שיחת משתמש:אחדות/סכנת התבוללות

יש לחקור מהו גדר הערבות שבתורה ומה יחסו למצוות תוכחה. האם הוא משום האחריות שיש לכל אחד על מעשה השני מקרוב או מרחוק. או יש יותר מזה: כמו גוף אחד, אבל אם כך יש להגדירו עד כמה שידנו מגעת.

שו"ת מהרלב"ח סימן עז

פירוש מאמר לרבותינו ז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה.

ועל ענין פירו' מה שאמרו רבותינו ז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה כבר מהמאמר שכתבתי למעלה מבוא' האמת כי זהו דוק' במי שיש בידו למחו' ואינו מוחה שכשהוא רואה לאחד עובר עבירה ויש בידו למחות ואינו /מוחה/ מחוה הו' נענש על אותו עון ושורת הדין כן נותנת ולא לבד נענש מי שיכול למחות ואינו מוחה אלא אפילו מי שיש לו ספק אם ישמעו בקולו כשמוחה בידם או לא נענש אם אינו מוחה לראות אם יוכל למחות וכן אמרו ז"ל בשבת על פסוק וממקדשי תחלו אבל כשודאי אינו יכול למחות אינו נענש על עון אחרים וכל שאינו נענש על הנסתרות ואף על פי שבסנהדרין פרק נגמר הדין חלקו רבותינו ז"ל בדבר הזה ויש מי שאומר שם שאחר שעברו ישראל את הירדן נענשו על הנסתרו'. וראיתו מעכן. נרא' שמסקנ' התלמוד שלא כדעתו אלא כסבר' החולק עליו שלא ענש על הנסתרו' לעול'.

שלום הרב יהושע,

אני מצרף כאן את תשובתו של המהרלב"ח במלואה. שם בהמשך הוא נתקשה שגם לר' נחמיה אין הדבר מחוור כל צורכו, הרי רק בנו ואשתו של עכן ידעו ואיך נפלו רבים מישראל - הרי הם לא ידעו ולא היה בידם למחות! עיין שם מה שהוא עונה בדוחק.

האמת היא שלא כל כך פשוט לומר בעניינים אלו שר' יהודה נדחה ל'הלכה'. גם ראיתי מפרשים שמסתפקים אולי ר' יהודה הוא ה'הלכה'. על כל פנים אם הדין כל כך ברור וטריויאלי שעניין הערבות תלוי ביכולת למחות (הרי איך אהיה אחראי על דבר שאין ביכולתי להשפיע עליו) איך ר' יהודה העלה כזו סברה לא רציונלית, להיענש על הנסתרות! אינו מכיר מה שכולם חשים בחוש טבעי שכל אחד הוא אינדיבידואל מופרד!

עוד קושי לשיטה זו: הגמ' בסוטה לז: היא המקור בש"ס לדיני ברית וערבות, ושם בכלל אין אזכור לעניין התוכחה. אלא הערבות היא בין כל אחד ואחד מ-603550 בני ישראל! כל כך אנשים יש בידם למחות? אני מצרף כאן חלק מהסימן י' של הספר 'בית ישי' (של ר' שלמה פישר). הוא מוכיח שערבות לחוד ותוכחה לחוד - "מצוות תוכחה היא מצווה בין אדם לחברו ודין ערבות בין אדם למקום". עיין שם.

לעניות דעתי יש לנו להתעמק יותר בסוגיה בסוטה ואז נקבל תמונה ברורה יותר על מושג ערבות - ערבות על מה? בין מי למי? מהו המושג 'ערבות דערבות' המובא שם?

