מרשה פרידמן
| לידה |
17 במאי 1938 ניוארק, ניו ג'רזי, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 בספטמבר 2021 (בגיל 83) קליפורניה, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| תאריך עלייה | 1967 | ||||
| השכלה | בנינגטון קולג', אוניברסיטת ניו יורק | ||||
| סיעה | רצ, יעד, סיעה סוציאל-דמוקרטית, סיעה סוציאליסטית עצמאית | ||||
| |||||
מַרשָה פרידמן (באנגלית: Marcia Freedman; 17 במאי 1938 בניוארק, ניו ג'רזי – 21 בספטמבר 2021 בקליפורניה) הייתה פעילה פוליטית וחברתית אמריקאית-ישראלית. כיהנה כחברת הכנסת מטעם סיעת רצ בכנסת השמינית. היא הייתה פעילה למען זכויות אדם, הייתה מחלוצות הפמיניזם בארץ, וקידמה רבות את המודעות לאלימות בתוך המשפחה ולזכויות נשים.
ביוגרפיה
השכלה ופעילות בארצות הברית
מרשה פרידמן נולדה ב-1938 בניוארק שבניו ג'רזי. למדה לתואר ראשון בבנינגטון קולג'. היא בוגרת תואר שני מאוניברסיטת ניו יורק. בשנות ה-60 עסקה פרידמן בפעילות חברתית בתנועה לזכויות השחורים בארצות הברית. נישאה ב-1961 לביל פרידמן ולשניים נולדה בת.
עלייה לישראל ופעילות ציבורית
בשנת 1969 עלתה פרידמן לישראל עם משפחתה, בעקבות הזמנה שקיבל בעלה לשמש כמרצה אורח[1] והחלה ללמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.[2] ערכה שם יחד עם המרצה מרילין ספר סמינרים על נשים והעלו את השיח והתודעה הפמיניסטית. בארץ הייתה פעילה בתנועת הסוציאליסטים העצמאיים בשנים 1967–1972. פרידמן הייתה ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל; בשנת 1972 ייסדה את התנועה לשחרור האישה ונבחרה לעמוד בראשה.[3] משנת 1973 ועד 1975 פעלה בתנועה לזכויות האזרח.
פעילותה בכנסת השמינית
כניסתה לכנסת הייתה לטענת פרידמן אירוע לא מתוכנן. שולמית אלוני עמדה בתקופה זו בראש סיעת "רצ" ביקשה תמיכה מצד פמיניסטיות בנושאים של זכויות אדם וזכויות נשים. פרידמן תמכה בה, והתבקשה על ידי אלוני למלא את המקום השלישי ברשימה.[4] ב-1973, בעקבות מלחמת יום כיפור, זכתה רצ למספר קולות גדול מהמצופה. פרידמן נכנסה לכנסת השמינית, והייתה חברה בוועדת החינוך והתרבות.
במהלך הקדנציה התאחדה סיעת רצ (שבה היו חברים גם שולמית אלוני ובועז מואב) עם חבר הכנסת לובה אליאב לסיעה חדשה בשם יעד.[5] מאוחר יותר פרשו אליאב ופרידמן והקימו את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית, ואלוני ומואב שינו את שם סיעתם בחזרה ל"רצ".[6]
במהלך כהונתה העלתה לסדר היום נושאים חברתיים רבים שקשורים בעיקר לזכויות אדם, שעד אז נדחקו מסדר היום הציבורי וחלקם נחשבו לטאבו – אלימות נגד נשים, =מניעת סרטן השד ופיקוח ילודה. כן פעלה פרידמן ללגליזציה של שימוש בסמים,[7] במיוחד לגליזציה של סמים קלים.[8] בנוסף עסקה גם בנושאים מדיניים שקשורים בזכויות אדם כמו הכרה בזכויות הלאומיות של פלסטינים בשטחים, ובנושא מכירות נשק חשאיות של ישראל למשטר הגזעני בדרום אפריקה.
