סוסה מייריג
| לידה |
 טרובת (אר'), האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה |
 אלכסנדריה, ממלכת מצרים |
סוסה מייריג (בארמנית: Սոսէ Մայրիկ; 1865 – 1952), נולדה סוסה ורדניאן, (Սոսե Վարդանյան) הייתה פדאית (לוחמת גרילה) ארמנית, אשר נלחמה למען עצמאותה של ארמניה המערבית משלטון האימפריה העות'מאנית. היא הייתה אשתו של סרוב אגהפור, מנהיג ההיידוק המפורסם. השם "מייריג" - אשר פירושו "אמא" - ניתן לה על ידי לוחמי ההיידוק על האומץ שלה והדאגה האימהית שהפגינה כלפי הנוער הארמני.[1]
היא השתתפה בקרבות רבים. בשנת 1898, לאחר קרב בבשן, סוסה וסרוב נמלטו לעיר ססון, מרכז לחימה בטורקים (אזור משמעותי בהיסטוריה הארמנית, כיום חלק מטורקיה). בשנת 1899, יחד עם בנה יקוב, סרוב ואחיו, היא השתתפה בקרב נגד גדוד טורקי. הבן, סרוב, ואחיו, נהרגו כולם, בעוד שסוסה נפצעה. לאחר ההתקוממות בססון ב-1904, היא עברה לוואן ואז להרי הקווקז. בן נוסף של מייריג וסרוב נהרג במהלך הטבח בארזורום. ב-1920 היא עברה לקונסטנטינופול, ואז לאלכסנדריה שבמצרים, שם היא נפטרה בשנת 1953. גופתה מאוחר יותר הועברה לבית העלמין הצבאי ירבלור בירוואן.[2]
הפסל "אמא ארמניה" אשר משקיף על העיר ירוואן, נחשב לסמל - בנוסף לדמותה האנושית של ארמניה עצמה - לדמותן של הנשים אשר לחמו עבור ארמניה, דוגמה סוסה מייריג.[3]
רקע
השנים שהובילו לרצח העם הארמני היו שנים של מאבק למען רפורמה באימפריה העות'מאנית, לצד האלימות של מאבקי שחרור והאלימות של השלטון בדיכויים, פעמים רבות באמצעות טבחים באזרחים. הפוגרומים נגד האוכלוסייה הארמנית בשנים 1894 - 1896 - המוכרים בתור הטבחים החמידיים, על שם סולטן עבדול חמיד השני - הכשירו את הקרקע להתארגנות הפדאי - לוחמי גרילה ארמנים שנלחמו בהרי אנטוליה, בחלק המרכזי והמזרחי של טורקיה, במה שהיה נקרא אז גם ארמניה המערבית.
המילה "פדאי" מקורה בערבית, מהמילה "פדאיון", שפירושה היא "המקריבים עצמם", או "מרטירים". זהו שם בשימוש כללי ללוחמי חירות במזרח התיכון, ואשר אומץ גם בארמניה. מספר לוחמי פדאי זכו לתהילה בשנות ה-1890 ותחילת שנות ה-1900, עד התרחשות רצח העם, כסמלים להתנגדות האמיצה ולכבוד של העם. הם נחגגים עד היום, בעיקר בשירים.[4]
פדאית
סוסה מייריג, "אמא סוסה", הייתה אחת הדמויות הבולטות של התקופה. היא הייתה אשתו של סרוב אגהפור, שהיה מנהיג קבוצת פדאי שנקראו "היידוק", או שודדים בפי מבקריהם. היא נולדה בשנת 1868 במחוס ססון, ובחרה להינשא לסרוב, על אף שמשפחתה בחרה עבורה חתן אחר. היא הייתה אז בת 13. אחד מחוקי הפדאי היה שהגברים שהצטרפו היו צריכים להיות רווקים, או לחלופין, לעזוב את משפחותיהם. אך במקרה זה, החליטה סוסה להצטרף אל בעלה. השניים נלחמו יחדיו, וגם בניהם הצטרפו למאבק.
ב-1899, לאחר כשלוש שנים של לחימה בטורקים, סרוב, אחיו, וכן בנם יקוב נהרגו בקרב.
סוסה נפצעה באותו הקרב, ואז נלקחה בשבי ונכלאה על ידי הטורקים.[5] בנה הצעיר סמסון נלקח ממנה, ומאוחר יותר, נהרג בטבח בארזורום, עיר באנטוליה, אשר הייתה מוקד לקרבות קשים בין הטורקים לארמנים.
לאחר שהשתחררה מן השבי, מצאה דרכה לירוואן, עם הקמת הרפובליקה הארמנית ב-1918. הסובייטציה של ארמניה כעבור כשנתיים הבריחה אותה שוב. היא עברה לקונסטנטינופול, ואחר כך התיישבה באלכסנדריה, שבמצרים.
היא נפטרה בשנת 1953.
מורשתה
הפדאי לא הצליחו במטרתם להשיג עצמאות עבור ארמניה, אך המאבק שלהם הפך להשראה מתמשכת עבור העם הארמני. סיפורה של "אמא סוסה" הוא מן המוכרים, ויש המייחסים לה, בין יתר המשמעויות, את סמליות הדמות של "אמא ארמניה", הפסל הגבוה המשקיף על בירת ארמניה, ירוואן, בדמותה של אישה המחזיקה חרב להגנת עמה.
בירוואן היום יש בית קברות המוקדש ללוחמי הפדאי, בית העלמין ירבור. שרידיה של סוסה הובאו ממצרים ונטמנו שם ב-1998.
קישורים חיצוניים
- צילום של סוסה מייריג
- סוסה מייריק, Find a Grave
הערות שוליים
- ^ СОСЕ МАЙРИК, Genocide.ru
- ^ Sose Mayrig, Hayuhi, 2006 (בארמנית)
- ^ Get to Know… Sose Mayrig, Homenetmen Glendale Ararat Chapter Cultural Division
- ^ Sose Mayrig took up arms alongside her husband in the 1890s., 100 Years, 100 Facts
- ^ Armenian Women, Demirdjian (ארכיון)