בברכה

יש לי הרגשה, שאף שחשוב לברר את הנושא של ערבות, יש כאן משהו יותר רחב ויותר עמוק שצריכים לחשוב עליו. האם לראות את האנשים האלו שאנחנו דנים עליהם כפרטים, שאז דנים כל אחד אם הוא רפורמי או צדוקי או מין, או לנקוט צעדים כלליים שקשורים לכלל האומה. ולאומה יש פרוטקציה, כי מתייחסים אליה כמהות אחת. למשל: שמעתי שפילנתרופ יהודי מסויים דואג להעלאת קרנה של ישראל בעולם, שנה שעברה הביא לכאן מירוץ אופנועים גדול, והשנה הוא מממן הופעה של איזו זמרת באירוויזיון, כל זאת כדי להגדיל את הלגיטימציה של מדינת ישראל. השמועה הזו גרמה לי להרגשה טובה, למרות שכמדומני המירוץ ההוא התנהל גם בשבת, וגם האירוזיון יגרום כנראה לחילול שבת, מלבד העובדה ששיריהן של זמרות פופ הן חוסר צניעות בלשון המעטה. האם ההרגשה הזו היא עצת היצר שאני צריך לחזור עליה בתשובה? יכול להיות, אבל יכול להיות גם שענין בסיסי שקודם לכל הדיון ההלכתי, הוא שהברית עם ה' היא דבר מוחשי שכולל את הדבקות שלנו בעם ובארץ, כפי שאמר יואב חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו. וככל שיתחזק שם ישראל בעולם, זה קידוש ה', ככל שפחות אנשים יחשבו שעם ישראל הוא עם שתלטן וכובש אכזר, ויראו בו יותר עם לגיטימי שיש לו זכות קיום וזכות להפעיל שיקול דעת בלי לבקש ציונים מאירופה, זה חלק מהמטרה האלהית.

השבוע שמתי לב שהשנאה לדת ומלחמת הכנעניות והכפירה היו הרבה יותר חזקות, בשעה שישראל היתה הרבה יותר חלשה, כשמצבה הבטחוני היה בכי רע, ומצבה הכלכלי היה על עברי פי פחת, עדיין היתה כאן קבוצה חילונית אתאיסטית מיליטנטית שהכריזה מלחמה על הציבור הדתי, שהיה אז קטן ולא מפחיד. והיום כשהמדינה משגשגת, והציבור הדתי הוא ציבור ענק שהולך וגודל, אין באמת מלחמה בדת ובערכי הדת. מלבד צפצופים ליברליים שעוסקים בעיקר בצורה ולא בתוכן. אולי איכשהו החוסן של העם כולו, משאיר יותר מקום לתכנית האלהית בעולם.

בעצם אין בדברים האלו שום חידוש, והם נראים כמו עוד קטע של תרגום דברי הרב קוק לעברית מודרנית.

אולי ההבדל הוא שיש כאלו שמחילים את גישת הרב קוק גם על צורת הקיום והחיים כאן בתוך המדינה, השתלבות והשפעה וכו', ואילו הגישה החרדית מתעלמת מכל זה בחיי היום יום. מסיבות שעיקרן מדרג של ערכים והנסיון שההשתלבות עם הישראליות מביאה לתוצאות רבות ושונות אחרות. אבל כשמדובר על שאלות עקרוניות כגון האם ניתן יד לתכניות של המדינה כדי לחזק את התפוצות, אני מאמין שדברי הרב קוק מחייבים.

במקרה שלנו, יש לי הרגשה שמכיון שהשאלה עמומה, תהיה לנו נטיה להיכנס לדיון היבש על ערבות, במקום זה אולי כדאי לשים לב לאזלת היד המתבטאת בריקנות השאלה, כלומר בהיעדר פתרונות או רעיונות מהותיים, שהימצאן היה מביא אותם לדיון. למרות שכן יש שאלות מעשיות שעלו בין השיטין, למשל: בהנחה שהמימון של תגלית מוגבל, האם להביא לארץ במסגרת תגלית אנשים שהם גויים גמורים? האם להעדיף אנשים ששומרים מצוות ברמה כל שהיא?

