משתמש:אחדות/סכנת התבוללות

אנו מתעסקים ביחס היהדות הנאמנה לתופעה המצערת של התבוללות רבים מיהודי ארצות הברית, ומה האחריות שלנו בנידון. לשם כך אנו מתבקשים לברר במקורותנו מהו גדרי הערבות שמחבר כל יהודי ויהודי באשר הוא ומהן ההשלכות המעשיות של ערבות כזו.

כל ישראל ערבים זה לזה

לעניין עונשים

ביטוי 'כל ישראל ערבים זה לזה' מופיע פעמיים בש"ס, בסנהדרין כז ע"ב ובשבועות לט ע"א. "וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה!". שם הגמ' מיישמת את מושג הערבות לעניין העונש, כלומר עוון של אחד עלול להכשיל את השני משום היותו ערב לו. אולם הגמ' מצמצמת שם את היקף ערבות זו. היא קובעת שהעיקרון הוא דווקא האחריות האינדיבידואלית - "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, טז) - ואחריות הערב אינה אלא כש'היה בידו למחות ולא מיחה'. ובלשון הרמב"ם (דעות ו,ז): "כל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם". היינו שיכולת המחאה לעניין זה נמדדת לפי מה שנראה 'אפשר' בקנה מידה אנושי אף שלפי האמת האבסולוטית יתכן שלא היה בידו למחות, כמבואר בגמ' (שבת נה ע"א). בסופו של דבר למרות הערבות ההדדית לא נשללת בחירתו החופשית של הפרט לעשות כרצונו. על כן מחאה זו אינה כמובן מחאה פיזית המבטלת את בחירתו של חבירו אלא היא נסיון לשכנוע שכלי. הואיל וכל ישראל ערבים זה לזה, מצווה להוכיח את חברו כדי להחזירו למוטב. כל עיקר הטעם של מצות תוכחה אינה אלא משום ערבות. אם אינו מוחה את חברו שהוא ערב לו, נעשה שותף למעשה חברו ונתפש בעוונו. אין הפשט אפוא שהערבות כלפי חברו היא מוגבלת למצוות תוכחה - וכשאין מצוות תוכחה אז אין ערבות - אלא אדרבה מצוות תוכחה היא מכוח הערבות - וגם כשלא מולאו התנאים למצוות תוכחה הערבות בין כל ישראל קיימת.

אי-מחאה כשיש בידו למחות היא כאמור סיבה להיכשל בעוון חברו - כל שכן שגרימת העבירה לחברו היא גם כן סיבה להיכשל בעוונו. ויש לחקור עד היכן חשוב הדבר לגורם ועד היכן הערבות כלפי חברו על אף אחריותו האינדיבידואלית. ברור שאם חוטא עובר על עבירה בעזרת שימוש בחפץ של אדם אחר שמאפשר לו את שימוש החפץ, יש לבעל החפץ אחריות מסוימת על המעשה, שהרי היה בידו למחות ולא להניח את חפצו אצל חברו. אם יכול היה לאסור את חפצו ולא אסר, הוא גרם במובן מסוים למעשה העבירה. וכן לא קשה לצייר מצב שבו התנהגות מסוימת כלפי חברו יכול לגרום לו לעבור על עבירה ובזה להיכשל בעוונו מטעם ערבות. מצאנו בגמ' ערובין לב ע"א מחלוקת עד היכן הדבר נחשב לתקלה. חבר האומר לעם הארץ 'מלא לך תאנים מתאנתי' - האם הוא צריך לעשר קודם? רשב"ג סובר שאינו מעשר שהרי לא תורמים שלא מן המוקף. על עם הארץ מוטלת אחריות מלאה למצווה ולעשר את מה שהוא ליקט. אבל רבי מרחיב את תחום האחריות של החבר וסובר שבכך הוא מזמין תקלה לעם הארץ והכין לו סיבת מריו. "מוטב שיחשדו חבר לתרום שלא מן המוקף ולא יאכיל לעם הארץ טבל". על כן החבר צריך לעשר קודם. וכן פסק הרמב''ם (מעשר י, י).

לעניין זכויות

מטבע הדברים יש לערבות השלכות לא רק לעניין העונשים אלא גם לעניין הזכויות, כמבואר במדרש תנחומא (פרשת נצבים): "כולכם ערבים זה בזה אפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו ולא אתם בלבד אלא אפילו צדיק אחד ביניכם כל העולם כולו בזכותו עומד שנאמר וצדיק יסוד עולם, וכשאחד מכם חוטא כל הדור לוקה, וכן אתה מוצא בעכן, הלא עכן בן זרח מעל בחרם וגו', מדת פורעניות מועטת והדור נתפס בה, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה, לכך נאמר כל איש ישראל". השלכה נוספת לערבות בין כל ישראל: המצווה להשיא לחברו עצה טובה והאיסור להשיאו עצה שאינה הוגנת. לשון הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש יב, יד-טו): "כל המכשיל עיוור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת וכו' הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו. ואסור להשיא עצה טובה לגוי או לעבד רשע, ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עלך". לגוי או לעבד רשע שאינם בכלל ערבות - אסור להשיא להם עצה טובה; אבל ליהודי שבכלל ערבות - בכל מקרה מצווה.

