ספק טומאה
בהלכה, ספק טומאה הוא אחד מענפי הלכות הספיקות בהלכה, המתייחסים לספקות בהלכות טומאה וטהרה.
הכלל
הכלל הוא: ”ספק טומאה: ברשות הרבים – טהור, ברשות היחיד – טמא”[1]. כלל זה הנו 'גזירת הכתוב', כלומר הוא לא הומצא מטעמים הגיוניים, אלא נלמד מהתורה שבכתב. כלל זה יצר את הפרדוקס ההלכתי: שני שבילין.
כלל זה עומד בניגוד לכלל אחר (”ספק דאורייתא – לחומרא” (תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג ע"ב). לעומת זאת, בטומאה הכלל הוא שאם נמצאה טומאה כלשהי במקום ציבורי, ויש ספק האם העוברים ושבים שם נטמאו ממנה מבלי משים ("ספק טומאה ברשות הרבים") – הרי הם טהורים.[2]. לעניין זה, גם ספק בטומאה שהתרחש בעזרה נחשב כ"ספק ברשות הרבים", והוא טהור.[3] גם במקום פרטי, אם בשעת התרחשות הספק לא היה במקום אדם בר דעת, שיכול היה לשים לב מה בדיוק קרה – מוכרע הספק לקולא.[4]
בתוספתא בטהרות פרק ו הלכה יז (ובעקבותיה ברמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות פרק טז הלכה א) נאמר שקולא זו נקבעה בהשראת הדין טומאה הותרה בציבור.[5]
המקור בתורה
ספק טומאה ברשות היחיד
רבים מדיני ספק טומאה נלמדים מסוטה[6]. בסוטה, אשת איש שנתייחדה עם אדם אחר שאינו בעלה לאחר שבעלה הזהיר אותה שלא להתייחד עימה, נאסרת על בעלה לעולם, כאילו היה ברור שזינתה, אלא אם כן נבדקה על ידי ה"מים המאררים" על ידי הכהן בבית המקדש, והתברר שלא זינתה. בטומאה, למדו חז"ל, שכל ספק טומאה ברשות היחיד דינו כוודאי. עם זאת, כשם שבספק סוטה, מדובר בטומאה שנעשית על ידי אדם בר דעת (האשה), שיכול לבוא ולישאל, ודווקא באדם כזה קבעה התורה שדין ספק - כוודאי, גם בהלכה הנלמדת מכך, אם אדם טמא פשט את רגלו בין ערימת חביות וקיים ספק אם נגע בחבית או לא, החבית טמאה מספק, אך בטומאה שנעשית על ידי שרץ שאין לו דעת, אין הטומאה שווה בדינה לסוטה, ולכן לא קיים בה הכלל של "ספק טומאה ברשות היחיד טמא".
דין זה, שכל ספק טומאה ברשות היחיד דינו כוודאי, נאמר גם במקום שיש חזקה דמעיקרא לטהרה (כשם שבתחילה לא היה טמא, יש להניח שגם עכשיו אינו טמא). שהרי: בסוטה, אנו מוצאים שהתורה קובעת כי ברשות היחיד אין לחזקה משמעות, שהרי לפי כללי החזקה עלינו לומר שהיא ספק טמאה אבל לא בוודאי טמאה, (שהרי אין הוכחה ברורה שהיא טמאה, אלא רק "ריעותא" כתוצאה מכך שנסתרה עם גבר זר, וריעותא הקובעת כי יש מקום לספק), ולמרות זאת קובעת התורה כי היא טמאה בוודאי, ומכאן שספק טומאה ברשות היחיד אין אנו מתחשבים עם כללי החזקה[7].
ספק טומאה ברשות הרבים
לעומת זאת, בדיני סוטה, אישה שהתייחדה יחד עם איש אחר לאחר אזהרת בעלה, במקום ציבורי שהוא רשות הרבים, אינה נאסרת על בעלה כלל אלא היא כוודאי טהורה, ולכן למדו מכאן חז"ל שגם גם ספק טומאה ברשות הרבים, גם אם יש מקום לספק, ספקו טהור. וכמו שאשת איש כזו טהורה למרות שאין לה חזקת כשרות כדי לומר שהיא טהורה, שהרי הורעה חזקתה החל מהרגע בו הסתתרה עם הגבר הזר, כך גם ספק טומאה ברשות הרבים טהור גם כאשר לא קיימת חזקת כשרות.
ספק בתרתי לריעותא
למרות זאת, כאשר יש "תרתי לריעותא", כלומר שתי סיבות המריעות עם חזקת הכשרות, הרי שאין ללמוד דין זה מספק סוטה בה אין "תרתי לריעותא", ולכן במקרה כזה חוזר דין הטומאה לדינו המקורי, והוא נחשב כספק[8].
ספק טומאה מדרבנן
בספק טומאה מדרבנן, לא קיים הכלל שספק דינו כוודאי, ולהפך, לפי הכלל של ספק דרבנן לקולא ניתן להקל מספק במקרה כזה. מסיבה זו, לפי הדעה שטומאת משקין היא מדרבנן באופן חלקי[9], או מלא[10], יש להקל בה מספק[11].
קישורים חיצוניים
- הערך "ספק טומאה", באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת טהרות, פרק ד', משנה י"א
- ^ משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א, ושם פרק ו – פירוט על הגדרות "רשות הרבים" לעניין זה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף יט ע"ב.
- ^ משנה מסכת טהרות פרק ג משנה ו.
- ^ אמנם אין זהות בין ההלכות: כשרוב הציבור טמא הקרבן אכן נטמא, ובכל זאת מותר להקריב אותו, ואילו ההלכה שספק ברשות הרבים טהור מובנה שאנו מניחים שהאדם או החפץ לא נטמאו כלל. מכל מקום, יש להלכות אלה יסוד משותף, והוא ההקלה על הציבור בשמירת חיי הטהרה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ג' עמוד א' "ושניהם לא למדהו אלא מסוטה"; תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ט' עמוד ב' ותלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ז עמוד ב'
- ^ סוף תוספות ד"ה והלל בנדה, מתחיל בדף ב' ע"א
- ^ כל הקטע הוא על פי דברי התלמוד בתלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ב' עמוד ב', והמשך הגמרא בדף ג' ע"א שם, ודברי התוספות ד"ה הלל בדף ב' ע"א, ושאר דברי התוספות בסוגיא
- ^ ישנה דעה שטומאת משקין לטמא כלים אחרים היא רק מדרבנן, וטומאת משקין עצמה היא מהתורה
- ^ ישנה דעה אחרת שכל כולה של טומאת משקין היא טומאה מדרבנן. ראו פסחים כ"ב ע"א.
- ^ ראו עוד הערך "ספק טומאה", באתר ויקישיבה.