אולי יותר כדאי לנסות לקחת את הדיון לגיבוש רעיון יצירתי ברוח היהדות, שיוכל להיות רחב היקף יותר מאשר תגלית, כי לא יצריך נסיעה לכאן וגם לא תקציב כ"כ גדול, איזשהו סט של רעיונות שתהיה בהם אמירה ששוה לכל נפש של יהודי בכל מקום. אם הרפורמה מהווה בשביל המון יהודים סתם סט סמלים מסורתיים, וזה מאד חשוב להם, אולי אפשר ליצור משהו יותר עמוק שיהווה עבור רבים קשר ליהדות?

יהושע

ערב טוב. מצטרף באיחור-מה לדיון המעניין. קראתי את דברי הרב יהושע והזדהיתי. אני חש שביחס לכל סוגיה חדשה ורבת-משמעות המגיעה לפתח בית המדרש ניתן לדון בשתי דרכים עיקריות. הראשונה רואה בכל שאלה המשך לשאלה הקודמת, הכל בעצם סוגיה אחת. ואם כן כל שנותר הוא לדמות מילתא מילתא, לבחון כיצד התופעה כבר הופיעה בעבר וממילא לנסות לענות עליה בכלים הקיימים זה מכבר. השניה היא לבודד את מה שבא לפתחנו, ולנסות לבחון את הסוגיה כשלעצמה. האם אכן החילון היום דומה לחילון בעבר. האם אכן האשה היום דומה לאשה בימי הביניים, האם אכן הגוי שר' עקיבא ורס"ג והרמב"ם ראו מול עיניהם והגוי שלנו זהו אכן אותו גוי, או שמא ניתן גם לומר כי פנים חדשות לפנינו; האם כל שבא לפתחנו הוא אך אבולוציה לאשר היה או שמא עשוי הוא להתגלות כרבולוציה. בחינה כזאת תאפשר גם להיפתח אל החידוש המהותי שבתופעה החדשה.

ניתן לטעון שהשאלה האקוטית שלפתח יחסנו עם יהדות צפון אמריקה (להלן: צ"א) כבר הייתה לעולמים וכל שנותר הוא לכייל עליה את מצוות התוכחה, ואז לחקור את גדריה. אני חושש שהניסיון הזה מחמיץ את המציאות שלפתחנו, את החידוש שבו – את הסכנה הגדולה שבו וגם את האפשרות שלנו למענה. היהודים בצ"א בחרו לחיות שם, והרבה מהם חשים, או שמא הוריהם וסביהם חשו, שהרפורמה נותנת להם מענה ערכי של תיקון עולם, של אחריות ואכפתיות לצם אלוקים באשר הוא. אך הכרח הוא שאין די באלו. הערכים הליברליים והשוויוניים מתנגשים באלו היהודיים-הלכתיים-מסורתיים ונישואי התערובת הם מקרה הקצה והמבחן לכך. ובעינינו ראינו את אחוזי ההתבוללות כפי שהוצגו במפגש הקודם. לכן עלינו לבחון את הסיבה לדבקותם בערכים אלו, מה החיות שהם מוצאים בהם ומהו המענה הערכי שלנו למצוקה הערכית הזו.

לפני כמה חודשים שמעתי בחדשות ששחקנית ישראלית-אמריקנית סירבה להגיע לארץ בשל טענתה שישראל אינה יהודית. אם חששתם שזאת בשל חילול השבת בגשר יהודית, אל תחושו. היא רואה במצב הפוליטי-צבאי כאן חילול השם וכיהודיה היא לא יכולה להיות שותפה לו. אם כן, יש כאן הצהרה וטיעון על טיבה של היהדות. עכשיו אנחנו צריכים לתור לנו אחר מענה מעמיק משמעותי לכך. עוד חקירה למדנית כאן תהיה נאה, אך לענ"ד לא בכך ימצא מענה מספק לעומק האתגר. כמובן שניתן לעסוק במקורות הלמדניים-הלכתיים אך קודם לכך כדאי לדייק יחד את השאלה ולבחון את השפה דרכה אנו מבקשים לבוא ולהיענות לה.

