סבהאטין אלי
סבהאטין אלי (טורקית: Sabahattin Ali) (25 בפברואר 1907 - 2 באפריל 1948) סופר, משורר ועיתונאי טורקי.
חייו
סבהאטין אלי נולד בעיירה איירידרה (Eğridere) שבצפון תראקיה (כיום ארדינו - Ардино, דרום בולגריה), בן לסלהאטין אלי ביי (Selahattin Ali Bey), סרן בחיל הרגלים. בשל מעבריו התכופים של האב ממקום שירות אחד למשנהו השלים סבהאטין אלי את השכלתו העממית בבתי ספר יסודיים שונים באיסטנבול, צ'נקלה ואדרמיט. לאחר עקירתה לאדרמיט ידעה משפחתו ימים קשים מאוד, שכן האזור היה נתון לכיבוש יווני, ולפיכך נמנעה מאביו הגמלאי קצבת הפרישה החודשית. עם סיום לימודיו היסודיים בשנת 1921 התקבל סבהאטין אלי כמילגאי בבית הספר להכשרת מורים בחינוך היסודי שבבליקסיר (Balıkesir), ולמד שם 5 שנים. שנה לאחר מכן הוסמך בסמינר למורים באיסטנבול. עם תום לימודיו הועסק כשנה בהוראה בבית ספר יסודי ביוזגט (Yozgat), ולאחר שעמד בהצלחה במבחן שערך משרד החינוך, נשלח לגרמניה ולמד בברלין ובפוטסדאם בשנים 1928-1930. עם שובו למולדתו שימש כמורה לגרמנית ב חטיבות ביניים באיידין (Aydın) ובקוניה.
בשנת 1932, בעת שהתגורר בקוניה, נעצר סבהאטין אלי בטענה כי דיקלם בעיצומו של מפגש רעים שיר לגלגני על אטאטורק. הוא נשפט לשנת מאסר וריצה את עונשו בבתי כלא בקוניה ובסינופ (Sinop), אך שוחרר ממאסרו כעבור חודשים אחדים הודות לחנינה שהוענקה לרגל חגיגות העשור לכינונה של הרפובליקה. לאחר שחרורו נסע סבהאטין אלי לאנקרה ופנה למשרד החינוך בבקשה שתושב לו משרתו. לכשדרש ממנו שר החינוך דאז, היקמט ביור (Hikmet Bayur), שיוכיח כי זנח את דעותיו הקודמות, ביקש סבהטין אלי להפגין את מסירותו לאטאטורק בשיר בשם "אהבתי", שפרסם ב-15 בינואר 1934 בכתב העת לספרות ואמנות "הקיום" (Varlık). באותה שנה שובץ לעבודה במחלקת הפרסומים של משרד החינוך, וכן לימד בחטיבת ביניים באנקרה. ב-16 במאי 1935 נשא לאישה את אליה הנים (Aliya Hanım), ב-1936 גויס לצבא, ובאוגוסט 1937 נולדה בתו פיליז אלי (Filiz Ali), לימים פסנתרנית, מוזיקולוגית ומורה לנגינה. סבהאטין אלי סיים את שירותו הצבאי באסקישהיר כקצין מילואים, ובשנת 1938 החל לעבוד בהוראת טורקית במכללה להכשרת מורים למוזיקה. בשנת 1940 גויס בשנית, ולאחר שחרורו החזיק במשרת מורה לגרמנית בקונסרבטוריון הממלכתי של אנקרה בשנים 1945 - 1941.
