נדן
נדן הוא בית קיבול עבור החזקת חרב, סכין, או להבים גדולים אחרים. נדנים היו עשויים חומרים רבים במשך אלפי שנים, עור, עץ, ומתכות כגון פליז או פלדה.
סוגים
בדרך כלל, נדנים היו מתוחים מהחגורה או מחגורת כתף שנקראת baldric.
נדנים קדומים
נדני עץ היו מכוסים בדרך כלל בבד או עור, וגרסאות העשויות רק מעור בדרך כלל נשאו חלקי מתכת להגנה נוספת ונוחות. להבים יפניים, לעומת זאת, בדרך כלל הלהב שלהם מוגן על ידי נדן עץ שנקרא saya.נדנים רבים של היוונים והרומאים היו קטנים וקלים. הם נועדו להחזיק את החרב ולא להגן עליה. הנדנים היו פריטים פופולריים להצגה של עושר בקרב האליטות בתקופת הברזל האירופית, ולעיתים קרובות מעוטרים בצורה מסובכת. מעט ידוע על נדנים מתקופת הברזל המוקדמת, משום שהיו עשויים מעץ. עם זאת, בתקופת הברזל המאוחרת והאחרונה, הפך הנדן לחשוב במיוחד ככלי דקורטיבי. לאחר שנת 200 לפנה"ס, כבר היו נדנים מעוטרים ממתכת. מספר נדנים עתיקים נמצאו שהייתה להם בטנת פרווה מבפנים. הפרווה שמרה כנראה שמרה על הלהב מחלודה. הפרווה איפשרה גם שליפה חלקה ומהירה יותר[דרוש מקור].
נדנים מודרניים
.png)
נדני מתכת הפכו פופולריים באירופה של תחילת המאה ה -19, ובסופו של דבר החליפו את רוב סוגי האחרים. מתכת הייתה עמידה יותר מאשר עור והחזיקה מעמד טוב יותר בעת שימוש בשטח, במיוחד בקרב חיילים הרכובים על סוסים. בנוסף, מתכת הציגה מראה צבאי יותר, כמו גם קישוט. אף על פי כן, נדני עור מעולם לא איבדו את חינם בקרב המשתמשים הצבאיים שהשתמשו בהם עד מאוחר מאוד, גם במלחמת האזרחים האמריקאית (1861–1865).
וכן כמה כוחות משטרה צבאיים, פטרולים של חיל הים, אוכפי חוק וקבוצות אחרות השתמשו בנדני עור כסוג של אלתור.
נדנים על הגב לא היו מצויים והיו בשימוש רק על ידי קומץ שבטים קלטיים, ורק בחרב קצרה מפני שכמעט בלתי אפשרי לשלוף חרב בשתי ידיים, וקשה להפליא לשלוף את החרב ביד אחת מתוך נדן על הגב. תיאורים נפוצים של חרבות ארוכות נמשכות מאחור הם המצאה מודרנית, ונהנו מפופולריות רבה בספרות ובפנטזיה, משום שמאמינים באופן לא נכון כי היו נפוצים בימי הביניים. יש ממצאים מצומצמים מחיתוכי העץ ושברי טקסטיל, שהפרשים המונגוליים, והחיילים הסינים, הסמוראים היפנים והאבירים האירופיים לבשו חרב על הכתף, ואפשרו להבים ארוכים יותר שיהיו קשורים לאורך הגב.
ב "הקלטים הקדומים" של ברי קונליף, בעמ '94, כותב קונליף: "כל חלקי הציוד [מגן, חניתות, חרבות, דואר] המוזכרות בטקסטים, משתקפים בתיק הארכאולוגי ובאיקונוגרפיה ששרדה, לפעמים אפשר לזהות וריאציות אזוריות: למשל, החרב הייתה תלויה לפעמים על הגב, ולכן היה צורך למשוך אותה מעבר לכתף מאחורי הראש ".
מונחים נפוצים
החלק שבו הלהב נכנס לעור או לנדן המתכת נקראת הגרון, שהוא לעיתים קרובות החלק שמעל הר הנדן, או התליון, הנושא את טבעת הנשיאה. נקודת הלהב בנדני עור מוגנת בדרך כלל על ידי קצה מתכת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מדיה בנושא נדנים וויקישיתוף
