שמואל מרלין
 | |||||
| לידה |
4 בינואר 1910 קישינב, האימפריה הרוסית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 באוקטובר 1994 (בגיל 84) ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| תאריך עלייה | 1948 | ||||
| מקום קבורה | בית העלמין, קיבוץ חורשים | ||||
| השכלה | אוניברסיטת פריז | ||||
| סיעה | תנועת החירות | ||||
| |||||
| |||||
שמואל מֶרלין (4 בינואר 1910 - 4 באוקטובר 1994) היה איש ציבור ישראלי שנמנה עם מייסדי תנועת החרות וכיהן מטעמה כחבר הכנסת.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות
נולד בשנת 1910 בקישינב שבבסרביה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בירת מולדובה) לאברהם מרלין, תעשיין ועסקן ציבורי, ולמרים לבית רבין. בצעירותו למד בגימנסיה העברית "מגן דוד" בקישינב (בין חבריו לכיתה נמנו המשורר נתן אלתרמן והעיתונאי חיים בלצן), והצטרף לתנועת הנוער בית"ר. במסגרת פעילותו בתנועה וקרבתו לזאב ז'בוטינסקי נבחר לשמש כמזכיר הראשי של הנהלת ברית הצה"ר העולמית, ושימש בתפקיד זה בין השנים 1933–1938. למד היסטוריה ומדעי החברה באוניברסיטת פריז.
באצ"ל ובוועד העברי לשחרור האומה
ב-1938, בהשפעת אברהם שטרן (יאיר), שעסק באותה תקופה בהקמת "התאים הלאומיים" של האצ"ל בפולין, עזב את ברית הצה"ר, והצטרף לאצ"ל. בהמשך אותה שנה הקים יחד עם חברו נתן ילין-מור את יומון האצ"ל בשפה היידית בוורשה, "די טאט" (בעברית: המעש), והיה לעורכו מהקמתו ועד לסגירתו ב-1939. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, יצא לצרפת.
לאחר חצי שנה עבר לארצות הברית, בה פעל להרחבת התמיכה באצ"ל בקרב האמריקאים, יהודים ושאינם יהודים. בנוסף היה חבר וממקימי "הוועד העברי לשחרור האומה", מייסודם של חברי משלחת האצ"ל בארצות הברית בהם הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי, ירמיהו הלפרן ואחרים, בעלי נטיות "כנעניות" בהשפעת עדיה חורון. ארגון שהוקם תחילה תחת השם "הוועד להקמת צבא עברי", שתבע לייסד צבא עברי למלחמה בנאצים, שיילחם לצד בעלות הברית, אך משלא הצליח בכך שינה את שמו ל"ועד החירום להצלת יהודי אירופה" והתמקד בפעילות להצלת יהדות אירופה מהשואה, ולבסוף, השתמש בשמו האחרון ועסק בקשירת הצלת יהדות אירופה מהשואה לקידום הקמת מדינה עברית בארץ ישראל, וגיוס דעת הקהל האמריקאית לעניין זה. הוועד ארגן מסע תעמולתי נרחב, שכלל הפגנות בצורות שונות והקמת שדולה בקונגרס, ואף משלחת של 400 רבנים לבית הלבן ב-1943 במטרה לפגוש את הנשיא האמריקאי רוזוולט, במה שנודע כ"מצעד הרבנים". מה שהיה בין הגורמים להכרזת ממשל רוזוולט ב-22 בינואר 1944 על הקמת הוועד לענייני פליטים, מועצה לטיפול בפליטי המלחמה. מרלין שימש גם כעורך שבועון הוועד "Answer", בין השנים 1947–1948.
