נתיב (כביש)
בתחבורה היבשתית, נתיב הוא חלק ממיסעה המיועד לשמש קו יחיד של כלי רכב כדי לשלוט ולהדריך נהגים ולהפחית סכסוכי תנועה.[1] לרוב הכבישים מהירים יש לפחות שני נתיבים, אחד לתנועה לכל כיוון, מופרדים על ידי סימון הנתיבים. בכבישים מרובי נתיבים ובכבישים דו-נתיביים עמוסים יותר, הנתיבים מסומנים עם סימוני תנועה בכביש. לכבישים המהירים העיקריים יש לרוב שני כבישים מרובי נתיבים המסומנים במפריד הנתיבים.
חלק מהכבישים הנושאים נפחי תנועה נמוכים הם ברוחב נתיב בודד בלבד. כלי רכב הנוסעים בכיוונים מנוגדים חייבים להאט או לעצור כדי לעבור זה את זה. באזורים עירוניים, הסמטאות לרוב ברוחב נתיב אחד בלבד. כבישים עירוניים בנתיב אחד מיועדים לרוב תנועה חד-סיטרית.
היסטוריה
במשך רוב ההיסטוריה האנושית, כבישים לא היו זקוקים לסימון נתיבים מכיוון שרוב האנשים הלכו או רכבו על סוסים במהירויות איטיות יחסית. עם זאת, כאשר מכוניות, משאיות ואוטובוסים נכנסו לשימוש נרחב במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-20, תאונות דרכים הפכו נפוצות יותר.
ההיסטוריה של סימון נתיבים קשורה לבניית מכוניות המונית. בשנת 1906, הוקמה ועדת הכבישים הראשונה של מחוז וויין, מישיגן במאמץ להפוך את הכבישים לבטוחים יותר. (הנרי פורד כיהן במועצת המנהלים בשנה הראשונה.)[2] בשנת 1909 הורתה הוועדה על סלילת כביש הבטון הראשון (Woodard Avenue בדטרויט), והגתה את קו המרכז לכבישים מהירים ב-1911. לפיכך, יו"ר ועדת הכבישים דאז, אדוארד נ. היינס, זוכה לזכותו כממציא סימון נתיבים.[3]
הכנסת סימון הנתיבים כסטנדרט נפוץ קשורה לג'ון מקארול, רופא באינדיו, קליפורניה. היא החלה להתנסות בצביעת קווים בכבישים בשנת 1917 לאחר שנהג משאית בורחת מכביש מהיר. לאחר שנים של שתדלנות מצד ד"ר מקארול ובעלי בריתה, מדינת קליפורניה אימצה רשמית מדיניות של צביעת קווים על הכבישים המהירים שלה בנובמבר 1924.
סימוני הנתיבים הראשונים באירופה צוירו במוקד תאונה בעיירה הקטנה סאטון קולדפילד ליד ברמינגהאם, אנגליה, בשנת 1921. הצלחת הניסוי הזה עשתה את דרכה לנקודות חמות אחרות והובילה לסטנדרטיזציה של סימון נתיב צבע לבן ברחבי הממלכה המאוחדת.
השימוש הראשון בגרמניה היה בברלין ב-1925, שם סימן צבע לבן גם נתיבים וגם שולי הכביש. כאשר התקן עבור רשת האוטובאן החדשה נוצר בשנות ה-30 של המאה ה-20, הוא הורה על שימוש בצבע שחור עבור קו האמצע עבור כל נתיב. שחור נראה יותר על פני השטח הבהירים של הבטון.
עד 1939, סימוני הנתיבים הפכו לפופולריים כל כך עד שהם היו סטנדרטיים רשמית ברחבי ארצות הברית. הרעיון של סימון נתיבים התפשט ברחבי העולם והפך לנפוץ ברוב הכבישים. במקור, קווים צוירו באופן ידני עם צבע רגיל שדעך במהירות. לאחר מלחמת העולם השנייה הומצאו המכונות הראשונות לסימון קווים.[4]
סימון נתיבים
סימוני נתיבים צבועים, המציינים קו יחיד של כלי רכב לתנועה בתוך התנועה, משתנים מאוד ממדינה למדינה. בארצות הברית, קנדה, מקסיקו, הונדורס, פורטו ריקו, איי הבתולה ונורווגיה, קווים צהובים מפרידים בין תנועה היוצאת לכיוונים מנוגדים ולבן מפריד בין נתיבים של תנועה הנוסעים באותו כיוון, אבל זה לא המקרה במדינות רבות באירופה.
סימון נתיבים הם לרוב קווים שצוירו על הכביש על ידי מסמני תנועה בכביש, שיכולה להתאים את רוחב הסימון בהתאם לסוג הנתיב.[5]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Lane – Definition and More from the Free Merriam-Webster Dictionary". merriam-webster.com. ארכיון מ-4 בפברואר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Home – Public Services". www.waynecounty.com. ארכיון מ-14 באפריל 2015. נבדק ב-5 במאי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "MDOT – Hines, Edward N. (1870–1938)". www.michigan.gov. ארכיון מ-30 ביוני 2015. נבדק ב-5 במאי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Zeitreise der Markierungstechnik
- ^ "how to paint road marking lines of different widths". ארכיון מ-11 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה)