בשנת 1940 פרסם סבהטין אלי את הרומן "השטן שבקרבנו". יצירתו זו עוררה אי-נחת רבה בקרב חוגים לאומניים בשל הביקורת שנמתחה בו על אורח חייהם והתנהלותם של טורקים גזענים, בימים שרגשות אתנוצנטריים גאו בארצו בהשפעת הנאציזם. כתגובה לספר פרסם הסופר הלאומני ניהאל אטסיז (Nihal Atsız) בכתב עת שהיה בבעלותו, ואשר שימש בו כעורך ראשי, מאמר רווי השמצות בשם "השטנים שבקרבנו", שהאשים את הסופר בקומוניזם ובבגידה. סבהאטין אלי תבע את אטסיז בגין הוצאת לשון הרע, ואף שחווה במהלך המשפט קשיים רבים, הוא זכה בו לבסוף, ועל אטסיז נגזרו ארבעה חודשי מאסר. ואולם ההשלכות לא בוששו לבוא, וזמן קצר לאחר מכן פוטר הסופר ממשרתו במשרד החינוך בתואנה שהוא דוגל בהשקפות שמאלניות. בשנת 1945 נסע לאיסטנבול והחל לעבוד שם כעיתונאי. סבהאטין אלי היה בעל טור בעיתונים "טורקיה" (La Turquie) ו-"עולם חדש" (Yeni Dünya), ואולם עקב השחתתם של מכבשי הדפוס של עיתונים אלה ואחרים במאורעות טאן, שהתחוללו ב-4 בדצמבר 1945 - בין היתר בעקבות מאמרי הסתה שהופיעו בעיתוני מפלגת העם הרפובליקאית - הוא נותר מחוסר עבודה.
בשנים 1947-1946 הוציאו לאור סבהאטין אלי והסופרים אזיז נסין (Aziz Nesin) וריפאת אילגאז (Rıfat Ilgaz) שבועונים סטיריים כדוגמת "מרקו פאשה” (Marko Paşa) ו"מלום פאשה" (Malum Paşa). עיתונים אלה נאלצו להתמודד עם התנכלויות מטעם השלטון החד-מפלגתי, ונסגרו לבסוף באמתלה שהמילה "פאשה" שבשמם נועדה לשים ללעג ולקלס את "המנהיג הלאומי" – הוא מוסטפא איסמט אינני. כמו כן הוחל בהליך משפטי נגד הכותבים ומאמריהם. סבהאטין אלי ריצה שלושה חודשי מאסר בשל דברים שפרסם בשבועונים הללו, ושקע בדכדוך נפש עקב דיכויו. במאמר בכתב העת "עלי בבא", שכותרתו "מה קשה היה הדבר, מסתבר", הסביר סבהטין אלי את הסיטואציה שנקלע אליה: "האם הכרחי היה כי בקשתנו לחיות בלי לגנוב ובלי לגזול, בלי להותיר רעבים את המעניקים לנו את לחמנו, ובלי להותיר עירומים את המלבישים אותנו, תהיה כה קשה, כה סבוכה, ואף כה מסוכנת?"
בשנת 1948 נתבע אלי פעם נוספת ונשפט לשלושה חודשי מאסר, שריצה בכלא פאשקפיסי (Paşakapısı) שבאיסטנבול. לאחר שחרורו החלה תקופה קשה חדשה בחייו; לא עלה בידו להתפרנס ככותב, והוא נותר מחוסר עבודה. בקשתו להנפיק דרכון סורבה, ולפיכך נמנעה ממנו האפשרות לצאת אל מחוץ לגבולות ארצו. משלא הסתייע בידו לעזוב את מולדתו בדרכים חוקיות החליט להימלט לבולגריה. ב-2 באפריל 1948, בעת שחצה את הגבול, נרצח סבהאטין אלי בנסיבות עלומות בידי מבריח בשם אלי ארטקין (Ali Ertekin). סבורים כי הרוצח ביצע את מעשהו תמורת בצע כסף. ארטקין הודה במעשה הרצח, ונטען לגביו כי היה חבר מפלגת העם הרפובליקאית והשתייך לשירות הביטחון הלאומי הטורקי. הוא נשפט ל-4 שנות מאסר, אך השתחרר בזכות חנינה שהוענקה לו כעבור שבועות אחדים. נסיבות מותו של אלי עדיין לוטות בערפל.
ב-31 במרץ 2007 נערך בעיירת הולדתו של סבהאטין אלי כנס לציון 100 שנים להולדתו. על באי הכנס נמנו נשיא אגודת הסופרים הבולגרית, סופרים, משוררים וחובבי ספר טורקים ובולגרים מהבירה סופיה ומערים שונות בבולגריה, וכן בתו של הסופר, פיליז אלי. הואיל ומכלול יצירותיו נלמדות בכל בתי הספר בבולגריה מאז שנות ה-50, סבהאטין אלי הוא סופר מוכר מאד במדינה זו.
