אלבר קאמי
 | |
| לידה |
7 בנובמבר 1913 א-ד'רעאן (אנ'), אלג'יריה הצרפתית |
|---|---|
| פטירה |
4 בינואר 1960 (בגיל 46) וילבלוויין (אנ'), צרפת |
| זרם | אבסורדיזם |
| תחומי עניין | מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה |
| הושפע מ | סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, ז'אן-פול סארטר, פיודור דוסטויבסקי, פרנץ קפקא, הרמן מלוויל, סימון וייל, ויקטור הוגו, פסקל פיה, ג'ורג' אורוול, אנדרה ז'יד, לב שסטוב |
| השפיע על | ז'אן-פול סארטר, תומאס מרטון, ז'אק מונו, אורהאן פאמוק, מושין חאמיד רומן גארי |
| מדינה |
 צרפת |
אלבר קאמי (בצרפתית: Albert Camus;להאזנה (מידע • עזרה) 7 בנובמבר 1913 - 4 בינואר 1960) היה סופר, מחזאי ופילוסוף צרפתי, יליד אלג'יריה הצרפתית. זוכה פרס נובל לספרות.
כתביו, ובמיוחד המיתוס של סיזיפוס, נחשבים למובילים בפילוסופיית האבסורד.
ביוגרפיה
קאמי נולד בעיירה מונדובי (Mondovi), היום א-ד'רעאן, הסמוכה לענאבה (בון) שבאלג'יריה, למשפחת מתיישבים שכללה אב צרפתי ואם ספרדייה. כשהיה בן שנה נהרג אביו באחד מקרבות מלחמת העולם הראשונה, וכילד גדל קאמי בעוני.
הוא התקבל לאוניברסיטת אלג'יר, והיה שוער בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה עד שלקה בשחפת, ב-1930. לפרנסתו עבד במגוון עבודות מזדמנות. ב-1936 קיבל תואר בפילוסופיה.
בשנת 1934, בעודו סטודנט, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אך אחר כך עורר את כעסם של חבריו כשחבר לפלג סוציאליסטי אחר.
ב-1934 נשא את סימון היי, אך התמכרותה לסמים הביאה לסיום נישואיהם. ב-1940 נשא את פרנסין פור, ממנה נולדו לו בן ובת תאומים. גם נישואים אלה לא עלו יפה. בני הזוג היו פרודים זמן ניכר, אך הקשר ביניהם נשמר כמחויבות משפחתית, חברות, ותמיכה בתקופות של קושי ומחלה. בהמשך קאמי קיים קשרים רבים עם נשים שונות.
בשנות השלושים כתב בעיתונים סוציאליסטיים ובתחילת שנות הארבעים, בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה, השלים את ספריו הראשונים, "הזר" - רומן המספר את קורותיו של צעיר צרפתי החי באלג'יר, ו"המיתוס של סיזיפוס" - מסה שבה תיאר את התאוריה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת "הזר". קאמי הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי, וערך את עיתון המחתרת "COMBAT". בעיתון זה פרסם קאמי ארבעה מכתבים שיועדו ל"ידיד גרמני" - ככל הנראה, הפילוסוף מרטין היידגר. מכתבים אלו קובצו בספר "מכתבים לידיד גרמני". בעקבות פעילות זו התיידד עם ז'אן-פול סארטר, חברות שנמשכה גם לאחר המלחמה. הוא חיבב תיאטרון, כתב מחזות, ביים ואף שיחק על במת "תיאטרון הפועלים" שהקים.
ב-1951 פרסם את "האדם המורד". ביקורתו החריפה על הקומוניזם הובילה לקרע בינו לבין סארטר וידידיו בשמאל. מאוחר יותר מתח ביקורת נוספת על הסובייטים, בעקבות פלישתם להונגריה ב-1956.