קצת מתבייש לכתוב בעברית אחרי מילים כאלה. תענוג לקרוא.

מסכים איתך לגמרי, אין לדמות מילתא למילתא באופן עיוור - זהו דבר מסוכן ואפילו איסור מפורש בשולחן ערוך חושן משפט (סי' י סק"ב): "כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו ה"ז בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה". אגב 'גוי' ברמב"ם הוא תמיד עובד עבודה זרה, בניגוד לנוכרי - כך קיבלתי מרבי יונתן. בקיצור, ברור שפנים חדשות באו לכאן. החזון איש ידע היטב את החידוש שיש בתקופתנו ועל כן חידש חידוש נפלא ומתקבל על הדעת שהיום אין דין מורידין ולא מעלין שהרי פעם המין היה זה שיצא מן הכלל והיום אנחנו ה'מוזרים'. אבל 'רבולוציה' לא אומר שצריך לסלק את כל היסודות שהנחילו לנו אבותינו ולהתחיל תורה חדשה. מותר וחובה לחדש ביהדות אבל צריך להוכיח שזו יהדות! אחרת, זהו חידוש פרטי וזה בסדר. אני אוהב מאוד פילוסופיה ועוסק בה אבל יהדות אנו מבקשים. על כן רציתי לבסס מהו גדר הערבות בש"ס וחידשתי (לא נראה לי חידוש גדול) שאין הערבות תלויה בתוכחה אלא להפך התוכחה תלויה בערבות (ראה דף ערך). הערבות היא הבסיס שמצוות התוכחה מושתתת עליה. זה מאפשר לנטרל את הערבות מהתוכחה כי לערבות יש השלכות רבות אחרות, וזה דבר גדול! והכל בתוך מקורות של תורה. זוהי האבן הראשונה של הבניין: להטיל עלינו מחויבות להתייחס בכלל לתופעת ההתבוללות באמריקה על אף הרפורמה ולא להישאר אדיש.

מה שכתבת בצדק שעלינו לבחון את הסיבה לדבקותם בערכים ליברליים ושוויוניים ולנסות לתת מענה ערכי מתוך עולם התורה והמסורת - חשבתי באמת שזוהי תהיה האבן השנייה של הבניין והנושא של המפגש מס' 2. קראתי היטב כתבה אחת בנושא שפורסם במקור ראשון, שם הכותבת מציעה שיש "יהדות על שתי רגליים" ומציעה בגדול לאזן בין השיטות. כמובן שזו לא דרכה של תורה, אלא נבחון בע"ה ביחד באופן מדויק יותר את המקורות שמפיהם אנו חיים. וניעזר בוודאי באין ספור מאמרי סוציולוגיה שנכתבו בעניין היחס בין האינדיבידואל לכלל החברה. וכן נחשוב בע"ה על היחסים שקיימים בין הפילוסופיה ששמה את מודעות וחופש האדם במרכז לעומת הפסיכולוגיה והמדעים הקוגניטיביים שמבטלים את כוח ה'אני'...

שלום וברכה,

אינני חושב שצריך לדלג על הדיון במקורות. מכמה סיבות. א- לא בחינם הסוכנות מבקשת ממנו לעיין בסוגיות אלו ולחדש שיח חדש בנושא האידאולוגי. יש קולות שקוראים להתנכרות מהיהודים באמריקה דווקא מסיבות דתיות ולכן אין מנוס מלהתמודד בזה בשפה שלהם. ב- הש''ס הוא הפלטפורמה שמאחדת אותנו ושמאפשרת דיון כנה והוגן. כמובן בלי להיכנס לאידאולוגיה אחידה ונוקשת שלא נותנת מקום לדעות שונות, היא הפלטורמה שמאפשרת שיח בינינו ומצילה מאידיבידאוליזם רדיקלי ומסוליפסיזם. ג- התורה היא פשוט יפה ועמוקה! ואף על פי שהש"ס נכתב לפני אלפי שנים יש בו רעיונות נצחיים למצבנו של היום.

