נדידת היבשות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נתיבי מאובנים לאורך היבשות הדרומיות

נדידת היבשות היא תאוריה המנסה להסביר את צורת היבשות, כפי שהן נראות כיום, וטוענת שבעבר הרחוק היו היבשות מאוחדות, ושהן התפרקו עם הזמן. תאוריה זו פותחה על ידי אלפרד וגנר – שהבחין במאובנים זהים בשני עברי האוקיינוס, והניח כי יבשות אלה היו פעם סמוכות זו לזו.

טענות רבות והתנגדויות היו לתאוריית נדידת היבשות. השאלה שנשאלה - מהו הכוח הגורם לכך? האם אלה כוחות צנטריפוגליים הנובעים מסיבוב כדור הארץ סביב צירו? נראה כי הכוחות חלשים מדי ואינם מסוגלים להניע גוש גרניטי - היבשות - עם שורש עמוק הנע באופן אופקי בתוך המעטפת.

התאוריה נגנזה בשנות השלושים ושבה לתחייה בשנות השישים. בתקופה זו החל חקר קרקעית האוקיינוסים והמסקנה הייתה כי לא רק היבשות נעות אלא גם קרקעיות האוקיינוסים.

עם התרחבות המחקר האוקייני, שאיפשר מיפויי של קרקעית האוקיינוסים, התגבשה הגרסה המודרנית הידועה בשם "טקטוניקת הלוחות". על-פי תאוריה זו, כל הקליפה החיצונית של כדור הארץ מורכבת מפסיפס של לוחות הנבנים ונהרסים בהתמדה ונמצאים בתנועה מתמדת.

טקטוניקת הלוחות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טקטוניקת הלוחות

את נדידת היבשות של וגנר החליפה תאוריה אחרת: טקטוניקת הלוחות, החבה את התפתחותה לפיתוח הסונאר: הגאולוג האמריקני הארי האמונד הס, אשר הפעיל סונאר בעת ששירת כקצין בצי האמריקני במלחמת העולם השנייה, גילה כי קרקעית האוקיינוס אינה שטוחה כפי שלמד אלא בנויה מעמקים ורכסי הרים. רכסים בזלתיים ומקומות עם טמפרטורה שהגיעה ל-300°C גרמו לו להסיק כי הרכסים נוצרו בתבנית של התפרצויות געשיות. תגלית זו סייעה לו לפתח את תאוריית התפשטות קרקעית הים כחלק מתאוריית טקטוניקת הלוחות שנהגתה על ידי ג'ון טוזו וילסון (John Tuzo Wilson) – אשר זכה בגינה להכרה עולמית. התאוריה המשיכה להתפתח במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 והתקבלה על ידי מדענים בעולם כולו מאחר שסיפקה הסברים לתופעות גאולוגיות רבות.

קרום כדור הארץ בנוי מלוחות טקטוניים: לוחות אוקייניים ולוחות יבשתיים. מיקום הלוחות נע עם הזמן, והם משנים את מיקומם ואת צורתם בקצב של סנטימטרים אחדים בשנה.

הקרום איננו אחיד: עבה מתחת ליבשות ודק מתחת לאוקיינוסים, וגם צפיפות הקרומים שונה: הקרום הימי צפוף יותר (3.2 ג'\סמ"ק) מהיבשתי (2.7 ג'\סמ"ק). הקרום הוא צפיד ומתחתיו מצויה שכבה רכה וצפופה (3.3 ג'\סמ"ק) שעומקה מגיע לכ-100 ק"מ – גג המעטפת. מתחת לשכבה זו מצויה שכבה רכה נוספת (שצפיפותה כ-3.4 ג'\סמ"ק). שכבה זו נקראת אסתנוספרה, ומערך השכבות שמעליה – ליתוספרה. תנועת הלוחות מתרחשת בבסיס הליתוספרה.

הכוחות המסיעים את הלוחות מתחלקים לשני סוגים:

  • כוח דוחף, שמקורו במאגמה העולה מהמעטפת אל תוך הליתוספרה ברכס המרכז-אוקיאני. הכוח הדוחף מרים את הליתוספרה ומבקע אותה. כתוצאה מכך נוצר תחילה רכס מאורך, שנבקע אחר כך ובפיסגתו מתפתח בקע. עם הזמן מתפתחים הרי געש בבקע ובשוליו.
  • כוח מושך, שמקורו בלוח ליתוספרי ימי שהתקרר והוא חודר אל מתחת ללוח היבשתי, משנה את הרכבו המינרלוגי ונוחת אל תוך האסתנוספרה. במהלך הנחיתה הלוח מושך אחריו גם את חלקו שנמצא בקרקעית הים, תוך הגברה משמעותית של קצב התפשטות קרקעית הים.

