נעמי חובארה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה. נעמי חובארה (נולדה ב-1930 בתימן) היא סופרת ישראלית. חובארה התפרסמה בעקבות חיבור הספר "מפאתי תימן: מסוק אלאת'ניין עד מושב נחם"[1]. הספר מגולל את סיפורה האישי של חובארה, קשיי הקליטה וההתערות בחברה הישראלית, על רקע סיפור הקמתו של מושב נחם שבפרוזדור ירושלים, ובכך מציע את הפרספקטיבה של סיפורן האישי של נשות יהדות תימן לעלייה ההמונית למדינת ישראל בשנות החמישים.
ילדות ונעורים
חובארה נולדה בנפת אלחיימה במרכז תימן בשנת 1930, בת בכורה לדוד ולשולמית חראזי. אחריה נולדו ארבעה עשר ילדים, בהם שלושה בנים שנפטרו בעודם תינוקות. כמקובל בקרב בנות בתימן, נשארה חובארה בבית עם אמהּ כדי ללמוד את עבודות הבית. בגיל שתים עשרה נישאה ליחיא חובארה. בנה הבכור נולד בשנת תש"ט ונפטר כשהוא בן ארבעה חודשים.
העלייה לישראל
בשנת 1949 עלתה לישראל עם בעלה ומשפחתה המורחבת במבצע על כנפי נשרים. תחילתו של המסע התנהלה בהליכה קשה, ברכיבה על חמורים ובנסיעה במשאיות תוך כדי תקיפות עוינות של שודדים. במהלך הדרך המשפחה עצרה במספר תחנות, מצנעא ועד עדן.[2] עם בואם לישראל חלו חובארה וגיסתה חביבה חובארה; בספרה מספרת חובארה כי גיסתה לא שרדה את המחלה ועקבותיה נעלמו, והיא משערת שהיא נמנית עם ילדי תימן החטופים.
במשך שמונה חודשים גרו בני המשפחה במחנה העולים עין שמר, שם הצטרפה לקבוצות ללימוד עברית וחשבון ועוד מקצועות שלא הכירה בתימן.
הקמת מושב העולים נחם
מושב נחם נוסד בשנת 1950 על שרידי המושבה הר-טוב והכפר הערבי הנטוש ערטוף על ידי עולים מתימן, בהם משפחת חובארה. בהמשך הגיעו עולים מקוצ'ין שבהודו. בין השאר התמודדו העולים עם חוסר בתנאים סניטריים ותברואתיים בסיסיים, תזונה ירודה וקשיים בביטחון אישי. חובארה פרנסה את המשפחה באמצעות עבודות תפירה ורקמה אותן מכרה בשווקים. כן יזמה מכירה של ביצים ותירס מהמושב בשוק מחנה יהודה בירושלים.
בשנות השישים לימדה כלכלת בית ואנגלית בבית הספר האזורי "אבן עזרא". בשנות ה-70 קיבלה רישיון נהיגה והייתה האישה היחידה במושב שידעה לנהוג.
בין היתר הייתה חובארה פעילה פוליטית בקרב נשים, בהתחלה במסגרת המערך, אחר כך במפד"ל ולאחר מכן בש"ס, וארגנה טיולים בקרב נשים וקשישים במושב. היא עוסקת בשכתוב שירי נשות תימן באופן עצמאי.
הספר "מפאתי תימן"
בשנת 2010 יצא לאור ספרה, "מפאתי תימן: מסוק אלאת'ניין עד מושב נחם". חובארה כתבה את ספרה בין השאר על מנת לתעד את מאבק הקיום של משפחות עולים מתימן במדינת ישראל, בהקמת המושב בפרוזדור ירושלים. הספר מציג את ההתמודדות בהרס שנותר בכפר, המלחמה במסתננים, בקשיי הקליטה, באבטלה, בחוסר שירותי רפואה, תחבורה וחינוך, ועוד. במקביל מתארת המחברת את שמחת היצירה של המתיישבים החדשים ואת מאמציהם, כיחידים וכציבור, להתערות בחברה הישראלית. בספרה היא מספרת כי אף על פי שלגבר יש מעמד מיוחד כראש המשפחה, האישה היא שעמדה במרכז הפעילות במשפחה התימנית במושב, דעתה נשמעה, ובמקרים רבים היא הייתה המובילה.[2]
ספרה נחשב בעיני חוקרים למקור מידע בעל ערך להבנת מקומה של האישה היהודייה שעלתה מתימן, וזאת על רקע הדימוי המקובל שהיה במדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה בנוגע ליהודים שהגיעו ארצה במסגרת לעלייה הגדולה,[3] ביניהם אלה שעלו מתימן, בכללם נשים בנות תפוצה זו. באמצעותו, נחשפים פנים חדשות לדמותה של האישה בתימן, וזאת ממקור ראשון ולא ממקור חיצוני.[4] עם החוקרים המחזיקים בגישה זו נמנה ההיסטוריון פרופ' שלמה דב גויטיין, שבמחקריו ציין את מקומן המרכזי של הנשים היהודיות מתימן כדמויות מחנכות, הרחוקות מהעמדה המקובלת באותה התקופה ביחס לעולים מתימן בכלל ובאופן מיוחד לנשות תימן, ואת החשיבות בהשמעת סיפורים אלה ממקור ראשון, על אף הקושי האובייקטיבי באיתור מקורות כתובים, מכיוון שהיה מדובר על אוכלוסייה שהספרות שכתבה הייתה ספרות קודש בלבד. כך אמנם הספר מביא את סיפורה האישי אך ניתן ללמוד ממנו רבות על הכלל ובכך ללמוד על התקופה מזווית חדשה.[5]
לקריאה נוספת
- שלום סרי, 'הזאת נעמי?: סיפורה של נעמי ממושב נחם', בתוך: תהודה - ביטאון האגודה לטיפוח חברה ותרבות, כרך 26 (תש"ע), עמ' 126–130.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של עמותת אעלה בתמר- שרון גבע, כישרון ההישרדות של נעמי חובארה, מוסף ספרים, הארץ, 20 ביוני 2013.
הערות שוליים
- ^ הוצאת אעלה בתמר, 2010
- ^ 2.0 2.1 נעמי חובארה, מפאתי תימן: מסוק אלאת'ניין עד מושב נחם, אעלה בתמר, 2010, עמ' 143
- ^ יעל אנוך, עלייה וקליטה: ניתוח סוציולוגי, ישראל בעשור הראשון, כרך 2, האוניברסיטה הפתוחה, 2001.
- ^ שלום סרי, 'הזאת נעמי?: סיפורה של נעמי ממושב נחם, תהודה: בטאון האגודה לטיפוח חברה ותרבות, 26 (תש"ע), עמ' 126.
- ^ שלום סרי, 'הזאת נעמי?: סיפורה של נעמי ממושב נחם, תהודה: בטאון האגודה לטיפוח חברה ותרבות, 26 (תש"ע), עמ' 130.
