משבר קיומי
משברים קיומיים הם רגעים בהם אנשים מהרהרים בשאלה האם חייהם הם בעלי משמעות, מטרה או ערך.[1]
משבר קיומי עשוי להיות קשור לדיכאון או לספקולציות שליליות שלא ניתנות לשליטה בנושאים הנוגעים לשאלה: "מה מטרת החיים?" (למשל: "אם יום אחד אף אחד לא יזכור אותי, מה הטעם בכל עבודתי?"). סוגיה זו של המשמעות והייעוד של הקיום האנושי היא מוקד מרכזי במסורת הפילוסופית של האקזיסטנציאליזם.
תיאור
משבר קיומי עשוי לנבוע כתוצאה מאבחנה שגויה או בשילוב עם (אך לא בהכרח) חלק מהבאים:
- דיכאון קליני
- הפרעת דה-פרסונליזציה
- הפרעת אישיות גבולית
- הפרעת אישיות סכיזואידית
- הפרעה טורדנית-כפייתית
- אלכוהוליזם
- טראומה נפשית
- תחושה של בידוד מהעולם
- חסך שינה משמעותי
- בידוד חברתי ממושך
- אי שביעות רצון כללית מהחיים
- טריפ רע (פסיכדלי) בהשפעת סמים
- תפיסה חדשה או הכרה והבנה עם עובדת היותנו בני תמותה, לעיתים בעקבות אבחנת בעיה בריאותית חמורה, למשל מחלה סופנית
- האמונה שלחייו של האדם אין מטרה או תחושה של חוסר משמעות של קשרים בין-אישיים
- אי ודאות לגבי הזקנה או החיים שלאחר המוות
- פחד מהמוות או חוסר היכולת למנוע אותו
- חיפוש אחר משמעות החיים
- חוויה קיצונית (לטוב או לרע) שמשאירה לאחר מכן את האדם עם חיפוש אחר משמעות
- ההבנה שהיקום הוא גדול יותר, מורכב יותר, מסתורי יותר מעבר למה שניתן לתפוס ולהבין בצורה אנושית.
משבר קיומי עשוי להידמות לאנומיה (מצב אישי הנובע מחוסר נורמות) או משבר אמצע החיים.
המשבר יכול להתעורר בעקבות אירוע משמעותי בחייו של האדם - טראומה פסיכולוגית, נישואין, פרידה, אובדן גדול, מותו של אדם אהוב, חוויה מסכנת חיים, בן זוג חדש, שימוש בסמים פסיכואקטיביים, עזיבתם של ילדים בוגרים את בית ההורים, הגעה לגיל משמעותי וכו'. משבר כזה יכול לעורר אצל אדם אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) ולחשוף הדחקה פסיכולוגית של המודעות לכך שהאדם הוא בן חלוף.
משבר קיומי עשוי לנבוע מתפיסת חיים חדשה של האדם. באופן אנלוגי, האקזיסטנציאליזם מצביע על כך שאדם יכול ואכן מגדיר את המשמעות של חייו ואת המטרות שלו בחיים, ולכן עליו לבחור לפתור את משבר הקיום.
בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, המונח 'משבר קיומי' מתייחס באופן ספציפי למשבר של אדם יחיד כאשר אותו אדם מבין שהוא חייב להגדיר את חייו באמצעות הבחירות שהוא בוחר. המשבר הקיומי מתרחש כאשר מכירים בכך שאפילו ההחלטה להימנע מפעולה או לעכב את ההסכמה לבחירה מסוימת היא כשלעצמה בחירה. במילים אחרות, המין האנושי "נידון" לחופש.[2]
טיפול
פיטר ווסל זאפה, פילוסוף נורווגי וחסיד נלהב של ניהיליזם קיומי ואנטי-נטליזם, מפרט במאמרו, המשיח האחרון, ארבע דרכים שהוא מאמין שכל יצור בעל מודעות עצמית משתמש בהן כדי להתמודד עם נושאים הקשורים לאדישות, בידוד, הסחות דעת ועוד[3]:
- עיגון - "קיבוע נקודות בתוך או בניית קירות מסביב לשבריר התודעה הנוזלי". מנגנון העיגון מספק לאנשים ערך או אידיאל המאפשר להם למקד את תשומת הלב שלהם באופן עיקבי. זאפה החיל את עיקרון העיגון גם על החברה בכללותה, והצהיר כי "אלוקים, הכנסייה, המדינה, מוסר, גורל, חוקי החיים, האנשים, העתיד" הם דוגמאות לנקודות עיגון קולקטיביות ראשוניות.
- בידוד - "ביטול שרירותי לחלוטין מהתודעה של כל מחשבה ותחושה מטרידים והרסניים".
