עניי עירך קודמים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף עניי עירך)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עניי עירך קודמים הוא מושג שנטבע על ידי חז"ל הקובע כי יש להעדיף ולהקדים נתינת צדקה לעניים הקרובים אל האדם, לפני שמסייעים לעניי מקומות רחוקים. בהשאלה, נעזרים רבות בכלל זה בעברית המודרנית, לצורך הבהרה שעל הבריות לדאוג לזקוקים לעזרה מבין הנמצאים בקרבם, בטרם ידאגו לרחוקים.

במקורות

מקור הדין הוא דברי רב יוסף בתלמוד בבלי:

דתני רב יוסף "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ"[1] עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין.

לפי ברייתא זו סדרי הקדימה הם: סיוע ליהודי קודם לסיוע לנכרי, סיוע לעני קודם לסיוע לעשיר, סיוע לעני קרוב משפחה קודם לסיוע לעני שאינו קרוב משפחה, סיוע לעני שאינו קרוב משפחה הדר בעיר - קודם לסיוע לעני שכזה הדר בעיר אחרת[2].

זאת על אף שקיים חיוב לתת צדקה גם לעניים ממקומות רחוקים, וכמו שלמדו חז"ל מהפסוק "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ"[3]: "אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין? תלמוד לומר פתח תפתח, מכל מקום"[4],

גם בתנא דבי אליהו מופיע דירוג לגבי מתן צדקה:

יש לו לאדם מזונות הרבה בתוך ביתו ובקש לעשות מהן צדקה כדי שיפרנס אחרים, כאי זה צד יעשה, יפרנס את אביו ואת אמו תחילה, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואת אחותו, ואם הותיר יפרנס את בני ביתו, ואם הותיר יפרנס את בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו, ואם הותיר יפרנס את בני מבוי, מיכן ואילך ירבה צדקה בישראל.

תנא דבי אליהו רבה פרשה כה

פסיקת ההלכה

כלל זה נפסק להלכה בשולחן ערוך הן לגבי הלכות הלוואה[5] והן לגבי הלכות צדקה[6]. בהלכות פסח הוסיף הרמ"א כי שכניו קודמים לאנשי עירו. זאת על פי הכלל שכל הקרוב - קרוב קודם. השולחן ערוך הוסיף על פי הספרי שעניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ.

יש מהפוסקים שפסקו כי במקרים מסויימים יש להעדיף שכנים על פני קרובי משפחתו[7].

טעם הההלכה

בטעם החילוק בין עניי בני עירו לעניי בני עיר אחרת, כתבו באחרונים[8] כי כיון שהוא מצוי ורגיל עמהם, לכן רגשותיו יפעלו עליו לנדב ביד רחבה לספק את צרכי העניים. ועל פי זה הוסיפו שאכן יש להעדיף יותר את רעיו ומכריו.

קדימת עניי הקהילה לעניי העיר

כבר בימי הפוסקים הקדמונים התאגדו היהודים בקהילות נפרדות, ואלו נשארו חברי קהילה גם לאחר שעקרו ועברו למקומות אחרים. עם השנים התרחבה התופעה ובשל חילוקי המנהגים התאגדו בהרבה מקומות קהילות נפרדות שסיפקו צרכי הקהילה לחבריה. בין השאר הקימו בכל קהילה קופה של צדקה משלהם, דבר שעורר שאלה הלכתית, האם צריך לתת את כספי הצדקה לשכנים הנמנים על בני הקהילה האחרת, או שמא עדיף לתתם לעניי הקהילה תושבי העיר שאינם שכנים.

לתופעה זו אנו מוצאים התייחסות של רבי אליהו מזרחי בתשובותיו[9]: 'אבל היכא שהם נחלקים לחבורות חבורות וקהלות קהלות - הוה ליה כל עניי קהלה וקהלה כעניי עיר אחרת'.

גם בן תקופתו, הרד"ך, בהתייחסו לחילוקי מנהגי קהילות שונות, מאריך בזה יותר:

אין בני הקהל אחד כפופים לבני קהל אחר גם כי בני הקהלות האחרות רבים מהם. שכל אחד ואחד מן הקהל וקהל בענין זה כעיר בפני עצמו, שאין בני העיר אחת כפופים לבני עיר אחרת ואין בני קהל אחד כפופים לבני הקהל האחר. דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון - הוו להו כשתי בתי דינין בעיר אחת ... וכמו שתמצא היום בשלוניק, העיר הגדולה, אשר היא אם בישראל, שהספרדים בית דין בפני עצמם, והאשכנזים בית דין בפני עצמם, אלו נוהגים מנהגיהם כבראשונה ואלו נוהגים מנהגיהם כבראשונה. וכן בכל מקום שימצאו כיוצא בזה.

שו"ת הרד"ך סימן יא.