בנוסף היה פעיל בנושאי זכויות האדם ובהתנגדות לעונש המוות, ובשנת 1957 פרסם מסה בשם "הרהורים על הגיליוטינה" בה הוא פורש את משנתו ודעותיו בנוגע לעונש המוות[1].
מלחמת העצמאות של אלג'יריה הציבה דילמה קשה לקאמי, בהיותו צאצא למתיישבים שעתידים היו להיות הראשונים להיפגע מעצמאות הארץ. קאמי הטיל את האשמה למשבר על ממשלת צרפת, אך סבר שעצמאות מלאה לערביי אלג'יריה אינה נחוצה. משפט שאמר ושהתפרסם היה שאין הוא יכול להעדיף את הצדק שתובעים אנשי אלג'יריה, שמוביל לטרור נגד חפים מפשע, על פני שלומה של אמו.
ב-1957 והוא בן 44 בלבד קיבל את פרס נובל לספרות[2]. הזוכה הצעיר ביותר בפרס זה.
באפריל 1958 הוזמן לביים הצגה בתיאטרון הבימה[3], אך לבסוף דחה את ההצעה וביים הצגה של פיודור דוסטויבסקי בפריס[4].
ב-4 בינואר 1960 נהרג בתאונת דרכים בעיירה הצרפתית וילבלוויין. איתו נהרג גם הנהג, חברו והמוציא לאור שלו, מישל גלימאר[5]. על פי המסופר, עד לרגע האחרון התכוון קאמי לחזור לביתו דווקא ברכבת, ובכיסו נמצא כרטיס שלא השתמש בו.
יצירתו של קאמי
כתיבתו של קאמי נעה בתחום שבין ספרות לפילוסופיה. הוא פרסם מסות פילוסופיות, רומאנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזות ואף כתב לעיתונות.
בחיבורו "המיתוס של סיזיפוס" תוהה קאמי מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים[6]. שאלתו היא מה הטעם לבכר קיום כזה על פני התאבדות. לפיו, האדם חש שחייו אבסורדים לנוכח המוות האורב לו בוודאות בסוף הדרך, וכן בשל חוסר המובנות וההיגיון שבעולם, העומדים בסתירה חריפה אל מול רצונו האינסופי של האדם להבין את פשר העולם ומשמעות קיומו. אף על פי כן, האדם החווה את האבסורד יידחה את ההתאבדות ויחיה חיי מרד, המתבטאים בכך שהוא חי את האבסורד ולא נכנע לו. החיים האבסורדיים נמדדים על פי כמותם, ולא איכותם, שכן אין אמת מידה גבוהה שעל פיה אפשר לדרג חיים "טובים" או "לא טובים". קאמי הקביל את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, ולכשיגיע לפיסגה, תתגלגל האבן חזרה לתחתית ההר, וסיזיפוס יאלץ לדחוף אותה חזרה למעלה, וחוזר חלילה, לנצח. לכן הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר.
לפני "המיתוס" פרסם קאמי את "הזר", שבו הוא מתאר את תחושות הניכור של האנטי-גיבור (קאמי מכנה אותו "גיבור אבסורדי") מרסו, צרפתי תושב אלג'יר, אשר הרג ערבי, לטענתו "בגלל השמש", וממתין לביצוע גזר דין מוות שנדון לו. הגיבור של קאמי קר לחלוטין ונעדר כל רגש. הוא אינו בוכה בהלוויה של אמו, וזה פשעו האמיתי בעיני החברה שהחליטה לחרוץ את דינו.
המחזה קליגולה, מתאר תחושת חוסר משמעות האופפת קיסר רומי לאחר מותה של אחותו האהובה, ולא מצליח למצוא לה פתרון גם בבולמוס של רצח. המחזה דן בחירות המוחלטת שבחיים האבסורדיים, בחובת האחריות ובהיבטים החברתיים שבאבסורד.
