אלברט איינשטיין

אלברט איינשטיין
Albert Einstein

אלברט איינשטיין, 1933
לידה	14 במרץ 1879 אולם, הקיסרות הגרמנית
פטירה	18 באפריל 1955 (בגיל 76) פרינסטון, ארצות הברית
ענף מדעי	פיזיקה
מקום מגורים	גרמניה, שווייץ, ארצות הברית
תרומות עיקריות
תורת היחסות הפרטית, תורת היחסות הכללית, האפקט הפוטואלקטרי, מכניקת הקוונטים, חקר התנועה הבראונית ותופעות רבות במכניקה סטטיסטית

פסל של אלברט איינשטיין באוניברסיטת תל אביב

אלברט איינשטיין (בגרמנית: Albert Einstein, להאזנה (מידע • עזרה)‏; 14 במרץ 1879 – 18 באפריל 1955) היה פיזיקאי יהודי יליד גרמניה, מגדולי המדענים בכל הזמנים.

איינשטיין נחשב לגדול התאורטיקנים, לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שמו הפך מילה נרדפת לגאונות. הוא זכה לפרסום עולמי ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות תורת היחסות אותה פיתח, אשר שינתה את כל מה שהיה ידוע עד אז על מהותם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה וכן בזכות תרומותיו לתחומי מכניקת הקוונטים והמכניקה הסטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי. בגין תרומתו הייחודית בנושא האחרון הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.

מלבד חלקו המכריע בפיתוח תחומי המדע, איינשטיין התבטא ופעל גם בנושאים אקטואליים והיה סוציאליסט נלהב. כן תמך בציונות ובמדינת ישראל. עם זאת, הוא דחה שתי הצעות שקיבל מהמדינה הצעירה, האחת, להיות נשיא המדינה; השנייה, להיות נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, לה הוריש בצוואתו את כל כתביו. איינשטיין תרם גם לפרויקט פיתוח נשק גרעיני בארצות הברית, דרך תמיכתו ב-מכתב איינשטיין-סילארד לנשיא האמריקאי, ועודדו לקדם פיתוחו בארצות הברית, על אף שהגדיר עצמו כפציפיסט.

קורות חיים

אלברט איינשטיין ב-1893 (בגיל 14)

תעודת הבגרות של איינשטיין
מקרא: 6 = מצוין, 5 = טוב, 4 = מספיק, 3 = גרוע, 2 = גרוע מאוד, 1 = חסר תועלת.
ציונים: גרמנית – 5, צרפתית – 3, איטלקית – 5, היסטוריה – 6, גאוגרפיה – 4, אלגברה – 6, גאומטריה – 6, גאומטריה תיאורית – 6, פיזיקה – 6, כימיה – 5, תולדות הטבע – 5, איור אומנותי – 4, איור טכני – 4.

איינשטיין נולד בעיר אולם, שהייתה בממלכת וירטמברג שבקיסרות הגרמנית (כיום במדינת באדן-וירטמברג) ב-14 במרץ 1879, למשפחה יהודית חילונית – פאולינה לבית קוך והרמן, בעל מפעל אלקטרוכימי קטן שכשל בעסקיו. שישה שבועות לאחר לידתו, עברה משפחתו להתגורר במינכן שבבוואריה בשל עסקיו של האב. בגיל חמש חלה, וכדי לשמח את לבו התקין עבורו אביו מצפן פשוט. כבר אז, כך סיפר כעבור שנים, החל לחקור את צפונות חוקי הטבע. בסתיו של 1885 החל ללמוד בבית ספר עממי קתולי, כילד יהודי יחיד בכיתתו, והחל גם ללמוד לנגן בכינור. הוריו, שרצו להביאו לידיעות יהודיות כלשהן, שכרו עבורו מורה פרטי יהודי. במשך תקופת מה, הוא נמשך בהשפעתו לעולם הדת, עד שהיה מתפלל בסתר, מחבר מנגינות לכבוד האלוקים, ואף שומר כמה מצוות. אולם מגיל 12, כתוצאה מקריאת ספרי מדע פופולרי, איבד את אמונתו בתנ"ך, והחליפה בתחושות עצמאות, בוז וחשדנות כלפי האמונה המסורתית המקובלת מדור לדור . כבר בהיותו בגיל 16 החל בפיתוח ניסויים מחשבתיים בהם דמיין סיטואציות שונות - ואת השלכותיהן הפיזיקליות.