מרלין וחברי הוועד התנגדו בכל מאודם לתוכניות לחלוקת הארץ. תחילה דחו את תוכנית מוריסון גריידי, אותה דחתה גם הסוכנות היהודית, אך הזהירו מהאפשרות שהצעה דומה עשויה להתקבל בעתיד על ידי הסוכנות, כיוון שהיא לא מראה התנגדות מוחלטת לרעיון החלוקה.[1] ולאחר מכן יצאו נגד תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ, בטענה שהיא פוגעת ביכולתם של כלל יהודי הגולה להגיע ארצה, שהיא מפקיעה שלא בצדק את ירושלים, מרכז האומה העברית, מהעם העברי, ושהיא אינה ניתנת ליישום.[2]
את קבלת תוכנית החלוקה ראה "הוועד" כ"בגידה לאומית" של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית העולמית, טען שהם מעלו בתפקידם, וקרא לאצ"ל לשתף פעולה בהקמת אלטרנטיבה בדמות ממשלה גולה זמנית בראשות "הוועד", שתקבל ייפוי כוח מהציבור ותנהל משא ומתן על ענייני גבולות הארץ. האצ"ל מצידו אמנם פרסם מפעם לפעם כרוזים בהם האשים את הסוכנות ב"קוויזלינגיות" בשל ההסכמה, אך העומד בראשותו מנחם בגין הבהיר לחברי הוועד שגם אם אינו מתנגד באופן עקרוני לתוכניתם, לא הגיעה העת לממשה בשל הסכנה האפשרית ביצירת "מלחמת אחים" בעקבות צעד שכזה. כמו כן, מהלך שכזה היה הלכה למעשה הופך את האצ"ל מכוח פוליטי מחתרתי ללא יותר מאשר הזרוע הצבאית של הממשלה הגולה, ופוגע במנהיגותו של בגין.[3]
בסוף 1946 פתח "הוועד" סניף בפריז, ומרלין הגיע מארצות הברית כדי לעמוד בראשו. בצרפת עסק בגיוס תרומות ורכישת נשק לאונייה "אלטלנה", על סיפונה עלה לישראל, ונפצע ברגלו במהלך הירי על אניית נשק זו.
חברותו בתנועת חרות
בהגיעו לישראל נמנה עם מייסדי תנועת החרות, חבר ההנהלה הזמנית של המפלגה, ושימש כעורך עיתון התנועה "חרות". מרלין הוצב במקום התשיעי ברשימת התנועה לכנסת הראשונה, ונבחר לאספה המכוננת לאחר שהתנועה זכתה ב-14 מושבים בבחירות לאספה המכוננת. מרלין כיהן כחבר הכנסת וחבר ועדת הפנים.
תוצאות הבחירות היוו אכזבה לחברים בתנועה שציפו שתהיה לסיעה שנייה בגודלה רק למפא"י, וחשפו קרעים פנימיים בתנועה, בעיקר בין חברי "הוועד" לשעבר וחברים בעלי נטיות כנעניות, לבין רוב חברי מפקדת האצ"ל בארץ. בוועידה הראשונה של התנועה, ביוני 1949, הצליח מרלין להתמנות למזכ"ל התנועה, ובנוסף להביא לבחירתם של שלושה מאנשי אמונו, בהם יעקב עמרמי, יוסף שופמן, ושמואל תמיר למזכירות בת שבעת החברים, ובכך ליצור רוב אופוזיציוני למנחם בגין במזכירות התנועה.[4]
בינואר 1950, הדף בגין במעט את האופוזיציה הפנימית, דחק את מרלין מתפקידו כמזכ"ל ומתפקידו כעורך ביטאונה של התנועה, והעביר את המזכירות לשליטת בגין, עם רוב תומך בגין, כשרק מרלין הוא הנותר בה מבין חבריו.[5]
חברי האופוזיציה הפנימית בראשותו של מרלין התנגדו להתמסדותה של חירות ולהשתלבותה במוסדות התנועה הציונית, הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל. הם גרסו כי תפקידה של חירות אינו רק לתקן את שגיאות המשטר בתוך כותלי הפרלמנט, אלא גם לפעול בצורה חוץ-פרלמנטרית נרחבת כדי להתסיס את השכבות הממורמרות בציבור ולעורר אותן לפעולה. החברים היו בעלי אוריינטציה פרו-אמריקאית מובהקת, ותבעו לכרות ברית אסטרטגית עם ארצות הברית, ולא לשמור על נייטרליות כפי שהציע בגין בשעתו.