אולם כל אלו לא התייחסו מפורשות לעניין הקדמת עניי הקהילה לעניי שבשכנותו, ובמיוחד כאשר עניי קהילתו הם בני עיר אחרת.

התייחסות מחודשת לנוהג זה, עלתה כאשר החלו רבים מבני קהילות שונות לעלות לארץ ישראל, ונשארו מובדלים בארץ ישראל כל קהילה לעצמה, והוקמו כוללים רבים, כקופת מעות ארץ הקודש, כולל חב"ד, כולל ווהלין, כולל ורשה, כולל שומרי החומות, כולל חבת ירושלים, כולל הולנד ודויטשלנד, כולל קובנה. בשל ריבוי הכוללים ניהלו פוסקי הזמן דיונים רבים אודות אופן חלוקת 'מעות ארץ ישראל' שנאספו בחוץ לארץ[10].

אכן במקומות שכבר הוקמה קהילה מסודרת ומאוחדת במנהגיה ואורחותיה, כתבו כמה פוסקים, כי עדיף לתת כספי הצדקה לעניי קהילה זו ולא לתתם לעניי קהילות המוצא של כל אחד מבני הקהילה[11].

עניי הקהילה שאינם מבני עירו

בשאלה אחרת דן רבי רבי שמואל הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי[12] אם עניי עירו, אף על פי שאינם בני קהילתו, קודמים לעניי קהילתו שאינם בני עירו. בתשובתו דן ייתכן כי בנוסף לכך שיש להתחשב ברמת היכרותו עם בני עירו המרוחקים ובני קהילתו שמעיר אחרת, יש לצרף גם את תנאי התחבורה המודרניים המקילים את ההגעה לבני הערים השונות[13], וממילא לפי טעם ההלכה שהיא כדי להפעיל רגשותיו שינדב לעניים ביד רחבה, יש עדיפות לעניי קהילתו הרחוקים ממנו פיזית, אך קרובים רגשית יותר מעניי עירו.

הכלל בשימושים אחרים

ההסתדרות הרפואית בישראל הביאה את כלל זה בנייר העמדה הקודם שלה על אירוע רב נפגעים. אולם מאוחר יותר הסירה אותו, מכיון שככל ומדובר בדרגות פגיעה שונות, העדיפות חייבת להינתן לדעתם לאלו שזקוקים לעזרה הדחופה יותר, ורק כשרמת הפגיעה זהה לגמרי אז יש להתחשב בעדיפות של קרבה זו או אחרת.[14]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק כ"ד.
  2. ^ המקור בתלמוד מתייחס למצוות הלוואה, ואילו בספרי ישנה התייחסות למצוות צדקה.
  3. ^ ספר דברים, פרק ט"ו, פסוק ח'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לא עמוד ב.
  5. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צז, סעיף א .
  6. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנא, סעיף ג .
  7. ^ ראה אורחות חיים דין צדקה סוף אות א ד"ה ואם; שלמת חיים קכג והנהגות ופסקים [מפסקי רבי יוסף חיים זוננפלד] הלכות צדקה אות ב והערה ג.
  8. ^ ראה חכמת אדם קמה, א (במוסגר) בשם ספר קדמון; מנחת אלעזר ד, ח ד"ה והנה צ"ע וד"ה אך.
  9. ^ שו"ת הרא"מ סימן נג, תחילת ד"ה ועוד. וכן כתבו המהרשד"ם חלק יורה דעה סימן מ' ד"ה ועתה, וכן בפרי חדש על השולחן ערוך אורח חיים סימן תצו סעיף כ.
  10. ^ ראה שו"ת בית שלמה יו"ד ב, צט; שו"ת אמרי בינה ה; שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק ב - אבן העזר, חושן משפט ומילואים סימן קפג, א; דברי חיים חו"מ ב, סח; מהרש"ם ד, פח ד"ה מכתב; קז; קמז; ה, עז; באר משה ב; מנחת אלעזר ד, ח; אפרקסתא דעניא ג, יו"ד רכח ד"ה ואחשבה; משפטי עוזיאל א, יו"ד א. ראה גם קובץ מוריה פו-פז עמ' כד-כח במאמר מרי"י וייס על פסק החת"ס בעניין זה.
  11. ^ ראה רדב"ז חלק ג סימן תעב (תתקי) ד"ה ולענין התמיד; בית שלמה יו"ד ב, צט; מנחת אלעזר ד, ח ד"ה והנה צ"ע וד"ה אך.
  12. ^ ה, קלה אות ה.
  13. ^ ראה בקובץ דרכי הוראה י, קונטרס שיעורים ותשובות יא, ה- עמ' קי.
  14. ^ "עניי עירך קודמים" ואתיקה רפואית באירוע רב נפגעים, אתר ההסתדרות הרפואית בישראל
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0