משתמש:הוא ושמו לבד/טיוטה

ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול התורה" של המכלול והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

הבעלות על ארץ ישראל

הבעלות של בני העם היהודי על ארץ ישראל, יסודה קדום ביותר, והחלה כבר בעת ברית בין הבתרים. בספרות התלמודית ישנם ריבוי מקורות כיצד נקנתה בידי ישראל, ועד היכן מגיע תוקפה של הבעלות. באופן כללי ניתן לחלקם בציר הזמן על פני שני תקופות שונות בדברי ימי ישראל: תקופת האבות וזמן הכניסה לארץ, כאשר אף בכל אחת מהן יש חילוקים בפרטי התרחשות המאורעות.

ההבטחה וחלותה

הפעם הראשונה בה ישנו סמך ורמז לאותה בעלות, היא בהבטחת הארץ לשלושת האבות ובראשם אברהם. ההבטחה מוצגת כחלק מהליך הרכישה של הארץ, אם כמעשה קניין של ממש, ואם כהבעת הסכמה או אף ייפוי כח המהווים סייעתא לפעולות קניין שעשו האבות.

בברית בין הבתרים הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שייתן לו ולזרעו את הארץ: 'בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת ה' אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את' (בראשית טו, יח). הבטחה זו חזרה על עצמה מספר פעמים לאחר מכן בווריאציות שונות, ובחלקם נאמרה לשאר האבות. במדרשים ובתלמוד נדרשים פסוקים אלו באופנים שונים, אשר מהם עולה ומסתעף דיון בפרטי ההבטחה. מרובם משמע שהבעלות החלה כבר אז, ובחלקם אף מופיע לכך מעין הסבר. ואלו דברי התלמוד ירושלמי: 'לזרעך נתתי. . כבר נתתי. . דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה' (אמנם ממדרשים אחרים עולה שהחלת הבעלות אירעה מאוחר יותר).

וכן בתלמוד בבלי: במסכת בבא בתרא (ק, א) מובאת דעה שאברהם קנה אותה בקניין חזקה, כפי שנלמד מהפס' 'קום התהלך בארץ כי לך אתננה'. בהמשך (קיז, ב) אף מובא 'ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', ירושה היא לכם מאבותיכם, וליוצאי מצרים קאמר להו'. ולבסוף (קיט, א) מובא ש'א"י מוחזקת היא' כבר מזמן האבות, ומכך לומדת הגמ' שצלפחד זכה בחלקו הכפול כבכור והורישו לבנותיו, דלא הוי ראוי.

הכניסה לארץ

אמנם במקומות אחרים משמע שבעלותם של ישראל נכנסה לתוקפה במהלך הכניסה לארץ וההתיישבות בה, על שלביה המרובים. התהליך כלל כיבוש, חלוקה מוגרלת והתיישבות בפועל, כשכל אחד ממעשים אלו בעל משמעות קניינית ע"פ הלכה.

במדרש רבה מובא שהארץ תהיה שייכת לעם ישראל רק לאחר שיכבשוה ויחלקוה: 'בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה, היו אומרים להם רועי אברהם, הותר הגזל, היו אומרים להם רועי לוט כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אינון אכלין, אמר להם הקדוש ברוך הוא כך אמרתי לו לזרעך נתתי, אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה, והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ'.

ובספר יהושע (פרקים יג - יט) מתואר בפרוטרוט כיצד כבשו בנ"י את הארץ וחלקוה לשבטיהם. לכיבוש זה היה מעמד של קניין גמור בדרכי הקניינים . אע"פ שזו לקיחה בכח הזרוע, מותרת היא ובעלת תוקף קנייני, כחלק ממשפטי המלוכה האוניברסליים. כנלמד מכך ש'עמון ומואב טהרו בסיחון' (גיטין לח:) .

