סונאטה לפסנתר מס' 21 בסי במול מז'ור של שוברט
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
הסונאטה לפסנתר מס. 21 בסי במול מז'ור D. 960 של שוברט היא הסונאטה העשרים ואחת והאחרונה לפסנתר מאת פרנץ שוברט, שהושלמה על ידי המלחין ב-26 בספטמבר 1828 היא היצירה הכלית והיצירה הגדולה האחרונה שכתב שוברט, שהלך לעולמו כעבור חודשיים. היא מרובת מעברי צבעים ואור, ונחשבת ל"נשגבת" (ו.ג. ברגר[1]) ולאחת הפסגות של סוגת הסונאטה לפסנתר.[2] מרסל שנדר ראה בה מעין צוואה מוזיקלית שבה שוברט התעלה על עצמו: "כיוון שכפי שהצליח סוף סוף באותה שנה 1828 עצמה להרחיב את הליד לממדי סימפוניה, בסימפוניה הגדולה בדו, עלה בידו ליצור בסונאטה האחרונה שלו סוג של ליד מתמשך, חסר גבולות, כל כך ארוך, כל כך מגוון, כל כך גמיש, עד כדי כך ייחודי וכללי בו זמנית, שנתן רושם של אינסוף.".[3] לפי סטיבן ג'קסון "סונטה D 960 היא במוזיקה מה ש"הסערה" היא עבור התיאטרון"[4]
ההלחנה והפרסום
בספטמבר 1828 הלחין שוברט את שלוש הסונאטות האחרונות שלו (ה"סונאטות הגדולות" -[4]) לפסנתר: מס.19 בדו מינור D 958, מס.20 בלה מז'ור D 959 ו מס.21 בסי במול מז'ור D. 960. הוא עצמו מספר עליהן ויוצא מדבריו שראה בהן מכלול של שלוש יצירות:"טריאדה" או "טרילוגיה".
הלחנתי ,בין השאר, שלוש סונאטות לפסנתר אחד, שהייתי רוצה להקדישן להומל... ניגנתי את הסונאטות האלה במקומות שונים בהצלחה רבה
(מתוך מכתב של שוברט למוציא לאור שלו, פרובסט, 2 באוקטובר 1828)[5]
שוברט התוודע להומל, פסנתרן, מלחין וידיד של בטהובן כשהאחרון היה חולה. כתב היד של הסונאטה מס. 21 נושא את ההקדשה להומל ואת התאריך 26 בספטמבר 1828. תאריך זה צריך להיחשב כיום שבו השלים את הטרילוגיה. בסופו של דבר שלוש הסונאטות פורסמו על ידי אנטון דיאבלי רק ב-1838, ללא מספור, אבל תחת הכותרת: "כל ייצירות האחרונות של פרנץ שוברט - שלוש הסונאטות הגדולות". הומל נפטר כבר ב-1837, ואז המוציא לאור החליט להקדיש אותן לרוברט שומן ששיבח הרבה מיצירותיו של שוברט במאמרי הבקורת שלו.
המבנה
הסונאטה מורכבת מארבע תנועות:
- Molto moderato
- Andante sostenuto
- Scherzo: Allegro vivace con delicatezza
- Allegro ma non troppo
לדברי דונלד טובי[6] הטונליות של שוברט היא מופלאה כמו קונסטלציות של כוכבים וניסיון לתאר אותה במילים מזכיר טבלה אסטרונומית.