ערבות, לדעתי, אינו גדר שקשור אך ורק לעניין העונש שכל אחד עלול לקבל בגלל התנהגותו של חברו. הנה כאן מאמר של ידידי הרב אדלר שדוגל בקישור בין ערבות לתוכחה ושאני מציע להפריכו. נכון שאין הגיון לחייב מיתה לחף מפשע שלא הוכיח את חברו שביצע מעשה רציחה. אבל בהחלט יש מקום לחייבו 'דין קל' (לפי המינוח של הגמ' בשבועות לט:) מטעם ערבות אם היה אדיש ולא התייחס אליו עד כה. ואם אפילו דחה אותו באכזריות עד מעשה רציחתו אולי מגיע לו 'דין חמור' מטעם ערבות. מעבר לכך אני מבקש להרחיב את המושג ערבות לא רק לתחום העונש אלא גם לתחומים חיוביים יותר. הנה פסקה של המדרש תנחומא פרשת נצבים: "כלכם ערבים זה בזה אפי' צדיק א' ביניכם כלכם עומדים בזכותו ולא אתם בלבד אלא אפי' צדיק אחד ביניכם כל העולם כולו בזכותו עומד שנאמר וצדיק יסוד עולם, וכשאחד מכם חוטא כל הדור לוקה, וכן אתה מוצא בעכן (יהושע כב) הלא עכן בן זרח מעל בחרם וגו', מדת פורעניות מועטת והדור נתפס בה מדה טובה מרובה עאכ"ו, לכך נאמר כל איש ישראל, ולא גדולים שבכם בלבד אלא אפי' טפכם נשיכם וגרך לכך נאמר כל איש ישראל לפי שב"ו מרחם על הזכרים יותר מהנקבות והקב"ה אינו כן כי רחמיו על כל מעשיו על הזכרים ועל הנקבות ועל הצדיקים ועל הרשעים שנאמר מחוטב עציך עד שואב מימיך". איזה יופי! הערבות היא דו-צדדית. כפי שאמרת לאומה יש פרוטקציה. הצעתך היא שלא נסתכל עליהם כיחידים אלא כחלק מהאומה הישראלית. נראה לי לא פשוט. הרי יש מעגלים שונים בתוך האומה. למשל יש את המשפחה ודינה שונה מזה של הכלל כאמור בגמ' שבועות לט:. כי הקשר בין אנשי המשפחה הוא כמובן אדוק יותר מהקשר בין אנשים שלא מכירים זה את זה. היהודים באמריקה רחוקים גאוגרפית מאתנו. המהר"ל כותב שהערבות היא ערבות גמורה רק בארץ ישראל, על כן היא נכרתה שוב בכניסה לארץ. היהודים באמריקה רחוקים מאתנו אידאולוגית. הדת אצלם עברה שינויים מהותיים מחמת כור ההיתוך האמריקני. על כן הקשר שלנו איתם כאומה נראה לי רופף. אני מסכים איתך שחשוב מאוד לקבוע קו התקשורתי. אבל אני חושב שעדיף לראותם כיחידים - הרי הם יהודים - ולשים בצד את הפאן הקולקטיבי שהוא מסוכן יותר. כקהל הם עשויים להיות איום לחברה כאן בארץ. אני לא אופטימי כמוך לגבי מצבנו בארץ. יש למסורתיים דחייה מהאורתודוקסיה - ולכל הדעות הוא הציבור המפתח מבחינה איסטרטגית - והרפורמה היום בארץ חזקה יותר מאשר בעשור האחרון (כ-10% מהמסוריתיים מגדירים עצמם רפורמים). זהו נתון מדאיג. לדעתי יש בגמ' סוטה לז: כיוון שמחבר את הערבות והברית לא רק ל'מצווה' אלא ל'אינדיבידואל'. אבל אני ממתין לתגובות של רבנים אחרים בנושא כדי להביע את דעתי באופן מלא.

