נסיכות בראונשווייג-וולפנביטל

Fürstentum Braunschweig-Wolfenbüttel

סמל
היסטוריה
הקמה	התפצלות מדוכסות בראונשווייג-לינבורג
תאריך	1269
פירוק	הקמת דוכסות בראונשווייג
תאריך	1815
ישות קודמת	דוכסות בראונשווייג-לינבורג
ישות יורשת	דוכסות בראונשווייג

נסיכות בראונשווייג-וולפנביטל (בגרמנית: Fürstentum Braunschweig-Wolfenbüttel) הייתה חלק מדוכסות בראונשווייג-לינבורג, שההיסטוריה שלה התאפיינה בחלוקות ובאיחודים רבים. שטחה היה 3,828 קמ"ר באמצע המאה ה-17. שושלות שונות של בית ולף שלטו בבראונשווייג-וולפנביטל עד לפירוק האימפריה הרומית ה"קדושה" ב-1806. כתוצאה מקונגרס וינה, המדינה היורשת שלה, דוכסות בראונשווייג, הוקמה ב-1815.

היסטוריה

ימי הביניים

לאחר שאוטו הילד, נכדו של היינריך הארי, קיבל את המושב לשעבר של משפחתו (נמצא באזור מזרח סקסוניה התחתונה של ימינו וצפון סקסוניה-אנהלט) מהקיסר פרידריך השני ב-21 באוגוסט 1235 הוקמה דוכסות בראונשווייג-לינבורג, אשר חולקה בשנים 1267–1269 על ידי בניו.

אלברכט הראשון (1236–1279) קיבל את האזורים סביב בראונשווייג – וולפנביטל, איינבק-גרובנהאגן וגטינגן-אוברוואלד. כך ייסד את הבית הישן של בראונשווייג והניח את הבסיס למה שהפכה, מאוחר יותר, לנסיכות בראונשווייג-וולפנביטל. אחיו יוהאן (1242–1277) ירש את הארץ סביב לינבורג והקים את הבית הישן של לינבורג. העיירה ברונסוויק נותרה תחת שלטון משותף.

אזור בראונשווייג (-וולפנביטל) חולק עוד יותר בעשורים שלאחר מכן. לדוגמה, הקווים של גרובנהאגן וגטינגן פוצלו לזמן מה. באופן דומה, בשנת 1432 התפצלו האחוזות בין גבעות דייסטר לנהר הליין, שנרכשו בינתיים מהבית האמצעי של בראונשווייג ויצרו את נסיכות קלנברג. היו איחודים ופילוגים נוספים.

סמל הדוכסות בכרוניקה העולמית של שדל משנת 1493

בינתיים התעייפו הדוכסים מהמחלוקות המתמידות עם אזרחי העיירה בראונשווייג ובשנת 1432 העבירו את בית המגורים שלהם לטירת המים של וולפנביטל, ששכנה בשקע ביצות של נהר אוקר כ-12 קילומטרים (7.5 מיל) דרומית לבראונשווייג. הטירה שנבנתה עבור הדוכסים של בראונשווייג-לינבורג – יחד עם הכנסייה הדוכסית, הקונסיסטוריה, החצרות והארכיונים – הפכה למרכז העצבים של בראונשווייג-וולפנביטל מהדוכסות הכוללת. במשך תקופה ארוכה, היא שלטה גם בנסיכויות קלנברג-גטינגן וגרובנהאגן, הנסיכות-בישופות הלברשטט, חלקים נרחבים מהנסיכות-בישופות הילדסהיים, רוזנויות הוהנשטיין ורגנשטיין, הברוניות קלטנברג ולורהה וחלקים של הויה על הוסר התחתון. חשיבותו של חצר זו התבטאה במספר בעלי המלאכה הדרושים. מאות מבני עץ נבנו עבור בית הדוכסות, עבור אזרחיו ועבור מתקנים דוכסיים, בתחילה באופן אקראי, לאחר מכן תוכננו לדרישות הדוכסיות ולהגנה מפני אש. בימי הזוהר של התפתחות העיירה נקראו מחוזותיה על שמם של דוכסים שונים: אוגוסטשטאדט במערב, יוליוסשטאדט במזרח והיינריכשטאדט.

לאחר החלוקה השתים עשרה של הדוכסות ב-1495, לפיה חולקה מחדש נסיכות בראונשווייג-קלנברג-גטינגן לשטחים המרכיבים אותה, קיבל הדוכס היינריך האב את אדמת בראונשווייג, שאליה נוסף שמו של בית המגורים החדש בוולפנביטל. מכאן ואילך הפך שם הנסיכות "בראונשווייג-וולפנביטל".

העת החדשה המוקדמת

בעקבותיו הגיעו שלטונם של הדוכסים היינריך הצעיר, יוליוס והיינריך יוליוס, שתחת שלטונם הורחב בית המגורים של וולפנביטל והנסיכות זכתה למעמד בכיר בגרמניה.

בשנת 1500 הפכה בראונשווייג-וולפנביטל לחלק מהחוג הסכסוני התחתונה בתוך האימפריה הרומית ה"קדושה".

משנת 1519 עד 1523 יצאה הנסיכות למלחמה עם נסיכויות הילדסהיים ולינבורג בפיוד הדיוקסי של הילדסהיים, אשר, למרות תבוסה מהדהדת בקרב זולטאו, הביא בסופו של דבר לרווחים טריטוריאליים גדולים שהצטברו לבראונשווייג-וולפנביטל.