במהלך כהונתה של הכנסת הראשונה, ב-14 בנובמבר 1950, נערכו הבחירות לרשויות המקומיות, אשר היוו מבחן אלקטורלי ראשון לחרות מאז הבחירות לאספה המכוננת. תוצאות הבחירות הראו ירידה של כרבע מכוחה של תנועת החירות לעומת הבחירות לאספה המכוננת, לצד זינוק בתמיכה במפלגת הימין היריבה, הציונים הכלליים. האכזבה בשורות החברים עקב תוצאות הבחירות, והחשש מפני הישנות התוצאה המאכזבת בבחירות לכנסת השנייה שיועדו ל-1951, הובילו להקמתה המפורשת של סיעה אופוזיציונית בתוך חרות, תחת הנהגתו של מרלין, בשם סיעת "למרחב", בה היו חברים בין השאר גם שמואל תמיר, יוסף שופמן, קלמן כצנלסון, וירמיהו הלפרן.
חברי הסיעה האשימו את בגין ואת ההנהגה במצב הירוד של המפלגה, בקיפאון רעיוני ובהיעדר אקטיביזם. בנוסף, תבעה הסיעה את הפרדת הדת מהמדינה, את פירוקה של הסוכנות היהודית והעברת כל תפקידיה וסמכויותיה לממשלה, את הלאמת הקרן הקיימת לישראל וחלוקת אדמותיה ונכסיה לאזרחים, בעיקר לעולים החדשים תושבי המעברות, למטרות בנייה פרטית או אכלוס בתי ערבים נפקדים. הם תבעו שהמפעלים של הסוכנות יהיו לחברות פרטיות או שרכושם יועבר לממשלה או לרשויות המקומיות. כמו כן, שמרה הסיעה על האוריינטציה הפרו אמריקאית המובהקת שלה לעומת הנהגת התנועה שדבקה בנייטרליות בין-גושית. בנוסף, שמרה הסיעה על האוריינטציה הכנענית שלה, היא שאפה ליצור מעצמה עברית שתהיה הגורם העיקרי והקובע באזור, במסגרת יצירת פדרציה אזורית שתיבנה מתוך בריתות אזוריות בין ישראל לבין קבוצות מיעוט במדינות ערב, בהם המארונים בלבנון, הדרוזים בסוריה, הקופטים במצרים והכורדים בעיראק, לשם הפלת השלטונות במדינות אלה והחלפתם בשלטונות שיהיה להם אינטרס משותף עם ישראל בדחיקת רגלי בריטניה מאזור הים התיכון.
הוועידה השנייה של חרות נפתחה ב-26 בפברואר 1951, התנהלה בשני מושבים והסתיימה ב-5 באפריל. במועצה הארצית שהתקיימה כחודש לפני כן, דאגו בגין ומקורביו לשנות את חוקת הבחירות לוועידה, והמירו את שיטת הבחירות היחסיות, לפי רשימות ארציות, לבחירות מקומיות ואישיות, נוהל שנועד לפרק או למצער להחליש את כוחן של קבוצות מאורגנות נגד בגין, בהן "למרחב" ו"הסתדרות העובדים הלאומית". סיעת "למרחב" הובסה בוועידה, ומיד לאחר מכן ביקשו חברי הכנסת ערי ז'בוטינסקי והלל קוק לפרוש מן הסיעה, ולהכיר בכל אחד מהם כסיעת יחיד. חברי "למרחב", כולל מרלין, שנמנו על חברי מרכז התנועה לפני הוועידה לא נבחרו לתפקיד זה לאחריה, והוא התמלא גם כן בתומכי בגין. מרלין לא הוצב ברשימת חרות לכנסת השנייה, ולאחר מפלתה בבחירות, והרגשת ניכור הולכת וגוברת כלפי הנהגת התנועה, עזב אותה לבסוף ב-1953.
