עקרון היחסות
בפיזיקה, עקרון היחסות הוא הדרישה שכל משוואה המתארת חוק פיזיקאלי תהיה בעלת תוצאה זהה בכל מערכות הייחוס הקבילות. את העקרון טבע איש האשכולות אנרי פואנקרה במסגרת עבודתו בפיתוח תורת היחסות, במקביל לפיתוח שערך אלברט איינשטיין שהוביל לתורת היחסות הפרטית ולתורת היחסות הכללית.
לדוגמה, במסגרת תורת היחסות הפרטית משוואות מקסוול זהות בכל מערכות הייחוס האינרציאליות. במסגרת תורת היחסות הכללית משוואות מקסוול או משוואות השדה של איינשטיין זהות במערכות ייחוס שרירותיות שונות. כמה עקרונות של תורת היחסות יושמו בהצלחה ברחבי התחומים הפיזיקליים, בין אם באופן מרומז (כמו במכניקה הניוטונית; שהתפתחה תרם הגדרת העקרון) ובין אם באופן מפורש (כמו בתורת היחסות הפרטית ובתורת היחסות הכללית של איינשטיין). במקור, גלילאו גליליי ניסח את עקרון היחסות המקורי כדי להציג שלא ניתן לקבוע לפי חוק פיזיקאלי אם כדור הארץ סובב סביב השמש או להפך[1].
ב-1904 הגדיר פואנקרה את העקרון: ”עקרון היחסות, לפיו חוקי התופעות הפיזיקליות צריכים להיות זהים, בין אם מנקודת מבטו של צופה מקובע, או מנקודת מבטו של מתבונן הנישא בתנועה אחידה ביחס לתופעה; כך שלא היה ולא יהיה בהישג ידינו כל אמצעי להבחין אם אנו נסחפים בתנועה כזו או לא.”[2] עקרון היחסות קובע שאין דרך פיזיקאלית להבדיל בין גוף שנע במהירות קבועה לבין גוף שאינו נע. אפשר כמובן לקבוע שגוף אחד זז ביחס למשנהו, אבל אי אפשר לקבוע מי מהם זז ומי לא. חוקי הפיזיקה זהים במערכות ייחוס הנעות אחת במהירות קבועה ביחס לאחרת, כך שלא ניתן לערוך שום ניסוי פיזיקאלי המסוגל להצביע אם הגוף אינו נע או בתנועה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ THE PRINCIPLE OF RELATIVITY, www.tau.ac.il
- ^ Henri Poincaré, The Principles of Mathematical Physics