פועלו הספרותי
את דרכו הספרותית החל סבהאטין אלי בכתיבת שירים. שירים ראשונים אלה, אשר נכתבו במשקל הברתי ונשאו חותם עממי ברור, התפרסמו לראשונה בכתב העת "המפל", שיצא לאור בבליקסיר, בעריכתו של חוקר הספרות, הבלשן והמשורר אורהאן שאיק גוקיאיי (Orhan Şaik Gökyay) (1926). בשנים 1928–1926 פרסם אלי גם בכתבי העת "חדוות הידע" (Servet-i Fünun), "השמש" (Güneş), "החיים" (Hayat), "הלפיד" (Meşale) ואחרים. בתוך כך החל לשלוח ידו בכתיבת סיפורים קצרים, והראשון שבהם, "סיפורו של יער", התפרסם ב-30 בספטמבר 1930 בכתב העת לספרות "הירח המצויר" (Resimli Ay).
את הסיפור נושא האופי החברתי הציג לקוראים המשורר והמחזאי הנודע נזים היקמט בזו הלשון: ”סיפור זה הוא יצירה מהסוג שפוגשים אצלנו לעיתים רחוקות. אנו עדים בו לכל צדדיה השמרניים והמתקדמים של נפש הכפרי; אנו למדים ממנו כיצד בבואו לגרוף את הונו הראשוני מנתץ הקפיטליזם את אורח החיים הכפרי לטובת הפיתוח; ולבסוף, אנו מתוודעים לחייו צופני הסוד ומלאי התשוקה של היער, לרחשיו של אותו מופע טבע כביר כים.”
לאחר ששוחרר מהכלא לרגל יישום חוק החנינה עורר סבהאטין אלי עניין עם סיפוריו "התעלה" (Kanal), "הסנוניות" (Kırlangıçlar), "הרוכל" (Pazarcı), "עגלת השוורים" (Kağnı) ואחרים. סיפורים אלה התפרסמו בשנים 1934–1936, בפרט בכתב העת "הקיום". סבהאטין אלי היה מחלוצי סגנון הריאליזם הסוציאליסטי בטורקיה, ובהתייחסותו לתושבי אנטוליה העניק מימד חדש לספרות. הוא העלה על הכתב את מצוקותיו של האדם הנרמס ואת ניצולו, ומתח ביקורת חריפה על יחסם המזלזל של האינטלקטואלים והעירוניים כלפי אוכלוסייה זו. ספרו "יוסוף מקויוג'ק" (Kuyucaklı Yusuf), שראה אור בשנת 1937, נמנה עם הרומנים המקוריים והמוצלחים ביותר של הספרות הריאליסטית הטורקית.
בספרו "הרים ורוח" (Dağlar ve Rüzgâr), שהתפרסם בשנת 1934, נכללו שירים שכתב בהשראת השירה העממית. ספר זה עורר עניין בקרב חוגי הספרות; כך למשל שיבחו המשורר והסופר הטורקי ישר נבי (Yaşar Nabi) בביטאון "הריבונות הלאומית" (Hakimiyet-i Milliye): ”מעלתו הבולטת של הספר ביצגו ניסיון כתיבה ברוח הספרות העממית. נראה כי נסיונו העשיר של סבהאין אלי נשא פרי, ואף כי מקריאת שיריו אנו חשים שלא יצאו במישרין תחת ידו של משורר עממי, הרי בכל זאת מצליחים הם להטעימנו מהסגנון הכן שאנו מכירים ואוהבים. הימנעותו מדימויים מורכבים העניקה לשירים הללו פשטות רבה.” עם זאת לא הוסיף סבהאטין אלי לעסוק בשירה, ופרט למחזה אחד בשלוש מערכות בשם "השבויים", שפורסם בהמשכים בכתב העת "הקיום" (1936), התמקדה יצירתו הספרותית בכתיבת סיפורים קצרים ורומנים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה (בטורקית)
- על שרשרת האירועים שחולל ספרו "השטן שבקרבנו" (בטורקית)
- על נסיבות חייו ומותו (בטורקית)