אני מסכים איתך שחשוב שדיוננו יהיה גם מעשי. על כן אני פותח נושא שיחה חדש כפי שכתבת.

בברכה

אני מסכים לדברי הרב דניאל, שחייבים לדון על-פי המקורות, ומזדהה לטיעון השלישי שלו שהעיסוק בסוגיית ערבות הוא לימוד יפה ועמוק. אבל אני לא מבין למה מתחילים משאלת הייחס בין ערבות לתוכחה. מאי נפקא מינה אם דין ערבות מותנית בחיוב תוכחה או לאו? ממה נפשך, אם אין לנו שום אפשרות להשפיע על יהודי אמריקה, אז ממילא לא נעשה כלום, ואם יש לנו אפשרות להשפיע (ואני מאמין שאכן יש) אז לפי שני צדדי החקירה חייבים אנו לפעול. לכן אני לא רואה נפקא מינה למעשה לשאלת הייחס בין ערבות ומצות תוכחה.

נראה לי שצריכים לדון בעומק בסוגיית היקף דין ערבות/תוכחה, כלומר האם החובה מתייחסת אף ליהודים מתבוללים באמריקה. בסוגייה זו אני מזדהה עם דברי הרב אליהו והרב יהושע, שלצד הסוגיות שכבר דשו בהם רבים, דהיינו (א) האם יש חיוב תוכחה ו/או ערבות כלפי מומר ו-(ב) האם חילונים בזמנינו הם מומרים או תינוקות שנשבו, יש לשים לב להבדל העצום בין יחידים מומרים/מתבוללים לתקופה שבה לצערינו רוב עם היהודי פרקו מעליהם עול המצוות. כפי שציין הרב אליהו, לא ידוע לנו האם הנביאים היו מטריחים את עצמם להטיף מוסר למומר פלוני או אלמוני, אבל אין ספק שכאשר רוב עם ישראל (או חלק חשוב ממנו, כגון עשרת השבטים) המירו דתם וכפרו באחדות הבורא, הנביאים לא התייאשו מהם אלא הקדישו כל כוחם להחזירם בתשובה. ויש כאן מקום להאריך.

יש שכתבו שהערבות כלפי חברו, היינו העונש שהוא מקבל בגללו, תלוי במצוות תוכחה: אם בידו להוכיח ולא הוכיח אז יש עונש עליו בתור ערב, ואם לא היה בידו להוכיח אז אין עונש בתור ערב. לפי גישה זו אין השלכות למושג ערבות מלבד החובה למחות. ראה בינה ודעת של הרב אדלר. על כן חשוב לבחון האם הערבות אכן תלויה בתוכחה או התוכחה היא זאת שתלויה בערבות. הנפקא מינה: במקום שמצוות תוכחה לא חלה, האם יש עדיין דין ערבות לעניינים אחרים כגון להשיא לו עצה טובה, לדאוג לו וכו'. אפשרות להשפיע ויכולת להוכיח שני דברים הם.

אם נניח שיכולת להשפיע לא כלולה בגדר "היה בידו למחות", אכן אתה צודק. לדעתי, יותר מסתבר שגדר "היה בידו למחות", כלומר גדר "תוכחה", כולל כל אפשרות של השפעה.

פועל 'למחות' הוא כמו 'למחוק'. "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". בניגוד ליכולת להשפיע, המחאה היא בשעת מעשה דווקא (או לאחר מעשה). "ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם". וכן הרמב"ם השווה בין המחאה לתוכחה: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם". (אגב כתבתי בספרי שהמוחה עשוי לקבל מכות מהחוטה - לא ההיפך!)

