מרתה גלהורן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות תקשורת ריקה. מרתה גלהורן (באנגלית: Martha Gellhorn; 8 בנובמבר 1908 - 15 בפברואר 1998) הייתה עיתונאית וסופרת אמריקאית ממוצא יהודי, שכתבה על הצד האנושי של המשתתפים במלחמות. גלהורן נחשבת לאחת מעיתונאיות המלחמה הגדולות ביותר של המאה ה-20.
שנות חייה המוקדמות
מרתה גלהורן נולדה בסנט לואיס, מיזורי לאב יהודי ולאם נוצרייה פרוטסטנטית. גם סבה מצד אימה היה יהודי. אמה אותה העריצה, עדנה פישל-גלהורן, הייתה פעילה בולטת בתנועה הסופרג'יסטית ופעמים רבות הייתה מרתה נִלְווית לאמה להפגנות של הסופרג'יסטיות. אביה בעל השקפת עולם פרוגרסיבית לאותה תקופה, ג'ורג' גלהורן יליד גרמניה, היה גינקולוג. את לימודיה בתיכון סיימה מרתה גלהורן ב-1926 והחלה ללמוד בקולג'. בשל רצונה העז להיות עיתונאית, היא לא סיימה את התואר ועזבה את הלימודים בשנת 1927.
קריירה מקצועית
מאמרה הראשון כעיתונאית פורסם ב-The New Republic. לאחר מכן שימשה ככתבת חוץ של סוכנות יונייטד פרס בצרפת. בהיותה בצרפת הצטרפה לתנועה הפציפיסטית. בזמן השפל הגדול בארצות הברית עבדה עבור סוכנות סיוע ממשלתית. יחד עם ארנסט המינגוויי נסעה לספרד וסיקרה את מלחמת האזרחים הספרדית, השניים היו נשואים בשנים 1940 עד 1945. הם נסעו ביחד לסקר את מלחמת סין–יפן השנייה ונפגשו עם המנהיג ג'ואו אנלאי ואשתו.
כמו כן סיקרה את מלחמת החורף. לאחר מכן בתקופת מלחמת העולם השנייה נסעה בסתר לאירופה על אוניית מלחמה כאשר היא מחופשת כאחות, לאחר שהמינגווי קיבל את הג'וב שלה בעיתון בו עבדה על מנת לסקר את הפלישה לנורמנדי. היא הייתה האישה היחידה שהייתה באזור הנחיתה בנורמנדי ב-6 ביוני 1944. היא הייתה גם בין העיתונאים הראשונים שהגיעו למחנה הריכוז דכאו וחזו במראות האימה לאחר שחרור המחנה בידי בעלות הברית, חוויה שהשפיעה עליה עד יום מותה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה גלהורן לעבוד עבור Atlantic Monthly, עבורו סקרה את מלחמת וייטנאם וכן את הסכסוך הישראלי-ערבי.
במהלך שנות הקריירה העיתונאית שלה, כתבה גלהורן מספר ספרים, חלקם מבוססים על חוויותיה כעיתונאית מלחמות. בשנת 1979 יצא ספר זיכרונותיה "מסעותיי עם עצמי והאחר" (Travels with Myself and Another).
חייה האישיים
גלהורן נישאה לראשונה בשנת 1933 לגבר אותו הכירה בתנועה הפציפיסטית בצרפת. נישואים אלה הסתיימו בגירושים. המינגוויי וגלהורן נפגשו לראשונה במהלך חופשת כריסטמס בפלורידה ב-1936. הם נפגשו שוב במדריד לאחר שנשלחה מטעם העיתון Collier's Weekly לסקר את מלחמת האזרחים בספרד, והיא הייתה לאשתו השלישית. את ספרו "למי צלצלו הפעמונים" הקדיש המינגוויי לגלהורן. 5 שנות נישואיהם ידעו עליות ומורדות הן בשל אופיו של המינגוויי והן בשל היעדרויותיה הארוכות מטעם עבודתה אותן לא ראה המינגוויי בעין יפה, וגלהורן החליטה לבסוף להתגרש ממנו. ב-1949 אימצה ילד מבית יתומים באיטליה. למרות כוונותיה לתפקד כאם עבורו, היא נטשה את הילד לתקופות ארוכות בשל עבודתה, והילד גדל אצל קרוביה בניו ג'רזי. מערכת היחסים ביניהם הפכה למנוכרת עם השנים. בשנת 1954 נישאה שוב, לעורך ה"טיים" טום מתיוס, ועברה להתגורר בלונדון. בני הזוג התגרשו ב-1963. היא התגוררה בלונדון עד סוף חייה. בגיל 89 כשהיא חולה סופנית בסרטן השחלה שהתפשט לכבד והיא קרובה לעיוורון, שמה גלהורן קץ לחייה על ידי בליעת ציאניד, קרוב לוודאי.
בשנת 1999 נוסד פרס על שמה מטעם "קרן הנאמנות על שם מרתה גלהורן". הפרס מוענק מדי שנה לעיתונאים המסקרים בשפה האנגלית מלחמות, בדגש על הסיפורים האנושיים בעיתות מלחמה. בשנת 2007 הונצחה על בול בסדרה להנצחת דמותם של 5 עיתונאים בעלי הישגים יוצאי דופן ופורצי דרך במאה ה-20. על חייהם המשותפים של המינגוויי וגלהורן נעשה סרט בשנת 2012 "אהבתם של המינגוויי וגלהורן" בבימויו של פיליפ קאופמן.
קישורים חיצוניים
- אמנון לורד, על ערבים וישראל: מרתה גלהורן-המינגווי
- מרתה גלהורן, הערבים של פלסטין, אוקטובר 1961, The Atlantic (אנגלית)
- מרתה גלהורן, האם קיימת גרמניה אחרת?, פברואר 1964, The Atlantic (אנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