אחד מספריו החשובים של קאמי הוא "הדבר", תיאור של תושבי העיר אוראן המתמודדים עם מגפה הפושטת בעיר והופכת את החיים על פיהם, וכנגדם רק קומץ מנסים להילחם בנגע. רבים רואים ביצירה זו תיאור מטאפורי של ימי ההתנגדות לנאצים[7].
ספר נוסף של קאמי, אשר בדומה לספר "המיתוס של סיזיפוס" משתייך לכתביו הפילוסופיים, הוא "האדם המורד", המתייחס ל"הדבר", ובו עוסק קאמי במרד הכלל-אנושי כנגד האבסורד הקיומי ובסולידריות ההכרחית למרד זה, בשונה מ"המיתוס" שעסק בנקודת המבט של הפרט.
ספר אחר שלו הוא "הנפילה", סיפורו של אדם השקוע בהרהורים על טעויות עבר, ומהווה מעין אנטי תזה לדמות מ"הזר". ספר נוסף שכתב, שנמצא בתוך בוץ ליד המכונית ההרוסה שבה נהרג קאמי, שכתיבתו לא הושלמה, הוא "אדם הראשון". ביומנו כתב שתכנן לכתוב עוד שלוש יצירות שהנושא המרכזי בהן הוא אהבה.
אדם הראשון שכתב קאמי בערוב ימיו מבוסס כמעט לחלוטין על סיפור חייו שלו. האוטוביוגרפיה האמנותית הזו כתובה סביב סיפורו של ז'אק שעולה בפעם הראשונה לקבר אביו שנפטר במלחמת העולם הראשונה מבלי שבנו יכיר אותו. הספר עוסק כולו בזכרונותיו, והוא מתאר בעיקר את הילדות כצרפתי עני באלג'יר. הספר פותח זוויות חדשות על האבסורד של קאמי, הן מבחינת מקורו והן מבחינת תוכנו. קאמי מעולם לא סיים את כתיבת הספר, וזה פורסם בידי בתו למרות היותו טיוטה לא גמורה.
בריאיון לעיתונות הישראלית העידה בתו של קאמי על עצמה כעל יהודייה[8].
קאמי עסק גם בתרגום ובעיבוד של יצירות אחרים לכדי מחזות.
יחסו למרחב אגן הים התיכון
בכמה מיצירותיו קאמי בוחן את מצבו הקיומי של האדם שנופי הים התיכון הם מולדתו, ומנסה להגדיר את מאפייניו[9].
בשנת 1937 נשא קאמי נאום שנקרא "La nouvelle culture mediterraneene" ("התרבות הים-תיכונית החדשה"), בו הסביר את החשיבות לשים במרכז את הויית האדם - מה שבעיניו מהווה "דפוס ההומניסטי הייחודי של בני הים התיכון". קאמי גם ביטא בנאום את עמדתו שרואה בים התיכון גשר שיכול לחבר בין מזרח למערב באמצעות תרבות משותפת. נשיא צרפת ניקולה סרקוזי בחר לצטט את קאמי בנאום בו נשא את חזונו על "איחוד מדינות הים התיכון" בשנת 2008[9].
מספריו בעברית
ספרות
- אדם הראשון, תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1995.
- הדבר, תרגם יונתן רטוש, עם עובד, 1953; תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2001.
- הזר, תרגם אהרן אמיר, משרד הביטחון, 1964; תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1985.
- כלולות, הקיץ, תרגמה אביבה ברק, הוצאת מעריב, 1988.
- מיתת אושר, תרגם אהרן אמיר, הוצאת עם עובד, 1980.
- הנפילה, גלות ומלכות, תרגם צבי ארד, מרחביה, 1959.
- הנפילה, תרגם עמנואל פינטו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
- גלות ומלכות, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה, 2016.
- פנים וחוץ, תרגמה עדינה קפלן, רשפים, 1997.
פילוסופיה
- האדם המורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1971.
- המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1978.
- מכתבים לידיד גרמני, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 1998.
- נאומים בשוודיה, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 2000.
- הרהורים על הגליוטינה, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 2008.
