נסים שמאמה
 | |
| ניסים שמאמה עטור בעיטור אביר לגיון הכבוד הצרפתי | |
| לידה |
1805 תוניס |
|---|---|
| פטירה | 24 בינואר 1873 (בגיל 68 בערך) |
| מדינה |
 תוניסיה |
| מקום קבורה | ליבורנו, איטליה |
| מקום מגורים | טוניס, ליבורנו |
| פעילות בולטת |
|
| עיסוק | פיננסים |
| צאצאים | אין |
| פרסים והוקרה |
|
נסים שמאמה (בצרפתית: Nessim Samama; באנגלית: Nassim Shamama בערבית: نسيم شمامة) נולד בעיר תוניס בירת תוניסיה בשנת 1805 ומת בליבורנו, איטליה ב-24 בינואר 1873.[1] הוא יהודי תוניסאי שכיהן בתפקיד הקאיד (המוביל, ראש) של הקהילה היהודית בתוניס. במקביל הוא עבד עבור משפחת חוסייני, הוא החל בתפקיד כונס הנכסים הכללי[2] ולאחר מכן כיהן בתפקיד מנהל הכספים (שר האוצר). לאחר שצבר הון עתק מתפקידיו הרשמיים עזב את תוניסיה. לאחר מותו הפך העִיזָּבוֹן שלו לבן ערובה בכמה תביעות משפטיות בינלאומיות מפורסמות וממושכות.
ראשית חייו וקריירה ציבורית
נסים שמאמה הוא בנם של הרב סלומון שמאמה ועזיזה קריאף,[1] הוא נחשב ל"ראש המשפחה היהודית העשירה והמיוחסת ביותר בכל מחוז תוניס". מעבר לכך לא ידוע דבר על נעוריו, מלבד העובדה שנסים שמאמה התחיל מוקדם מאוד בעסקי הבדים. החנות שלו ברובע הראה, הרובע היהודי בתוניס, בקושי הצליחה לפרנס אותו ואת משפחתו, כולל שלוש נשותיו. אחד מלקוחותיו, הגנרל בן עאיד (General Benaïd), נפעם מיכולותיו של נסים, רהיטות דיבורו ויכולות החישוב שלו, דבר שאפשר לו להתחכך עם פקידי הממשל ועל כן הציע לו לעבוד עבורו. נסים עזב את חנותו והסכים להיות הגזבר של הגנרל מחמוד בן עאיד (אנ').[1] משנת 1843 שמאמה, היה אחראי על גביית המיסים של הגנרל. בשנת 1849 הוא היה אחראי על הכנסות הכלליות מהמכס בתוניס, ולאחר מכן גם על הכנסות ממכס בספקס ובסוסה, כמו גם על סבון, סיד, לבנים, מלח ופחם.[1] בין השנים 1852–1853, הוא הועבר לשירותו של הווזיר הגדול מוסטפא חזנאדר (אנ'), והפך לכונס הנכסים הכללי ולגזבר הכללי.[1][3] נסים כיהן בתפקיד מנהל הכספים מאפריל 1860, והתעשר עד כדי כך שבמאי 1862 הציע הלוואה של עשרה מיליון ריאל לווזיר חזנאדר בריבית של 12%.[1]
פרשת באטו ספז
ביוני 1856, נסים שמאמה היה מעורב בפרשת באטו ספז (אנ') שעסקה במשפטו ובהוצאתו להורג לאחר מכן של העגלון שלו. בעקבות אירוע תאונה ועימות עם מוסלמי, הואשם ספז בהעלבת האסלאם. בית דין שרעי מצא אותו אשם, הוא נידון למוות בגין חילול שמו של מוחמד וראשו נערף ב-24 ביוני 1857.[4] מוחמד ביי (אנ') שליט תוניסיה ביקש בכך להפיג את הזעם הציבורי שנבע מהוצאתו להורג מוקדם יותר של מוסלמי שהואשם בהריגת יהודי. [5] שמאמה עצמו היה מוגן, מפני השלטונות התוניסאיים כי הוא נהנה מהגנה קונסולרית צרפתית. [6] חומרת גזר הדין נגד ספז עוררה רגשות עזים בקהילה היהודית ובקרב הקונסולים של צרפת ובריטניה, לאון רושה (אנ') וריצ'רד ווד. על כן הם הפעילו לחץ על השליט (הביי) כדי שהוא יכריז הצהרה על רפורמות ליברליות דומות לאלו שהוכרזו באימפריה העות'מאנית ב-1839.[4]
מנהיגות קהילתית
באוקטובר 1859, עם מותו של הקאיד ג'וזף שמאמה, דודו של נסים שמאמה[1] הצליחו הקונסולים הבריטיים והצרפתים ללחוץ על ה-Bey שיהפוך את נסים שמאמה לקאיד של הקהילה היהודית בתוניס. [7] הוא תרם לבנייה ושיפור של מקומות תפילה, כולל בניית בית הכנסת הגדול של תוניס. הוא גם שכנע את הביי לפטור את הקהילה היהודית ממס קורווה. מקורות מקומיים שמרו את זכרו של נסים שמאמה כפילנתרופ שאין שני לו: הוא ערך נישואים ותרם נדוניות לבנות עניות ועזר לנזקקים בעיר. היה לו בית גדול (המכונה דאר קאיד נסים שמאמה (אנ') ) שהוא בנה לעצמו ברחוב אל מכנאקה, בו שוכן מאוחר יותר בית הספר אליאנס לבנות צעירות של Alliance Israelite Universelle, בית כנסת הנושא את שמו וספרייה. הוא היה אחד מאדריכלי ההתקרבות בין תוניסיה לצרפת; ב-1860 הוא פגש את הקיסרית יוג'יני ונפוליאון השלישי, שהפכו אותו לאביר לגיון הכבוד הצרפתי.