פרידמן זכורה בעיקר בזכות פעילותה בתחום אלימות נגד נשים בתוך המשפחה. ביולי 1976 יזמה את דיון המליאה הראשון בנושא הכאת נשים בידי בעליהן, אך התגובות שזכתה להן היו בעיקר צחקוקים והתבדחויות מצד חברי הכנסת הגברים.[9][10]
דעותיה של פרידמן וסגנון לבושה (היא הלכה במכנסיים) זיכו אותה ליחס מתנכר ומזלזל מצד רוב חברי הכנסת.
בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקימה פרידמן את מפלגת הנשים, אך היא לא נכללה ברשימת המפלגה לכנסת. הרשימה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, אך לטענת פרידמן מטרתה הייתה "להשתמש במערכת הבחירות להפיץ מידע רב לציבור הנשים על מעמדן האמיתי בחברה הישראלית". על מטרה זאת כתבה פרידמן: "אין לי ספק שבכך הצלחנו".[11]
מקלט לנשים מוכות
ב-1 בספטמבר 1977 פתחה פרידמן, יחד עם עוד 4 נשים, את הארגון "נשים למען נשים" בחיפה.[12] חודשיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 1977 הן גם הקימו את המקלט לנשים מוכות הראשון בישראל.[13][14] המקלט שכן בדירת חמישה חדרים בשכונת הדר הכרמל בחיפה.[15] בשנת 1978 פלשו מייסדות הארגון, יחד עם נשים מוכות וילדיהן, למבנה נטוש בחיפה, מרווח יותר מאשר המקלט הראשון. פעולת פלישה זו בוצעה באופן פומבי ובליווי תקשורת, ונועדה בין היתר לעורר מודעות לנושא. עד היום (2019) משמש המבנה כמקלט לנשים מוכות של עמותת "נשים למען נשים".
לטעמה של פרידמן המקלטים לנשים מוכות לא נועדו רק כדי לספק מקלט בטוח לנשים, ומקום טיפולי פרטי. אלא גם מקום בעל תפקיד ציבורי. מטרת המקלטים לדעתה הייתה גם כדי להראות שהתופעה של הכאת נשים בידי בני משפחתן, היא תופעה חברתית קיימת ונפוצה. בעבר אלימות זו נחשבה לתופעה לגיטימית וכן לדבר שהנשים המוכות הביאו על עצמן ושהן צריכות להתבייש בו. מבחינה ציבורית, לא נאספו פרטים על התופעה, ורשויות האכיפה והסעד כלל לא היו מודעות או ערוכות להתמודד איתה.
חזרה לארצות הברית
ב-1981 עזבה פרידמן את ישראל ושבה להתגורר בארצות הברית, ובכך היא מהווה אחד המקרים הנדירים בהם חבר כנסת עזב את ישראל לאחר כהונתו (כמו שמואל מרלין, הלל קוק ורוסתם בסתוני). בין השנים 1997 ל-2002 שהתה בישראל לפרקים לצורך הקמת בית ספר קהילתי לנשים מעוטות יכולת (במסגרת ארגון הנשים "קהילת נשים לומדת"). בין היתר כיהנה פרידמן כנשיאת הארגון היהודי הליברלי "ברית צדק ושלום", הדוגל בפתרון מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני במתכונת של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. פרידמן ביקרה בארץ לעיתים קרובות, ובמאי 2007 נערך לכבודה אירוע הוקרה מיוחד בחיפה.
ספר זיכרונותיה
- Exile in the promised land: a memoir / Marcia Freedman, Ithaca, N.Y.: Firebrand Books, 1990.