בגימנסיה הצטיין בלימודי המתמטיקה והפיזיקה, אך לא התעלה במקצועות האחרים, משום שכפו עליו לדקדק בהם בשיטות שלא היו לרוחו, בפרט בלטינית. מורהו ללטינית התנבא כי "צמח זה לעולם לא יעשה קמח". לימים יספר איינשטיין, שהיה זה נס של ממש שמשטר החינוך הקפדני לא הצליח לעקור כליל את סקרנותו. ב-1895 עקרה משפחתו למילאנו; אחרי שהות קצרה באיטליה, עבר איינשטיין ללמוד בבית הספר הקנטונלי באראו שבארגאו, שווייץ. את לימודי ההמשך שלו הוא סיים כבוגר המכון הטכנולוגי של ציריך (בין 1896–1900). אחד ממרציו, הרמן מינקובסקי, שסלד מאדישותו המופגנת של איינשטיין, כינהו "כלב עצלן" (לימים חזר בו מהאמירה, והיה מתומכי רעיון תורת היחסות בראשיתה). איינשטיין היה מחוסר עבודה קבועה, ולמחייתו התפרנס אז ממתן שיעורים פרטיים במתמטיקה ובפיזיקה. באותה תקופה חש איינשטיין שנכשל, וביטא זאת כשאמר בדכדוך "אני מהווה רק נטל על בני משפחתי... בוודאי מוטב היה אלמלא נולדתי". ב-1896 ויתר על האזרחות הגרמנית שלו בשל תיעובו את המנטליות המיליטריסטית הגרמנית ונותר חסר אזרחות במשך חמש שנים. עם קבלתו אזרחות שווייצרית ב-1901, החל איינשטיין לעבוד במשרד הפטנטים הממשלתי בברן הבירה, מ-1902 ועד 1908, בתחילה - כמומחה טכני מדרג שלישי. ב-1906 הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת ציריך, והועלה במשרד המשפטים לדרגת מומחה טכני מדרג שני. ב-1909 התמודד על משרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה מול ידידו פרידריך אדלר אשר זכה במשרה, אך ויתר עליה לטובת איינשטיין (לימים התנקש אדלר בחיי קרל פון שטירק, , ראש ממשלת אוסטריה).

בהיות איינשטיין סטודנט שנה ב' בלימודי המתמטיקה והפיזיקה, שמע כנראה על תוצאות ניסוי מייקלסון-מורלי, בו הוכח כי מהירות האור לא משתנה, למרות השינוי בתנועה היחסית של כדור הארץ כלפי ה"אתר", – התווך הדמיוני שבו, כפי שהניחו אז, רוטטים ומתקדמים הגלים האלקטרומגנטיים. על פי הדעה הרווחת באותם ימים בקרב הקהילה המדעית (קיומו של ה"אתר" הופרך מספר שנים לאחר מכן), הגורם העיקרי שהביא את איינשטיין לפתח את תורת היחסות הפרטית היה אי-יכולתם של מייקלסון ומורלי למדוד שינויים במהירות האור, ביחס לתנועת כדור הארץ בתוך ה"אתר". אלא שאיינשטיין כלל לא הזכיר את הניסוי במאמרו מ-1905, שבו פיתח והסביר את תורת היחסות הפרטית כשהוא מתבסס על שיקולים תאורטיים אחרים. היסטוריונים של המדע חלוקים בשאלה עד כמה השפיע ניסוי מייקלסון-מורלי על איינשטיין. בשנים 1902–1905 התכנסה סביב איינשטיין חבורת למידה אותה כינה "אקדמיה אולימפיה", שמנתה מספר מכרים קרובים, ונכחה בה גם אשתו הראשונה מילבה מאריץ'. חבורה זו עסקה בבירור סוגיות מגוונות מעולם הפילוסופיה, המתמטיקה והפיזיקה, ביניהן העיסוק בגאומטריה הלא אוקלידית של פואנקרה, וכן בהגותם הפילוסופית של שפינוזה ושל ארנסט מאך. במידה רבה שמשו הדיונים בחבורה זו כבסיס תפיסתי ופילוסופי, עליו נבנו פריצות דרך שונות של איינשטיין בשנים הבאות.