- הסחת דעת- מתרחשת כאשר "אדם מגביל את תשומת הלב לגבולות הקריטיים על ידי קיבוע של רשמים". הסחת דעת ממקדת את האנרגיה של האדם במשימה או ברעיון, כדי למנוע מהתודעה להתפתל סביב עצמה.
- סובלימציה - מיקוד מחדש של אנרגיה והרחקת משקעים שליליים כדי להתמקד בחיובי. אנשים מרחיקים את עצמם ומסתכלים על קיומם מנקודת מבט אסתטית (למשל, סופרים, משוררים, ציירים). זאפה עצמו ציין שיצירותיו הכתובות הן תוצר של סובלימציה. ג'יימס ווב: "למה דאגות בנושאים קיומיים כאלו מתרחשות הרבה יותר, באופן לא פרופורציונלי, בקרב אנשים מוכשרים מאוד? חלקית, הסיבה לכך יכולה להיות שכאשר לאדם יש הרהורים ומחשבות בנושאים עמוקים כאלו זה עלול לעורר דאגות קיומיות, הרבה יותר מאשר אצל אלו המתמקדים רק בהיבטים הפשוטים והיומיומיים של החיים".
הקשרים תרבותיים
במאה ה-19 סרן קירקגור טען כי ייסורים וייאוש קיומי יופיעו כאשר השקפות עולם שעוברות בתורשה או שאולות (לעיתים קרובות השקפות בעלות אופי קולקטיבי) מוכחות כהשקפות שאינן מאפשרות לאדם להתמודד עם חוויות חיים בלתי צפויות וקיצוניות.[4] פרידריך ניטשה הרחיב את השקפותיו והציע כי מותו של אלוקים - אובדן האמונה הקולקטיבית בדת והמוסר המסורתי - יצר משבר קיומי נרחב יותר עבור המודעים הפילוסופיים.[5]
משבר קיומי אכן נתפס כליווי הבלתי נמנע של מודרניזם.[6] בעוד שאמיל דורקהיים ראה במשברים אינדיבידואליים תוצר לוואי של פתולוגיה חברתית והיעדר (חלקי) של נורמות קולקטיביות,[7] אחרים ראו באקזיסטנציאליזם כדבר הנובע באופן נרחב יותר מהמשבר המודרניסטי של אובדן המשמעות ברחבי העולם המודרני.[8] הניסינות למלא את החוסר שנוצר בעקבות אובדן המשמעות כוללות למשל דת שהתחדשה על ידי חוויית האנומיה (כמו אצל מרטין בובר), או קיום אקזיסטנציאליזם אינדיבידואליסטי המבוסס על התמודדות ישירה עם המוח האבסורדי של גורל אנושי בתוך יקום חסר משמעות וזר, כמו אצל סארטר וקאמי.[9]
ארווין יאלום, סופר ופסיכיאטר יהודי אמריקאי, פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד, תרם תרומה מהותית לתחום הפסיכותרפיה הקיומית. רולו מיי הוא אחד ממייסדי הגישה הזו.
פרדריק ג'יימסון הציע כי הפוסטמודרניזם, עם התרחבות המרחב החברתי על ידי תרבות צריכה חזותית, החליף את הזוועה המודרניסטית של הנושא המסורתי ואת המשבר הקיומי של פעם, על ידי פתולוגיה חברתית חדשה של השפעה שטוחה ונושאים מקוטעים.[10]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ג'יי ווטסון, מדע אכפתיות כמדע הקדוש 2005. פרק 4: "משבר קיומי במדע ובמדעי אנוש"
- סנדרס, מארק, דיכאון קיומי. כיצד לזהות ולרפא עצבות הקשורה לחיים אצל אנשים מחוננים, 2013
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Richard K. James, Crisis intervention strategies
- ^ Flynn, Thomas. "Jean-Paul Sartre". Stanford Encyclopedia of Philosophy. נבדק ב-1 באפריל 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Zapffe, Peter Wessel, "The Last Messiah". Philosophy Now. נבדק ב-2 באפריל 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ S. Kierkegaard, The Sickness unto Death (1980) p. 41
- ^ Albert Camus, The Rebel (Vintage 1950[?]) p. 66-77
- ^ M. Hardt/K. Weeks, The Jameson Reader (2000) p. 197
- ^ E. Durkeheim, Suicide (1952) p. 214 and p. 382
- ^ M. Hardt/K. Weeks, The Jameson Reader (2000) p. 265
- ^ J. Childers/G. Hentzi eds., The Columbia Dictionary of Modern Literary and Cultural Criticism (1995) p. 103-4
- ^ M. Hardt/K. Weeks, The Jameson Reader (2000) p. 267-8 and p. 199-200
