עטאללה מנצור

עטאללה מנצור
	עטאללה מנצור (2023)
פטירה	30 בינואר 2026

עטאללה מנצור (בערבית: عطا الله منصور;‏ 9 בפברואר 1934 – 30 בינואר 2026) היה סופר ועיתונאי ערבי ישראלי.

ביוגרפיה

מנצור נולד ב-9 בפברואר 1934 בגוש חלב שבגליל למשפחה פלסטינית נוצרית, עם רקע מרוני ויווני-קתולי, אח לשתי אחיות. אביו היה חקלאי ובנאי. הוא גדל בכפר, ובשנת 1946 נסע לכפר אל-מוח'תאר בלבנון ללימודיו התיכוניים, ושהה שם במהלך מלחמת העצמאות. ב-1950 חזר לישראל כמסתנן, ונשאר שם באופן בלתי חוקי עד 1960. כשהיה כבר כתב עיתון "הארץ", הגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית על סמך הולדתו בארץ ישראל, ובקשתו אושרה. בשנים 1952-1951 התגורר בקיבוץ שער העמקים של השומר הצעיר^[1]. בשנת 1954 הוזמן מנצור לשיחה בשדה בוקר עם דוד בן-גוריון, בעקבות מכתב מחאה שכתב לבן-גוריון על אי הזמנתו לכנס הנוער בשייח' מוניס. מנצור טען כי יש בדבר אפליה, ובן-גוריון כתב לו במכתב תשובה "אין יהודים וערבים. רק ישראלים".^[2]

מ-1954, עת פרסם את קורות מפגשו עם בן-גוריון בשבועון "העולם הזה", ועד 1958, היה מנצור כתב השבועון שערכו אז במשותף אורי אבנרי ושלום כהן. משנת 1958 ועד שנת 1992 היה כתב "הארץ", והיה לכתב הערבי הראשון שמועסק בעיתון עברי. בשנת 1982 היה ממייסדי העיתון הערבי "א-סנארה", בנצרת והיה עורכו. בשנים 1995-1992 כתב בעיתון "על המשמר". הוא כתב בעיתון הערבי "אל-יום" משנת 1960 עד שנת 1966. משנת 1997 ועד למותו כתב בעיתון הירושלמי הערבי "אלקודס". מנצור השתתף בכתיבת ערכים באנציקלופדיית בריטניקה החדשה לנוער. בשנת 1973 סיים לימודים בקולג' רסקין באוניברסיטת אוקספורד באנגליה בעזרת מלגת הקונסוליה הבריטית.

בשנת 1966 יצא ספרו "באור חדש", אשר נחשב לספר הראשון שנכתב בעברית על ידי ערבי-ישראלי. זהו רומן על חייו של צעיר ערבי-ישראלי בקיבוץ המעוניין להינשא לנערה יהודייה, ומוביל לעימות בין העמדה השוויונית של הרעיון הקיבוצי לבין המחויבות הלאומית היהודית. הספר התקבל בצוננין על ידי העיתונות הערבית והישראלית, אולם העיתון האמריקאי "ניוזוויק" שיבח אותו, והספר אף תורגם לאנגלית בשנת 1969.

בשנת 1992 הוציא יחד עם העיתונאי עוזי בנזימן את הספר "דיירי משנה". הספר דן במעמדם האזרחי של ערביי ישראל ומצביע על הסיבות שהובילו לכך.

ב-2022 העניקה אוניברסיטת תל אביב למנצור תואר דוקטור לשם כבוד כהוקרה על פועלו פורץ הדרך בעולם התקשורת ועל תרומתו לחיבור בין החברה הערבית לבין החברה הישראלית, כל זאת תוך שמירה על זהותו הערבית^[3].

מנצור נפטר בינואר 2026. הותיר אחריו אישה, אבלין, ושלושה ילדים: סמר, מהנדסת מזון, בוטרוס, עורך דין ומזכ"ל ארגון ברית האוונגלים העולמי ובדר, איש מחשבים.

מספריו

סאמירה, בשפה הערבית, 1962
באור חדש, הוצאת קרני, 1966
דיירי משנה, ביחד עם עוזי בנזימן, הוצאת כתר, 1992

Waiting for the Dawn, Secker & Warburg, 1975
Narrow Gate Churches: The Christian Presence in the Holy Land under Muslim and Jewish Rule, Hope Publishing House, 2004