- הזמן הזה II,I: כתבים פוליטיים, תרגמה שושנה כרם, הוצאת כרמל, 2013.
- הזמן הזה III: רשימות אלג’יריות 1958-1939, תרגמה: שושנה כרם, הקדמה: "אינטלקטואל בצוק העיתים: קאמי, אמו והצדק", דניס שרביט, הוצאת כרמל, 2015.
מחזות
- קליגולה, תרגם דוד מעין, הוצאת בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה, 1991.
- הצודקים: מחזה בחמש מערכות, תרגם מיכה פרנקל, הוצאת בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה, 1991
לקריאה נוספת
- אלבר קאמי, דמוקרטיה ודיקטטורה בין-לאומיות, באתר "העוקץ", 10 ביוני 2013 - מאמר שפורסם בעיתון הרזיסטנס "Combat" (מאבק) בשנת 1946.
- אלבר קאמי, אלוקים משוחח עם נפשו (מצרפתית: רותם עטר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.
- דניאל הרשקוביץ, ההתפתחות ביחס כלפי "האחר" במכלול יצירותיו של אלבר קאמי.
- אביבה קרינסקי, אלבר קאמי ואנטואן דה סנט אכזופרי: בין "הדבר" ל"הנסיך הקטן". נדפס בספרה
- בעקבות הכוכב האבוד, עיון והנחיה בקריאת "הנסיך הקטן", סדרה לביקורת ספרותית, אור עם, 1992.
- זאב הרוי, אלוקי המורדים, על האדם המורד, נדפס ברייפנברג-מרד, מוזיאון הרצליה, תשנ"ג 1993.
- עדינה קפלן, סגנון ואבסורד במבחן התרגומיות: "פנים וחוץ" ו"הזר", נדפס בפרספקטיבה, ירושלים, 1998.
- אבי שגיא, אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000
- אוליביה טוד, אלבר קאמי: חייו, הוצאת כרמל, 2000.
- רונלד ארונסון, קאמי וסארטר, סיפורה של ידידות והריב אשר שם לה קץ, מאנגלית: רפי קינן, ספרי עליית הגג, 2008.
- דוד אוחנה, הומניסט בשמש: קאמי וההשראה הים-תיכונית, הוצאת כרמל, 2000.
- דוד אוחנה, הכבול העקוד והצלוב: אלבר קאמי וגבולות האלימות, הוצאת כרמל, 2013.
- רות נצר, "אלבר קאמי - אבנים חיות - טרנספורמציה אלכימית ותהליך חניכה בספור 'האבן הצומחת'", השלם ושברו, הוצאת כרמל, 2009, עמ' 61–71.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
ד"ר דניס שרביט: 'אדם הראשון' לאלבר קאמי', סרטון בערוץ "האוניברסיטה הפתוחה", באתר יוטיוב, 2.07.2012
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אלבר קאמי |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלבר קאמי |
- רשימת הפרסומים של אלבר קאמי, בקטלוג הספרייה הלאומית
- אלבר קאמי, באתר פרס נובל (באנגלית)
- עדי צור, אלבר קאמי: האבסורד ברומן הזר
- גבי לוין, עכבר העיר, חמישים שנה למותו של אלבר קאמי: הזר. המורד. המיתוס, באתר הארץ, 1 בינואר 2010
- תהל פרוש, עכבר העיר, אלבר קאמי: האדם המורה, באתר הארץ, 1 בינואר 2010
- אורי קליין, עכבר העיר, אלבר קאמי: אבסורד על המסך, באתר הארץ, 1 בינואר 2010
- רוזלין דרעי, הזר הנצחי, באתר ynet, 4 בפברואר 2010
- אבנר שפירא, עכבר העיר, מפעלו ההגותי והיצירתי של אלבר קאמי עדיין חי, באתר הארץ, 27 ביוני 2010
- חניתה עשתאי, אלבר קאמי, קודם כל עיתונאי, באתר הארץ, 21 ביולי 2010
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אלבר קאמי, 7 בנובמבר 2010- הקדמה לספר "קאמי וסרטר", באתר "טקסט"
- Camus the Jew
- הספרים של אלבר קאמי, באתר "סימניה"
- תום שטיבר, איום קיומי בהווה, באתר "שבת", מוסף מקור ראשון.