- גולה בארץ המובטחת / מרשה פרידמן (תרגמה מאנגלית: מירי קרסין), תל אביב: ברירות, 1991.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מרשה פרידמן, באתר הכנסת - מרשה פרידמן, באתר כנסת פתוחה
- מרשה פרידמן, קשר השתיקה, נגה, 15, 1998, עמ' 11–13
- יעל ברנובסקי, "המאבק לקידום מעמד האשה בארץ לא הסתיים", באתר ynet, 13 במאי 2007
- צפי סער, עכבר העיר אונליין, יום האשה הבינלאומי: הפרידמנית הראשונה, באתר הארץ, 7 במרץ 2010
- יעקב בר-און, "הכי טוב להצביע בשביל הגנרלים. מה זה, לאן הגענו?", באתר מעריב אונליין, 1 באפריל 2019
- מרשה פרידמן, באתר אסימון
עופר אדרת, שתיים מחלוצות הפמיניזם הישראלי מתו בחודש שעבר באותו יום. זה סיפורן, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2021
מרשה פרידמן, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ נורית ברצקי, מרשה המשחררת מתיישבת בכנסת, מעריב, 1 בפברואר 1974
- ^ מעון לילדים באונ' חיפה, מעריב, 13 בדצמבר 1971
- ^ אבל הגברים שווים יותר, דבר, 10 במאי 1972
- ^ כן, אתה יכול, מעריב, 10 בדצמבר 1973
- ^ ועדת הכנסת אישרה השם: "יעד - תנועה לזכויות האזרח", דבר, 4 ביוני 1975
- ^ א. אליאב ומ. פרידמן - סיעה עצמאית, דבר, 28 בינואר 1976
- ^ דב רובין, מכתב אל ח"כ מרשה פרידמן, מעריב, 3 בפברואר 1975
מרשה פרידמן, הסמים והחוק בחברה פתוחה, מעריב, 28 בפברואר 1975 - ^ "המשטרה מתחקה אחרי דגי רקק ולא אחרי לווייתנים בסחר סמים", מעריב, 22 בינואר 1976
- ^ הכנסת עסקה בסוגיית הבעלים המכים נשותיהם, מעריב, 15 ביולי 1976
- ^ מרשה פרידמן: האישה הראשונה שדרשה למגר את האלימות כלפי נשים, באתר הספרנים, 2019-11-25
- ^ לא עמדתי בראש רשימת הנשים בבחירות 77', מעריב, 10 במרץ 1980
- ^ לאה דור, פמיניזם חיפאי חוגג 30, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 8 באוקטובר 2013
- ^ נתי גבאי, סיפורו של המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 17.11.2021
- ^ אריאלה ראובני, מקלט זמני, דבר, 5 בדצמבר 1977
- ^ מתוך: מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת", 1990 - הקמת המקלט
- רשימת חברי הכנסת
- חברי הכנסת מטעם רצ
- חברות הכנסת השמינית
- חברי הכנסת השמינית
- פמיניסטיות יהודיות אמריקאיות
- פמיניסטים יהודים אמריקאים
- פמיניסטיות אמריקאיות
- פמיניסטים אמריקאים
- חברי הכנסת מטעם מפלגת יעד
- פוליטיקאיות ישראליות
- פעילות פוליטיות אמריקאיות
- פעילות חברתיות אמריקאיות
- פעילות חברתיות ישראליות
- פעילים חברתיים ישראלים
- עולות בשנות ה-1960
- עולים בשנות ה-1960
- מהגרות מישראל לארצות הברית
- מהגרים מישראל לארצות הברית
- כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
- כותבות אוטוביוגרפיה אמריקאיות
- כותבי אוטוביוגרפיה יהודים
- כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
- פמיניסטיות ישראליות
- מנכ"ליות עמותות
- מנכ"לי עמותות
- אמריקאים ישראלים
- בוגרות אוניברסיטת ניו יורק
- בוגרי אוניברסיטת ניו יורק
- בוגרות בנינגטון קולג'
- ישראליות שנולדו ב-1938
- ישראלים שנולדו ב-1938
- אמריקאיות שנולדו ב-1938
- אמריקאים שנולדו ב-1938
- ישראליות שנפטרו ב-2021
- ישראלים שנפטרו ב-2021
- אמריקאיות שנפטרו ב-2021
- אמריקאים שנפטרו ב-2021