גלות
בעקבות מרד מג'בה (אנ') (מרד כנגד מס הגולגולת בתוניסיה) והשעיית החוקה של 1861, יצא שמאמה לפריז ב-8 ביוני 1864, בשליחות רשמית לניהול משא ומתן עם צרפת על הלוואה חדשה לשליט תוניסיה. אך למעשה הוא נמלט מהמדינה ולקח עמו תיקים פיננסיים מרכזיים, מסמכים ועשרים מיליון ריאלים, שצבר כתוצאה משימוש לרעה בתפקידו. [8][9] בצרפת הוא קנה מלונות, בית כפרי ונכסים.[1]
מלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870 אילצה אותו לעזוב לאיטליה. הוא התיישב דרך קבע בליבורנו בשנת 1871, ומשם המשיך לנהל את רכושו בהארה (אנ') (הרובע היהודי בעיר תוניס). ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה העניק לו את דרגת האצולה, רוזן הכס הקדוש, מה שהפך אותו ליהודי הראשון שקבל את התואר הזה.[1]
מורשת ותביעות משפטיות
שמאמה מת ללא ילדים ומספר בני משפחה בתוניסיה ומחוצה לה תבעו את הונו העצום. בנוסף, עזבונו נדרש גם על ידי עיריית תוניס, שבקשה להחזיר חלק מהכספים ששמאמה גנב.[10][11] ראש ממשלת תוניסיה מוסטפא חאזנאדאר (אנ') סיכם עם שלושה מיורשיו של שמאמה על עסקה להסדרת כל התביעות שלהם בתמורה ש-5% מהירושה שלהם תועבר לממשלת תוניסיה. אך התברר שמוסטפא חאזנאדאר לקח לעצמו את הכסף ולא העבירו לאוצר המדינה. היורשים בתוניסיה ביקשו את סיוע הקונסולים הצרפתים והאיטלקים ועזבו את תוניסיה לליבורנו. [12] במרכז המחלוקות הייתה מחלוקת לגבי מי הסמכות השיפוט בענייניו של שמאמה; אף על פי ששמאמה נולד תוניסאי, הוזכר שהוא אימץ אזרחות איטלקית. בשנת 1878 החליט בית משפט בליבורנו שהוא מת ללא אזרחות, מאחר שוויתר על אזרחותו התוניסאית.[1] תיקי משפט הירושה נמשכו יותר מחמש עשרה שנים.[13]
במקביל בני משפחת הביי פתחו בהליכים משפטיים בצרפת כנגד פטרונו של שאמאמה, הגנרל מחמוד בן עאיד ; ברגע שוועדת הבוררות הצרפתית מצאה שבן עאיד חייב להחזיר סכום גדול לביי, בן עאיד פתח בתביעה משלו כנגד העיזבון של שמאמה, בטענה שנסים שמאמה היה בקשר עם אויביו כדי לנשל אותו מנכסיו החוקיים. התביעה של בן עאיד נכשלה. בשנת 1879, כשבני משפחת הביי בתוניס ביקשו פיצויים המגיעים להם, יורשיו של שמאמה מכרו את זכויותיהם בעיזבון לברון פרדריק אמיל ד'ארלנגר (אנ') תמורת 11 מיליון פרנק. באוקטובר 1881 חתם ארלנגר על הסכם עם ממשלת תוניסיה שיחלק את אחזקותיו בעיזבון. כאשר 72% נותרו בידי משפחת ארלנגר ו- 22% הועברו לרשות ממשלת תוניסיה. במהלך השנים, ממשלת תוניסיה מכרה את אחזקותיה בפחות מ-8 מיליון פרנק בעוד משפחת ארלנגר שמרה על אחזקותיה בעיזבון בשווי 20 מיליון פרנק.[14][15]
לקריאה נוספת
- Marglin, J. (2018). אזרחות במשפט: משפט פרטי בינלאומי ברחבי הים התיכון. אנאלס. Histoire, Sciences Sociales, 73(1), 81-113. doi:10.1017/ahsse.2020.12
- בן סלימאן, פאטמה (2015) Définir ce qu'est être Tunisien Litiges autour de la nationalité de Nessim Scemama (1873-1881) Revue des minded musulmanes et de la Méditerranée. 137, 31-48
- חרובי, י' (2007). Les conflits autour du testament du Caïd Nessim Scemama d'après quelques sources hébraïques. דאנס :, D. Cohen-Tannoudji, Entre orient et occident: Juifs et Musulmans en Tunisie (עמ' 143–156). פריז: Editions de l'Éclat
קישורים חיצוניים
פרשת צוואת הקאיד ניסים שמאמה: מתוניס לירושלים, 4/5/15, סרטון בערוץ "LevtzionCenter", באתר יוטיוב (אורך: 01:49:56)- מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, הלכה יהודית במרחב ים־תיכוני: פרשת צוואתו של הקאיד נסים שמאמה, 1883-1873, אתר כותר