לענ"ד, שאלת הערבות היא פשוטה ולא מורכבת.

תחילה, כל יהודי ברמת הפרט הוא יהודי, ורוב הפוסקים סבורים שראוי להכיל עליהם דין תינוקות שנשבו.

גם מי שחלק ביחס ליהודי א"י (הגרי"ש אלישיב), סביר שיותר יקל ביחס ליהודי אמריקה.

גם סברת הרב יהושע שביחס לעם כולו יש מקום לדיון אחר, נראית לי מאד.

אפשר להוכיח זאת מכל דברי הנביאים העוסקים בעם ישראל גם בתקופות שכנראה רובם הגדול היו מומרים לפי ההלכה הפשוטה, ואעפ"כ דאגו להם.

המחשבה שיש דרך לעזור ליהודי ארה"ב, ואנחנו נרגיש פטורים, נראית לי מזעזעת.

הפערים התרבותיים והחברתיים יש להם מקום מאד מוגבל ברמת הדיון ההלכתי.

אני מסכים לטענה שיש חשש משמעותי מהבאת רפורמה לארץ, וכדאי לחשוב על דרכי פעולה שיפעלו גם על יהודים רפורמיים, ובלי לתת לרפורמה כשיטה לגיטימציה.

אולי להציע שיעורים ביהדות בשפה שווה לכל נפש דרך הקמפוסים, בלי להתייחס לקהילות?

בברכה,

אליהו מאיר

יש סוגיות שעוסקות במומר (עירובין סט, עבודה זרה ה) אך סוגיות אלו לכאורה לא רלוונטיות לעניינינו כיווח שהם עוסקות במי שיודע ועושה במזיד

כמו כן יש סוגיות שעוסקת בתינוק שנשבה בין האומות (שבת סח) ועל האומר מותר (מכות ז) אך הם עוסקות בחיוב הקורבן ולא בשאלת הקירוב שלו.

לעניין חובת הקירוב מצאנו רמב"ם הלכות ממרים ג, ג (בעיקר השורות האחרונות): אבל בני אותן הטועים ובני בניהם, שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותן עליו - הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם, שהוא אנוס; ואף על פי ששמע אחר כך שהיה יהודי, וראה היהודיים ודתם - הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם. כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה, ולמשוך אותם בדרכי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה.

והרמב"ם באגרת השמד (בסופה): אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצות. וכבר פירשו רז"ל, שהפושע אם פשע ברצונו כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג בזיון. וסמכו על זה מדברי שלמה ע"ה 'אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא' וגו' (משלי ו, ל), אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באין בסתר לגנוב מצות.

הדיון העיקרי אינו לדעתי על האם או לא לקרב אותם ליהדות. ברור שהיום יש חובה לקרב יהודי בעבותות אהבה (לפי ביטוי הידוע של החזון איש). הדיון העיקרי הוא המושג של ערבות, מהו גדרה. מה זה מכיל, מה זה מחייב כלפינו? סוטה לז הוא אחד מהמקורות החשובים. יש גם שבועות לט, סנהדרין מג:, ירושלמי דף כ״א טור א.

הרב יהושע שאל: "האם להביא לארץ במסגרת תגלית אנשים שהם גויים גמורים? האם להעדיף אנשים ששומרים מצוות ברמה כל שהיא? אולי יותר כדאי לנסות לקחת את הדיון לגיבוש רעיון יצירתי ברוח היהדות, שיוכל להיות רחב היקף יותר מאשר תגלית, איזשהו סט של רעיונות שתהיה בהם אמירה ששוה לכל נפש של יהודי בכל מקום. אם הרפורמה מהווה בשביל המון יהודים סתם סט סמלים מסורתיים, וזה מאד חשוב להם, אולי אפשר ליצור משהו יותר עמוק שיהווה עבור רבים קשר ליהדות?".