לפי התאוריה: היבשות היו פעם מכונסות יחד ליבשה אחת המכונה כיום בשם פנגיאה. היבשה התבקעה ונקרעה ונפרדה ליבשות שונות, יבשה צפונית - לאוראסיה, הכוללת את אמריקה הצפונית, אירופה ואסיה, ויבשת דרומית - גונדבאנה, הכוללת את אמריקה הדרומית, אפריקה, אוסטרליה ואנטארקטיקה. בין היבשות הפריד אוקיינוס גדול שהשתרע מכיוון מזרח למערב ונקרא ים טתיס.

תנועת הלוחות היא אחד הגורמים העיקריים לרעידות אדמה. שברים ואזורי תפר בין לוחות הם אזורים מועדים לרעידות אדמה חזקות, לדוגמה: טורקיה והעתק סן אנדראס בקליפורניה, ארצות הברית. רעידות האדמה מתרחשות בשטחי כדור הארץ המצויים באזורים שבהם חלה תזוזה בין הלוחות הטקטוניים, כלומר הרעידות הן תגובה לחיכוך בין הלוחות. עיקר החיכוך קיים באזורי ההפחתה, שם קיים חיכוך עד עומק של 700 ק"מ. חיכוך עד עומק של כ-40 ק"מ קיים בבקעים ובהעתקי החילוף.

על פי התאוריה, יתכן והיווצרות האוקיינוס היתה על ידי ביקוע של יבשת קיימת, כמו הביקוע הנוכחי של אפריקה. ההתרוממות הפוקדת את אזור הביקוע קודם לביקוע היא חלק בלתי נפרד מהתהליך, כפי שניתן לראות לא רק במזרח אפריקה אלא גם ברכס המרכז אוקיאני.

הקצה הצפוני של ים סוף הוא דוגמה לתהליכים הטקטוניים הפוקדים אזור התפשטות אוקיאני צעיר. הוכחה לשוליים המורמים ניתן לראות במחשופים הנרחבים של הסלעים המגמתיים הפריקמבריים משני עברי ים סוף, וגם בשולי שלוחותיו – בקע סואץ ובקע הלבנט. המחשופים מוכרים גם בשם "השילד הערבו-נובי". השלב הימי בביקוע היבשת מתחיל כאשר בזלת מתחילה להצטבר בציר הבקע. צפון ים סוף או מפרץ קליפורניה הם דוגמאות טובות לשלב זה.

האוקיינוס בסופו של התהליך - בנוי משני לוחות טקטוניים שהגבול ביניהם – הרכס המרכז אוקיאני – נמצא במרכז האוקיינוס. כל לוח כולל גם חלק יבשתי וגם חלק ימי. מבנה זה יישמר כל עוד החיבור בין הליתוספרות הימית והיבשתית יחזיק מעמד. החיבור הזה נמצא במשטר של מאמצים עזים היות שעם ההתקררות, הליתוספרה הימית צפופה יותר מהיבשתית. לכן הליתוספרה הימית נוטה לשקוע מתחת ליבשה. הרכס הבוגר איננו רצוף, בגלל שינויים אפשריים בכיוון ההתפשטות, אלא הוא בנוי מיחידות בקע התפשטות שביניהן העתקי חילוף. הסגמנטיציה של הבקע אופיינית למתיחה אלכסונית.

ביהדות

רבנים שונים מוצאים בתאוריה זו דווקא יישוב לשאלה מדוע הפסוק בבראשית א' ט' מדבר על בריאת יבשה אחת: "ויאמר אלוקים: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. ויהי כן" כשבפועל ישנן שבע יבשות: אסיה, אירופה, אפריקה, אמריקה הצפונית והדרומית, אוסטרליה ואנטארקטיקה? אמנם, לפי תאוריה זו, יתכן ואכן נבראה יבשת אחת וממנה התפצלו שאר היבשות.

ישנם המביאים לכך תימוכין גם מדברי ספר הזוהר על פסוק זה: "תנא, ארץ אחת ממש הוציאו המים, וממנה נתהוו שבע ארצות". (זוהר חדש יב, א)

על הזמן בו התרחש אירוע זה, יש המצביעים על ימי פלג בן עבר בפסוק "כי בימיו נפלגה הארץ"[1] המתפרש באופן רגיל על פילוג שפות בני האדם בדור הפלגה, אולם יתכן ומדובר כפשוטו על פילוג וחלוקת הארץ-היבשות.

לעומת זאת, הרב בן ציון מוצפי סבור[2] כי גם אם תהליכים אלו קרו, אין ספק שנתהוו במהלך ששת ימי בראשית ולא אחר כך, שהרי "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א ט)

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0