מלבד זאת מצינו במסכת קידושין (כו.) שבנ"י קנו בקניין חזקה: 'וּבַחֲזָקָה. מְנָלַן?... דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ״, בַּמֶּה יְרַשְׁתֶּם – בִּישִׁיבָה.' ובמס' בבא בתרא (קו:), שקנו ע"י גורל: 'האחין שחלקו, כיון שעלה גורל לאחד מהן - קנו כולם. מ"ט? אמר ר' אלעזר: כתחלת ארץ ישראל, מה תחלה בגורל, אף כאן בגורל.'

תיווכי השיטות

מההבטחה עד הכיבוש

הרמ"ה מסביר שאכן הארץ ניתנה כבר בזמן האבות, אלא שרצה הקב"ה ודורות הביניים לא יזכו לשבת בה אלא מדור שנכנסו לארץ והלאה. או אז כשייכנסו ויתיישבו בה, תתגלה הזכות ההיסטורית שלהם למפרע, מזמן האבות. ומדמה זאת לנותן מתנה לחברו מעכשו ולאחר שלושים יום, שלאח"ז יתגלה כיצד מלכתחילה קיבל המתנה. יש שדימו זאת ל'כל העומד ליגבות כגבוי דמי' . ואכן ישנו ירושלמי ממנו יתד ופינה לפירוש זה: 'עד שלא נכנסו לה למפריעה ירשו דא"ר הונא בשם רבי שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כבר נתתי. .' כמעט מפורש כדברי הרמ"ה לעיל.

על בסיס זה אולם באופן אחר קצת, הסבירו אחרונים שאמנם ההבטחה כללה את כל הזכויות האפשריות, אך בזמן אברהם החל קניין הגוף בלבד, ואילו קניין הפירות החל רק כשנכנסו לארץ. ביסודו של חילוק זה הם נתלו במדרש הנ"ל, בדבר וויכוחם של רועי אברהם ולוט. אשר ממנו נראה שהשקו"ט ומסקנתו לאיסור קאי על גידולי הארץ, בעוד שהארץ עצמה 'מוחזקת היא' מזמן אברהם. ויש מהם שהסבירו בכך גם הצורך בקניין שע"י הילוכו של אברהם לדעת ר"א (או הקניינים האחרים שעשה לדעת החולקים), למרות הבטחתו של הקב"ה 'דחשיב מעשה'.

יש מן הראשונים שנתנו לכך הסבר מכיוון אחר מעט. הבעלות של ישראל היתה ועודנה החל מזמן האבות, וכחלק מזה אף קדושה עצמית הגיעה ונתלבשה אז בארץ. ואילו פעולותיהם של ישראל כשנכנסו לארץ היו על מנת להחיל את הקדושה הנצרכת בכדי להתחייב בתרומות ומעשרות.

החזקה והחלוקה

בעניין תוקפן הקנייני של כיבוש הארץ וחלוקתה רבו כמו רבו הדעות. בעל המקנה מסביר ש'מוחזקת ועומדת' היינו הבעלות הכללית שהיה לבני ישראל, שניתנה עוד לאברהם, והחזקה שעשה כל אחד קנתה לו את שטחו הפרטי, מתוך נחלת השבט. בשו"ת בית הלוי הוסיף וביאר את מטרתו של הגורל - חילוק בין השבטים ברחבי הארץ ולא למשפחות ובתי אב. ובשו"ת דבר אברהם הוכיח מדברי הראשונים שאף חלוקת היחידים נעשתה ע"י גורל, אלא שהיה זה בירור דברים בלבד, והקניין עצמו נעשה ע"י החזקה שהחזיק כל אחד ברשותו שלו.