Molto moderato
הנושא הראשון מתחיל כמעין המנון חלומי המשרה הלכי רוח שלווים המאפיינים את כל היצירה. מדי פעם מפריעים לו התפרצויות דרמטיות של צלילי בס מסתוריים כמו רעש אדמה (טריל דיסוננטי ב"סול" במול) הממלאים תפקיד בארגון הפרק, ומשאירים מקום לחזרה מכשפת ב"סול" במול מז'ור.[7] חדירה מסתורית זו מזכירה את הצללים הליליים מאיימים של הליד שר היער של שוברט.[8] לפי דעתו של הפסנתרן אנדראש שיף זהו הטריל היוצא מן הכלל בתולדות המוזיקה".[8] הנושא השני ב"פה" דיאז מינור הוא יותר קטע לירי משלים מאשר אנטיתזה. מודולציות מכשפות מובילות לקטע רגוע ארוך המאותת את סוף התצוגה וקובע את טון הדומיננטה של המוזיקה, "פה" מז'ור.[7] לפתע מודולציה ב"דו" דיאז מינור מזמינה את הפיתוח המעבד את שני הנושאים תוך עושר הרמוני רב ומגיע לפסגה על ידי פורטיסימו דרמטי ב"רה" מינור. רגיעה איטית והדרגתית מקדימה את הרפריזה, המעושרת בהרמוניות חדשות ואחריה מגיעה קודה גדולה, שבה הנושא ההתחלתי מופיע שלוש פעמים, תחת אורות מחודשים בלי הרף, כדי לשוב לבסוף אט-אט לשתיקה שממנה קמה. [7]
Andante sostenuto
הפרק השני האיטי ב"דו" דיאז מינור מתאפיין בפשטות ניכרת. בעיני המוזיקולוג אלפרד איינשטיין הוא " השיא והאפותאוזה של הליריקה הכלית של שוברט ושל פשטות צורתה".[9] הנושא המרכזי הוא ב"לה" מז'ור.[8] "המוזיקה היא חלומית ומהפנטת, עם מקצב נדנדה קודר הנשמע כמעין דרדור תופים[2] ושהופך לשיר ערש עדין. תזוזות פתאומיות בין מז'ור למינור ומודולציות טרנסצנדנטליות" (מ"סול" דיאז מינור ל"דו" מז'ור) "פותחות פתח אל נוף עולמי אחר. זוהי בו זמנית תפילה שלווה כוראלית של הכרת תודה ופרידה נוגה (ב"דו" דיאז מז'ור).[8].[7].[2]
Scherzo:Allegro vivace con delicatezza
הפרק השלישי הקצר - סקרצו ב"סי" במול מז'ור, עם טריו, מביא לרגיעה רעננה ומעודנת, "כמעט גירוש שדים".[10].[7] הוא נפתח במלודיה ריקודית עליזה וחסרת דאגות, עם אפוג'אטורות (בעברית "סמיך") עדינות, ובריחות קצרות אל המקשים הרחוקים ביותר,,[7] והעומדת בניגוד בולט לשני הפרקים הקודמים. חטיבת הטריו האמצעית הכתובה ב"סי" במול מינור מביאה שוב נימה רצינית, אך לא מתרחקת מהאופי מלא החיים של הפרק[2]
Allegro ma non troppo
הפרק הסופי הוא רונדו בשלושה נושאים, המחבר צורת רונדו עם צורת הסונאטה ומצטייר כמסע מרגש, הרמוני ותמאטי. המוזיקה מחלפיה בצורה בלתי צפויה בין מינור למז'ור, בין עצבות לצהלה[8] הנושא הראשון, קופצני וקצת שובב, עובר ל"דו מינור" לפני שחוזר למפתח הראשי. מלודיה שנייה, זורמת והמנונית, מגיעה ל"סול" מז'ור, מוצאת לזמן קצר את אווירת הפרק הראשון, ולפתע, אחרי הפסקה בת שתי תיבות שני אקורדים תקיפים מדגישים את ה"פה" מינור ומביאים את היסוד השלישי, רציני עם מקצבים חדים. אחרי קטע ב "סול" הפזמון חוזר ומתפתח בחלק עז, עתיר מודולציות. אחרי רגיעה ארוכה והדרגתית מגיעה הרפריזה, יחסית סדירה. הסונאטה מסתיימת בקודה מהירה -פרסטו-, זוהרת ועליזה,[7][2]
לקריאה נוספת
- Wilhelm Georg Berger Estetica sonatei clasice, Editura muzicală, București 1981
- Marcel Schneider, Schubert, Seuil, 1957, עמ' 191
- Harry Halbreich - dans François René Franchefort (dir) Guide de la Musique de piano et de clavecin, Fayard, Paris, 1987 ,
- 1977 Brigitte Massin - Franz Schubert Fayard, Paris
- Stephen Jackson - Franz Schubert :An Essential Guide To His Life and Works, Classic fm Lifelines, Pavilion Books, Ltd London1996
קישורים חיצוניים
- Schubert's Piano Sonata No.21 in B-flat Major, Mitsuko Uchida, The Listeners' Club, 2022-03-16 (ב־American English)
Timothy Judd Listeners Club Schubert’s PianoSonata No.21 in B-flat Major, Mitsuko Uchida 16.03.2022
- טל סחרוב - על הסונטה מס 21 מאת שוברט בסי במול מז'ור - בתוכנייה לתחרות רובינשטיין בתל אביב - 3.1.2014
הערות שוליים