Ducatus Brunsvicensis, 1645

במלחמת שלושים השנים הייתה וולפנביטל המבצר החזק ביותר בצפון גרמניה אשר שרד את המלחמה כשהוא פגוע קשות. ענף וולפנביטל נכחד במהלך המלחמה.

בשנת 1571 הטירה והכפר קלוורדה הפכו לחלק מהנסיכות הודות לדוכס יוליוס מבראונשווייג.

בשנת 1635 השתלט הדוכס אוגוסט הצעיר, מהענף של לינבורג-דננברג, על השלטון בנסיכות והקים את הבית החדש של בראונשווייג. תחת שלטונו הגיעה וולפנביטל לשיאה התרבותי. אחד מהישגיו הגדולים ביותר היה בניית ספריית וולפנביטל, הגדולה באירופה בתקופתה. בשנת 1671 התגשם חלום ישן של דוכסי בית ולף כאשר הצבאות המשותפים של ענפי השושלת השונים הצליחו לכבוש את העיירה בראונשווייג ולהוסיף אותה לתחום שלהם.

ב-1735, כשהענף השושלתי גווע, הופיע ענף עזר נוסף: ענף בראונשווייג-בפרן שנוסד ב-1666.

בשנים 1753–1754 חזר ביתם של הדוכסים מוולפנביטל לבראונשווייג, לארמון בראונשווייג החדש שנבנה.

בכך איבדה העיר את העצמאות ממנה נהנתה מאז המאה ה-15. תוך כדי כך, הדוכס עקב אחר המגמה ולא הפריע לכלום, כולל עבודות על הטירה החדשה, שהחלו בשנת 1718 על ידי הרמן קורב על ה-"Grauer Hof" ועדיין לא הסתיימו. ההשפעה על וולפנביטל הייתה קטסטרופלית, כפי שניתן לראות מבתי העץ שנבנו מאוחר יותר. 4,000 תושבים מהעיר עקבו אחר המשפחה הדוכסית ואוכלוסייתה של וולפנביטל צנחה מ-12,000 ל-7,000. רק הארכיון, משרד הכנסייה והספרייה נשארו כקישור לתקופות קדומות יותר. מבראונשווייג נשמעו טענות על כך שוולפנביטל הידרדרה ל"מעון אלמנות" ("Witwensitz").

מבחינה פוליטית בראונשווייג-וולפנביטל הייתה אחת מבעלי בריתה הקרובים ביותר של פרוסיה. בעוד זמן קצר קודם לכן הקיסר ההבסבורגי היה המוקד החשוב ביותר באמצעות נישואים פוליטיים, ענף וולפנביטל של הוולפים הפך לקשר הדוק להוהנצולרן באמצעות נישואי יורש העצר הפרוסי פרידריך לאליזבת כריסטינה. את הנישואים ארגנו פרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה ופרדיננד אלברכט. הם גם ייסדו את "האחווה לנשק" בין המדינה הקטנה לממלכה הפרוסית הגדולה. קצינים רבים של בראונשווייג-וולפנביטל שירתו בתפקידים בכירים בצבא הפרוסי, בעיקר במהלך מלחמת שבע השנים. הרגימנטים של הנסיכות היוו את צבא בעלות הברית במערב פרוסיה, ובמיוחד את צבא נסיכות הבוחר מהנובר. נציג מצטיין של הברית הצבאית בין בראונשווייג ופרוסיה היה הדוכס מבראונשווייג ולינבורג, הנסיך פרדיננד מבראונשווייג-וולפנביטל.

בתקופתו של קרל הראשון היו הישגים גדולים בתחומי התרבות והמדעיים: התיאטרון זכה לקידום ועודד החינוך. בשנת 1753 נוסד האוסף הדוכסי לאמנות ותולדות הטבע – מבשר המוזיאון להיסטוריה של הטבע. האוספים הנכבדים הללו נאספו על ידי הדוכסים של בראונשווייג. מפעל זה נתמך על ידי אב המנזר ירושלים, מייסד הקולגיום קרולינום. בעוד וולפנביטל דעכה, בראונשווייג חוותה כעת פריחה תרבותית.

באוגוסט 1784 שהה יוהאן וולפגנג פון גתה בבראונשווייג בשליחות פוליטית, כאשר ליווה את קרל אוגוסט, הדוכס הגדול של סקסוניה-ויימאר-אייזנך. בתקופה שבה המצב הפוליטי בין אוסטריה ופרוסיה התחמם שוב, תכננו המדינות הגרמניות הקטנות והבינוניות את הקמתה של מדינה נסיכותית גדולה יותר ככוח מאזן. קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל היה אמור להתבקש להצטרף לליגת הנסיכים הזו ("Fürstenbund"), דבר שעשה ב-30 באוגוסט.

עידן נפוליאון והקמת דוכסות בראונשווייג

כתוצאה מהחילון הגרמני של 25 בפברואר 1803 הנסיכות קיבלה את השטחים של המנזרים האימפריאליים החילוניים של גנדרסהיים והלמשטדט. בשנת 1806 הדוכס קרל וילהלם פרדיננד נפצע אנושות כגנרל פרוסי בקרב אאורשטדט. לאחר תקופת ביניים קצרה נכבשה בראונשווייג מ-1807 עד 1813 על ידי הצרפתים והפכה לחלק מממלכת וסטפאליה.

לאחר תום שלטון נפוליאון המדינה הוקמה מחדש תחת השם של דוכסות בראונשווייג.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נסיכות בראונשווייג-וולפנביטל בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35459534נסיכות בראונשווייג-וולפנביטל