- אודות נסים שמאמה בספריה הלאומית
- מסמכים מפרשת צואת נסים שמאמה בבית המכירות הפומביות King David Auctions
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 1.9 RECHERCHES SUR LES SCEMAMA OU SAMAMA DE TUNIS - PDF Téléchargement Gratuit, docplayer.fr
- ^ Arthur Pellegrin (1951). Les droits de la France et des français en Tunisie: étude historique et juridique avec quatre gravures hors texte. Librairie Namura. p. 59. נבדק ב-5 ביוני 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Muḥammad al-Ṣāliḥ Mazālī; Khayr al-Dīn Tūnisī (1971). Khérédine, homme d'etat: documents historiques annotés. Maison tunisienne de l'édition. p. 259. נבדק ב-5 ביוני 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 Sebag, Paul (1991). Histoire des Juifs de Tunisie des origines à nos jours. Paris: Éditions L'Harmattan. pp. 117–8. ISBN 978-2-296-24036-0.
- ^ Ben Rejeb, Ridha (2003). "La question juive et les réformes constitutionnelles en Tunisie". In Sonia Fellous (ed.). Juifs et musulmans de Tunisie: fraternité et déchirements. Paris: Somogy. p. 133. ISBN 978-2-850-56632-5.
- ^ Assa Okoth (2006). A History of Africa: African societies and the establishment of colonial rule, 1800-1915. East African Publishers. p. 297. ISBN 978-9966-25-357-6. נבדק ב-31 ביולי 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Allali, Jean-Pierre. "NESSIM SAMAMA, LE CAID DES JUIFS DE TUNISIE". harissa.com. Harissa.com. נבדק ב-30 ביולי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Allagui, Abdelkrim (2016). Juifs et musulmans en Tunisie des origines à nos jours. Paris: Tallandier/Projet Aladin. pp. 40–42. ISBN 979-10-210-2077-1.
- ^ Revue tunisienne: organe de l'Institut de Carthage (Association tunisienne des lettres, sciences et arts). Au Secrétariat général de l'Institut de Carthage. 1938. p. 100. נבדק ב-5 ביוני 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ M'hamed Oualdi (4 בפברואר 2020). A Slave Between Empires: A Transimperial History of North Africa. Columbia University Press. p. 112. ISBN 978-0-231-54955-4. נבדק ב-30 ביולי 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Béchir Tlili (1974). Les rapports culturels et idéologiques entre l'Orient et l'Occident, en Tunisie au XIXème siècle, (1830-1880). Université de Tunis. p. 509. נבדק ב-30 ביולי 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ L'Univers israélite: journal des principes conservateurs du judaisme. 1873. p. 459. נבדק ב-31 ביולי 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Allagui, Abdelkrim (2016). Juifs et musulmans en Tunisie des origines à nos jours. Paris: Tallandier/Projet Aladin. pp. 40–42. ISBN 979-10-210-2077-1.
- ^ Boulu, Gilles (2005). "Le caïd Nessim Bishi Scemama (1805-1873)". Recherches sur les Scemama ou Samama de Tunis. Paris: Société d'histoire des Juifs de Tunisie. pp. 22–29.
- ^ Mustapha Kraïem (1973). La Tunisie précoloniale: État, gouvernement, administration. Société tunisienne de diffusion. p. 344.
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "נסים שמאמה".