פעילותו החוץ פרלמנטרית ואחרית ימיו
ב-1951 היה שותף להקמת הליגה למניעת כפייה דתית, וב-1953 היה שותף להקמת הוועד למען גולי אבו גוש, יחד עם אורי אבנרי, עמוס קינן, ר' בנימין, ערי ז'בוטינסקי, ראובן גרינברג ואחרים,[6] שנועד לעזור להשיב חלק מתושבי הכפר שגורשו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, למרות עזרתם ללוחמים הציונים.
בהמשך שימש כמנהלו הראשי של דפוס ישראל, בו הודפסו עיתוני "חרות" ו"העולם הזה".[7]
במהלך "פרשת קסטנר", בעוד חברו שמואל תמיר ייצג את הנאשם מלכיאל גרינוולד נגד ישראל קסטנר, היה מרלין בין חברי "הוועד להגנת גרינוולד" שמימן את ההגנה, ובין חברי "הוועד הציבורי לגילוי האמת על השואה" שנבע ממנו, ובו היו חברים בין השאר גם יוסף יואל ריבלין ואשתו רחל, אב"א אחימאיר, ירמיהו הלפרן ואחרים.[8]
ב-1957 עזב את הארץ לארצות הברית, מקרה נדיר בו חבר כנסת עזב את המדינה לאחר כהונתו (כמו מרשה פרידמן, הלל קוק, רוסתם בסתוני ועזמי בשארה), והקים עם הלל קוק את המכון לחקר המזרח התיכון בניו יורק. מרלין נפטר בארצות הברית בשנת 1994 וגופתו נשרפה על פי בקשתו.
ביולי 2011 הובא אפרו לקבורה בישראל ביוזמת מכון ז'בוטינסקי ומכון דייוויד ווימן ללימודי השואה בוושינגטון. אפרו נטמן בטקס בליווי משמר הכנסת בבית העלמין בקיבוץ חורשים שבשרון ב-13 ביולי 2011.[9]
קישורים חיצוניים
שמואל מרלין, באתר הכנסת - שמואל מרלין, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "שמואל מרלין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1924
הערות שוליים
- ^ קיימת סכנה שהסוכנות תסכים לחלוקה, המשקיף, 7 באוגוסט 1946.
- ^ ועד-השחרור העברי נגד תכנית החלוקה, המשקיף, 3 בספטמבר 1947
- ^ מתוך: עיונים בתקומת ישראל : מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל - עיונים בתקומת ישראל : כרך 14, בעריכת אבי בראלי וגדעון כ"ץ, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004, עמ' 160 - 161.
- ^ חולקו תפקידים במרכז חרות, חרות, 25 ביולי 1949
- ^ מתוך: עיונים בתקומת ישראל : מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל - עיונים בתקומת ישראל : כרך 14, בעריכת אבי בראלי וגדעון כ"ץ, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004, עמ' 172 - 174.
- ^ הוקם ועד למען גולי אבו גוש, מעריב, 7 בספטמבר 1953; גולי אבו-גוש מביעים תודתם, חרות, 13 בדצמבר 1953.
- ^ התפוצצות מסתורית בדפוס ישראל, הצופה, 1 ביוני 1955; הופצץ דפוס "ישראל", שבו נדפס "העולם הזה", חרות, 1 ביוני 1955.
- ^ מ. בן שחר, להקות סוכנים בארץ ובגולה מכינים עדויות שקר, חרות, 8 באוגוסט 1955
- ^ אריק בנדר, אפרו של חבר בכנסת הראשונה ייטמן מחדש, באתר nrg מעריב, 12 ביולי 2011
