יש סוגיות שעוסקות במומר (עירובין סט, עבודה זרה ה) אך סוגיות אלו לכאורה לא רלוונטיות לעניינינו כיווח שהם עוסקות במי שיודע ועושה במזיד
כמו כן יש סוגיות שעוסקת בתינוק שנשבה בין האומות (שבת סח) ועל האומר מותר (מכות ז) אך הם עוסקות בחיוב הקורבן ולא בשאלת הקירוב שלו.
לעניין חובת הקירוב מצאנו רמב"ם הלכות ממרים ג, ג (בעיקר השורות האחרונות): אבל בני אותן הטועים ובני בניהם, שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותן עליו - הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם, שהוא אנוס; ואף על פי ששמע אחר כך שהיה יהודי, וראה היהודיים ודתם - הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם. כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה, ולמשוך אותם בדרכי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה.
והרמב"ם באגרת השמד (בסופה): אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצות. וכבר פירשו רז"ל, שהפושע אם פשע ברצונו כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג בזיון. וסמכו על זה מדברי שלמה ע"ה 'אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא' וגו' (משלי ו, ל), אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באין בסתר לגנוב מצות.