במניין המצוות

הבה"ג והרס"ג (מניין שישים וחמש הפרשיות פרשת נז) מנו את מצוות הערבות במניין התרי"ג מצוות. והרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש שלישי) השיג עליהם בכל תקפו וגבורתו והחליט שהיא מצווה שאינה נוהגת לדורות. ולא נאמרה אלא לאותה שעה בלבד ואם כן אין למנותה במנין המצוות. הרמב"ן למד זכות על הבה"ג ואמר שגם הבה"ג לא בא למנות מצוות שעה. אבל המצוות שעניינם קיים לנו לדורות ימנה אותן אף על פי שאינן נעשות אלא פעם אחת. ולכן מנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו עליהן אבותינו לדורות התורה כולה בכלל ובפרט באלה ובשבועה. לכל הדעות אין אדם מחויב מטעם ערבות לתת מממונו לחברו העני כדי שהוא יקיים את מצוותו. כאמור למרות הערבות לא נשללת מחבירו האחריות האינדיבידואלית ביחס למצוותיו ואין הערב בא במקומו.

הנגלות לנו ולבנינו

הערבות בין בני ישראל אינה באה לידי ביטוי רק במישור הפרטי, בעניינים של בין אדם לחברו. אלא יש לה השלכות גם במישור הציבורי - אחריות קולקטיבית בעניינים הגלויים הנוגעים לאומה כולה. ובזה האחריות אינה תלויה באפשרות להוכיח את הפרט בשעת עבירתו אלא זאת אחריות טוטלית על עבירות האומה כולה. נאמר בתורה על התקופה שלאחר כניסה לארץ בזמן יהושע: "הַנִּסְתָּרֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" (דברים כט, כח). על ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. אחדות שלמה זו מציבה כאמור אחריות קולקטיבית על המעשים הגלויים ששייכים למישור הציבורי. דוגמה לכך: המלחמה נגד אנשי יריחו והחרם שהוטל על הלוחמים מליהנות מהשלל. איסור חרם בשעת מלחמה אינו רק איסור פרטי אלא הוא בעיקר איסור שנוגע לצבא כולו ולכלל הלוחמים. "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, א). עכן חטא ועל כל העדה יצא הקצף במלחמתם בעי. האחריות הקולקטיבית מעמידה את עבירת עכן כעבירה של כלל הצבא ולא כעבירה פרטית בלבד. מוטל היה על האומה להעמיד שומרים או כיוצא בזה כדי למנוע את המעילה. מעשה עכן שייך לדבר נגלה משום היותם אשתו ובניו יודעים על המעשה. די בכך כדי לא להיחשב דבר נסתר שאין האחריות הקולקטיבית חלה עליו. במלחמה בעי מתו שלושים וששה איש ועכן עצמו לא מת. לא על צד העונש שאם היה העניין כן היה זה העונש עוול בחוק השם. כשלון צבאי היה פרי עבירתו של הקולקטיב - ה' סילק את השגחתו המיוחדת מכלל הלוחמים ואז נהיו בלתי נשמרים ממקרה מוות.

הערבות על הברית

בגמ' סוטה לז ע"ב מבואר שעל כל מצווה ומצווה הייתה ברית בין ה' לעמו. "אין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות". שם מובאות שלוש דעות על צורת הברית ועל גודל האחריות של כל בן-ברית כלפי חביריו. א- ברית של שותפים. כל בן-ברית שותף בקיום הברית של הכלל בכך שהוא חלק ממנו. ב- ברית של ערבים. כל בן-ברית ערב לקיום הברית של חברו. ג- ברית אורגנית או הוליסטית. כל בן-ברית ערב לקיום הערבות של חברו ('ערבות על הערבות'). מסתבר שגודל האחריות ההדדית וצורת ההשפעה בין בני הברית הוא תלוי בדעות אלו - המודל הראשון אינדיבידואליסט יותר ונותן יותר מקום לפרט ואילו המודל השלישי אנטגרטיבי יותר ונותן יותר מקום למרחב הציבורי. על כל פנים, הבסיס המינימלי המשותף לכל הדעות: דאגה לקיום הברית שבא לידי ביטוי על ידי מצוות התורה כגון המצווה לאהוב את הרֵֵעַַ ולהוכיחו והאיסור להכשילו.

מקורות

תיאור מצבם של יהודי אמריקה

בשבילי הערבות סי' א - גדר כל ישראל ערבים זה בזה

בשבילי הערבות סי' ב - המקורות לדין ערבות