דוד אוחנה, אלבר קאמי: הומניסט בעלטה, באתר הארץ, 20 באפריל 2013- דוד אוחנה, 100 שנה להולדתו של אלבר - מורשתו של האדם המורד, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2013
- פרויקט 'מאה שנה להולדת אלבר קאמי במוסף "שבת" של מקור ראשון
- סהר שלו, אלבר קאמי: סגנון בארבע מלים, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2013
- דניס שרביט, 'האדם הראשון' לאלבר קאמי, הרצאה מצולמת של האוניברסיטה הפתוחה במסגרת יום עיון "על גלות וגבולות"
- עמיחי שלו, ספר מסוכן: "הנפילה" של אלבר קאמי, באתר ynet, 7 בינואר 2015
- יצחק לאור, שקרים ובגידות: החשבון של אלבר קאמי עם אירופה, באתר הארץ, 30 בינואר 2015
- אריק גלסנר, "גלות ומלכות": אלבר קאמי בלקט משובח, באתר ynet, 4 בנובמבר 2016
- עופרה עופר אורן, הנאום שנשא בטקס קבלת פרס נובל, בבלוג "סופרת ספרים", 10 בינואר 2019
- Fonds Albert Camus - Cité du livre d'Aix en Provence
- Société des Études Camusiennes
- The Albert Camus Society
- דוד אוחנה, על הסיפורם 'האישה הנואפת' ו'האורח' של קאמי, באתר הארץ, 14 בינואר 2021
הערות שוליים
- ^ נסים קלדרון, האם יש סיבה לרצח, באתר הארץ, 16 במרץ 2008
- ^ מוריס קאר, אלבר קאמי ויצירותיו, הארץ, 18 באפריל 1958
- ^ נתן דונוביץ, אלבר קאמי יבוא ל<<הבימה>>, הארץ, 29 באפריל 1958
- ^ דוסטויבסקי בעיבודו של אלבר קאמי אלבר, על המשמר, 20 בפברואר 1959
- ^ הסופר הצרפתי אלבר קאמי נהרג בתאונת דרכים בצרפת, למרחב, 5 בינואר 1960
- ^ תמי ריקליס ויונית נעמן, המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, באתר "העוקץ", 20 במרץ 2020
- ^ נועם תירוש, קאמי, האבסורד והכיבוש, באתר "העוקץ", 28 בינואר 2010
- ^ אוליביה טוד, אלבר קאמי : חייו, כרמל ירושלים, 1996
- ^ 9.0 9.1 ד"ר ערן לרמן, "ומלפנים הים התיכון", השילוח גיליון 1, אוקטובר 2016
| זוכי פרס נובל לספרות | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גרי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925) | 
|
| 1926–1950 | דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950) | |
| 1951–1975 | לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגווי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יוהנסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975) | |
| 1976–2000 | בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000) | |
| 2001 ואילך | נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) | |
- ספרי אלבר קאמי
- סופרים צרפתים
- פילוסופים צרפתים
- מחזאים צרפתים
- מתרגמים צרפתים
- כותבי מכתבים
- זוכי פרס נובל לספרות
- פילוסופים של המאה ה-20
- אקזיסטנציאליסטים צרפתים
- זוכי פרס נובל צרפתים
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- חברי תנועת ההתנגדות הצרפתית
- חולי שחפת צרפתים
- הרוגי תאונות דרכים בצרפת
- צרפתים ילידי אלג'יריה הצרפתית
- צרפתים שנולדו ב-1913
- צרפתים שנפטרו ב-1960