על המהפכה
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוגה | תיאוריה פוליטית |
על המהפכה (באנגלית: On Revolution) הוא ספר משנת 1963 מאת התאורטיקנית הפוליטית חנה ארנדט. הספר משווה בין שתי מהפכות מרכזיות במאה השמונה עשרה, המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית.
רקע
12 שנים קודם לפרסום על המפכה פרסמה ארנדט את ספרה הראשון, מקורות הטוטלריזם (The Origins of Totalitarianism)[1], אשר בו סקרה מהפכות שלדעתה היו כושלות, ארנדט הקדישה את זמנה לסקירה אופטימית של תנועות לא אלימות אשר עשויות לשקם משטרים דמוקרטיים ברחבי העולם. התחזיות שלה התבררו כנכונות במידה רבה, והמהפכות הללו מבוססות (אם כי באופן לא מכוון) על העקרונות שהיא קבעה[2].
סקירה
בעל המהפכה [3] טוענת ארנדט שהמהפכה הצרפתית, על אף שנלמד עליה רבות ואף ניסו לחקות אותה, הייתה אסון ואילו המהפכה האמריקאית אשר לא זכתה לתשומת לב רבה הייתה מוצלחת. טענה זו מנוגדת לדעות מרקסיסטיות ושמאלניות נפוצות. לפי ארנדט נקודת המפנה במהפכה הצרפתית חלה כאשר מנהיגי המהפכה בחרו להתמקד בחמלה להמונים במקום בשאיפה לחירות. באמריקה, לעומת זאת, האבות המייסדים דבקו במטרה של Constitutio Libertatis – תחום ציבורי שבו חופש פוליטי מובטח לכולם. עם זאת, ארנדט מאמינה שהרוח המהפכנית של המייסדים אבדה עם הזמן ומציעה להקים מערכת של "מועצות קטנות" כדי להחזיר אותה. [4]
בספר קודם, המצב האנושי, טענה ארנדט שישנם שלושה מצבי פעילות אנושית: עבודה, עיסוק ופעולה.
"עבודה" היא, בעצם, מצב של קיום - כלומר, לעשות את מה שצריך כדי להישאר בחיים. עבור ארנדט, זו צורת הפעילות האנושית הנמוכה ביותר (כל היצורים החיים מסוגלים לכך). "עיסוק" הוא תהליך יצירה - צייר עשוי ליצור יצירת אמנות גדולה, סופר עשוי ליצור יצירת ספרות גדולה וכו'. עבור ארנדט, "עיסוק" הוא מאמץ שיש בו טעם. בזכות היצירות שלך, אנשים עשויים לזכור אותך; ואם היצירה שלך מספיק גדולה, אתה עשוי להיזכר במשך אלפי שנים. ארנדט מביאה כדוגמה את האיליאדה אשר אנשים עדיין קוראים אותה ובזכותה והומרוס ייזכר כל עוד אנשים ימשיכו לספר את הסיפורים שלו. עם זאת, ארנדט טוענת שהאיליאדה עדיין נקראת רק בזכות הגיבור שלה: אכילס. משום שאכילס מייצג "פעולה". רק על ידי אינטראקציה עם אחרים באיזשהו תחום ציבורי ניתן להעביר את המורשת שלך לדורות הבאים; רק על ידי עשיית משהו בלתי נשכח באמת יכול אדם להשיג אלמוות.
ארנדט האמינה שמנהיגי המהפכה האמריקנית הם "שחקנים" אמיתיים (במובן הארנדטיאני), ושהחוקה שלהם יצרה "ציבורים" פעילים. מנהיגי המהפכה הצרפתית, לעומת זאת, היו מרוכזים מדי בקיום (מה שארנדט כינתה "הדרישות שלהם ללחם"), בניגוד ל"פעולה". כדי שמהפכה תצליח באמת, היא חייבת לאפשר ולעודד יצירת - "ציבורים" כאלה. מנהיגי המהפכה האמריקאית יצרו "ציבור" ופעלו בתוכו; שמותיהם ייזכרו. מנהיגי המהפכה הצרפתית קיבלו את לחמם; שמותיהם נשכחו.
ביקורת
מבקרי On Revolution כוללים את אריק הובסבאום, שארנדט נקטה גישה סלקטיבית בבחירת המקרים שסקרה והראיות שנלקחו מהם. לדוגמה, הוא טען שארנדט אינה מתייחסת למהפכות שלא התרחשו במערב, כמו המהפכה הסינית של 1911, ושתיאורה של המהפכה הרוסית מוטעה. בשל כך, הובסבאום מוצא שהקשר בין המהפכות הארנדטיאניות להיסטוריה הוא "מקרי כמו זה של תאולוגים ואסטרונומים מימי הביניים". יתרה מכך, הוא מוצא פגם נוסף בדרך הנורמטיבית שבה ארנדט רואה מהפכות ומתאר אותה כ"אידיאליזם פילוסופי מיושן ". [5]
הערות שוליים