בדבר הכיבוש, מבאר הצפנת פענח שרק 'לאחר כבוש זכו בה למפרע. . אף דא"י מוחזקת מ"מ מתחלה בעי קניין גמור. .' וע"ד דברי הרמ"ה לעיל. כ"ק אדמו"ר מלובביץ' מבאר את נחיצות הכיבוש, שכן בו תלויה הבעלות הכללית (הנזכרת לעיל בדברי האחרונים) . ובהקדים ביאור המושג, אשר בעלות זו אינה כרכוש היחיד אלא ממון ציבור במהותו, המנוהל ונרכש ע"י בא כחם - המלך, ראש השבט וכיו"ב, ואף דרכי הקניין מיוחדות מקניינים הרגילים ליחיד, ומאופיינות בקווים התואמים לעקרון הכללי, 'ציבור' - מהות הבעלות. לכן דרך הקניין המקובלת היא ע"י כיבוש כללי של הארץ, לא בתור קניין חזקה - שזקוק להתבצע בכל נכס ובקעה בכדי שייקנו. אלא כקניין כללי החל על כל שטחי הארץ כולל יערות ודומיהם שאין מי שעושה בהם קניין . וכך, עם ובד בבד חלות הבעלות הכללית - חשובים הם הפקר ומזומנים לכל הקודם שיזכה, כמובן מבני אותו העם.

זמן הגלות

בזמן הגלות, לאחר שנבוכדנצר עלה בחזקה וכבש הארץ מידי צדקיהו, הנה לרוב הראשונים אין כיבוש לנכרי להפקיע מידי ישראל. ואף לאומרים דאתי כיבוש ומבטל כיבוש, הרי שהבעלות הכללית פקעה. אך לא נגע ולא פגע בבעלות הפרטית של יהודי דבעניין זה קרקע אינה נגזלת. ולהוסיף שבריתו של הקב"ה לא שייך בה שינוי ותמורה, וא"כ אף אם קניין גמור אין כאן - הנה לא נפקע שם ישראל לגמרי, ויושב ומצפה להיות חוזר וניעור.

ויש שהעירו אשר כל יהודי בן אברהם יצחק ויעקב יורש מהם את חלקו הפרטי, ממה שקבלו הם - לא כבעלות כללית בלבד אלא כבני העם היהודי - בהבטחה בברית בין הבתרים, וממילא לכל אחד יש זכות פרטית בארץ, מלבד הזכות הכללית כבן לעם יהודי.

עד היכן מגעת כחה של זכות זו? יש שלמדו שעד כדי כך, שבמקרים בהם נזקק אדם לבעלות על פיסת קרקע בכדי להשלים הליך משפטי כגון פרוזבול, קניין אגב או הרשאה, יכול לסמוך על חלקו שבארץ ישראל. ואף החולקים עליהם, יש שביארו שסבירא להם שאמנם חלקו של כל יהודי בארץ אינו מבורר ואינו ברשותו, כך שאינו תקיף דיו מבחינה ממונית, בכדי לסמוך עליו לגבי קניין והרשאה. אך אף הם מודים שסוף סוף זכות גרידא יש לכל אחד בארץ כמבואר לעיל, ובשל כך לא ניתן לסחור בארץ ולתת ממנה לבני עם זר מבלי להיוועץ בכל יהודי ויהודי, בהיותו בעל זיקה ממונית כלשהי אל הארץ. ועל דרך זה ביאר אחד האחרונים בתיווך הא ד'ארץ ישראל מוחזקת' היא עם שאר המקורות דלעיל על קניינים שבוצעו בידי ישראל: אכן קניינים אלו היו נצרכים לקנייתה. והא ד'מוחזקת היא' הוי מוחזקות קלושה וחלשה, אלא שלעניין בכור שלא יהיה ראוי, די בכך.

ראו גם:

• ארץ ישראל (יהדות)
• הארץ המובטחת
• קדושת ארץ ישראל
• מצוות יישוב ארץ ישראל

לקריאה נוספת

• הרב אברהם שפירא, שו"ת דבר אברהם חלק א, סימנים י-יא, וורשה תרס"ו.
• הרב ישראל זאב מינצברג, קונטרס יישוב ארץ ישראל. ירושלים תר"ץ.
• הרב שלמה יוסף זווין, לאור ההלכה, פרק 'המלחמה' ופרק 'ברית בין הבתרים'. ירושלים תש"ו.
• הרב יחיאל מ"מ קלמנסון, קונטרס קניין ארץ ישראל (נדפס בסוף ספר אפיקי מים), ארה"ק תשמ"ו.
• ערך 'ארץ ישראל' מתוך מיקרופדיה תלמודית (מפרוייקט אנציקלופדיה תלמודית).