל ותוספי מזון אחרים, בעוד שבקר, חזירים וגידול בעלי חיים הם עיסוק משמעותי בקרב המרינה. רבים מאנשי המרינה עברו לאזורים עירוניים, שם הם מפעילים מפעלים ועסקים.

לקריאה נוספת

  • Bradt, Hilary; Austin, Daniel (2007). Madagascar (9th ed.). Guilford, CT: The Globe Pequot Press Inc. pp. 113–115. ISBN 978-1-84162-197-5.
  • Ogot, Bethwell A. (1992). Africa from the Sixteenth to the Eighteenth Century. Paris: UNESCO. ISBN 9789231017117.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרינה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ "Dictionnaire et Encyclopédie malgaches : Ambaniandro".
  2. ^ 2.0 2.1 Anthony Appiah; Henry Louis Gates (2010). Encyclopedia of Africa. Oxford University Press. pp. 104, 167–168. ISBN 978-0-19-533770-9.
  3. ↑ Bradt & Austin 2007.
  4. ↑ Ogot 1992.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 5.7 John A. Shoup (2011). Ethnic Groups of Africa and the Middle East: An Encyclopedia. ABC-CLIO. pp. 180–181. ISBN 978-1-59884-362-0.
  6. ^ 6.0 6.1 Gwyn Campbell (2005). An Economic History of Imperial Madagascar, 1750-1895: The Rise and Fall of an Island Empire. Cambridge University Press. pp. 120–124. ISBN 978-0-521-83935-8.
  7. ^ 7.0 7.1 Rebecca L. Green (1997). Merina (Madagascar). The Rosen Publishing Group. p. 20. ISBN 978-0-8239-1991-8.
  8. ↑ Gwyn Campbell (2005). An Economic History of Imperial Madagascar, 1750-1895: The Rise and Fall of an Island Empire. Cambridge University Press. pp. 49–51. ISBN 978-0-521-83935-8.
  9. ↑ Gwyn Campbell (2012). David Griffiths and the Missionary "History of Madagascar". BRILL Academic. pp. 409–410. ISBN 978-90-04-19518-9.
  10. ↑ Rebecca L. Green (1997). Merina (Madagascar). The Rosen Publishing Group. pp. 16–18. ISBN 978-0-8239-1991-8.
  11. ↑ David Lea; Annamarie Rowe (2001). A Political Chronology of Africa. Routledge. p. 258. ISBN 978-1-85743-116-2.
  12. ↑ Kevin Shillington (2013). Encyclopedia of African History 3-Volume Set. Routledge. pp. 872–874. ISBN 978-1-135-45670-2.
  13. ↑ Edward A. Alpers (1975). Ivory and Slaves: Changing Pattern of International Trade in East Central Africa to the Later Nineteenth Century. University of California Press. pp. 94–97, 126–129. ISBN 978-0-520-02689-6.
  14. ↑ Hilary C. Palmer; Malyn D.D. Newitt (2016). Northern Mozambique in the Nineteenth Century: The Travels and Explorations of H.E. O'Neill. BRILL Academic. pp. 5–6, 61–66, 72–75, 123–124. ISBN 978-90-04-29368-7.
  15. ^ 15.0 15.1 Esterhuysen, Pieter (2013). Africa A to Z: Continental and Country Profiles: Third Edition. Africa Institute of South Africa. p. 247. ISBN 978-0-7983-0344-6.
  16. ↑ Anthony Clayton (2014). The Wars of French Decolonization. Routledge. pp. 81–82. ISBN 978-1-317-89486-5.
  17. ↑ Philipp Strazny (2013). Encyclopedia of Linguistics. Routledge. pp. 641–642. ISBN 978-1-135-45522-4.
  18. ↑ William A. Shack; Elliott P. Skinner (1979). Strangers in African Societies. University of California Press. pp. 222–223. ISBN 978-0-520-03812-7.
  19. ↑ A. Hamish Ion; Elizabeth Jane Errington (1993). Great Powers and Little Wars: The Limits of Power. Greenwood Publishing Group. pp. 98–99. ISBN 978-0-275-93965-6.
  20. ↑ John A. Shoup (2011). Ethnic Groups of Africa and the Middle East: An Encyclopedia. ABC-CLIO. p. 181. ISBN 978-1-59884-362-0.
  21. ^ 21.0 21.1 Karen Middleton (1999). Ancestors, Power, and History in Madagascar. BRILL. p. 260. ISBN 90-04-11289-8.
  22. ^ 22.0 22.1 Steven L. Danver (2015). Native Peoples of the World: An Encyclopedia of Groups, Cultures and Contemporary Issues. Routledge. p. 61. ISBN 978-1-317-46400-6.
  23. ↑ Gwyn Campbell (2013). Abolition and Its Aftermath in the Indian Ocean Africa and Asia. Routledge. pp. 69–71. ISBN 978-1-135-77078-5.

מרינה (קבוצה אתנית)42240337Q844538

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מרינה_(קבוצה_אתנית)&oldid=3586694"