"שנת הפלאות"

בשנת 1905 (שנת הפלאות – Annus Mirabilis) פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים בשנתון הפיזיקה (Annalen der Physik), כתב העת המדעי החשוב ביותר לפיזיקה באותו זמן. מאמרים אלה נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית, ששינו את התפיסות שהיו מקובלות עד אז לגבי הקשרים שבין מרחב, זמן וחומר:

• "על התנועה הנדרשת מהתורה הקינטית המולקולרית של החום ושל חלקיקים קטנים השוהים על פניו של נוזל במנוחה" (Über die von der molekularkinetischen Theorie der Wärme geforderte Bewegung von in ruhenden Flüssigkeiten suspendierten Teilchen) – מאמר זה הסביר את תנועת הגזים וחלקיקי האבק הצפים בנוזל, תופעה הידועה בשם תנועה בראונית. המאמר היווה תרומה חשובה לתחום הפיזיקלי של מכניקה סטטיסטית וחיזק את האמונה אודות קיומם של אטומים, כשבאותה תקופה רבים ראו בהם המצאה תאורטית גרידא. איינשטיין הציג את עבודתו כתוצאה הגיונית הנובעת מההנחה שיש סטיות מדידה משיווי המשקל התרמודינמי של לודוויג בולצמן ותיאר את התנועה הבראונית רק כחיזוי אפשרי שלה, מחוסר מידע מספיק באותה עת.
• "על נקודת מבט היוריסטית בייצור והעברה של אור" (Über einen die Erzeugung und Verwandlung des Lichtes betreffenden heuristischen Gesichtspunkt) – במאמר זה הציג איינשטיין את הקוונטיזציה של האור (כלומר, של קרינה אלקטרומגנטית) וחלוקתו למנות אנרגיה בדידות, המתנהגות כמו חלקיקים - בניגוד לתאוריה הגלית של האור, ששלטה באותם ימים. איינשטיין הסיק זאת על סמך שיקולים תרמודינמיים כמותיים (חישובי אנטרופיה), וכן על בסיס מאמרו של מקס פלאנק בנושא קרינת גוף שחור. על אף שהיה זה חלק משני במאמר, עיקר פרסומו בא לו מכך שהסביר את האפקט הפוטואלקטרי שהתגלה בניסוי פרנק-הרץ, שבו מתכת פולטת אלקטרונים רק כאשר מוקרן עליה אור מעל לתדירות סף מסוימת. איינשטיין הסביר זאת באמצעות הטענה כי אנרגיית האור באה במנות בדידות, "קוונטות", שנישאות על ידי פוטונים - חלקיקי אנרגיה אלקטרומגנטית חסרי מסה - ושהאנרגיה שכל פוטון נושא פרופורציונית לתדירותו. יחד עם המאמר של מקס פלאנק המתייחס לקרינת גוף שחור, מאמר זה היווה את היסוד למכניקת הקוונטים ולתפיסת הדואליות גל-חלקיק של האור. על מאמר זה הוענק לאיינשטיין פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.

הנוסחה "E=mc²" מוצגת על גבי בניין טאיפיי 101 לכבוד פתיחת שנת הפיזיקה העולמית 2005. המשוואה הוצגה לראשונה בצורה מדויקת בידי איינשטיין ב"שנת הפלאות", והיא אחת הנוסחאות הפיזיקליות המפורסמות בהיסטוריה.

• "על האלקטרודינמיקה של גופים נעים" (Zur Elektrodynamik bewegter Körper) – במאמר זה הציג איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. עד אז הייתה מקובלת בפיזיקה התאורטית רק תורת המכניקה של ניוטון, על פיה הזמן מתקדם באופן שווה בכל נקודה ביקום. ברם, ניסויים שנערכו במאה ה-19 גילו כי התנהגות האור שונה מהתחזיות המקובלות, והתאוריה ששלטה עד אז בפיזיקה החלה מתערערת. כפי שנרמז בכותרת המאמר, מטרתה הראשונה של תורת היחסות הייתה לפתור את הסתירה שבתורה האלקטרומגנטית, ליתר דיוק זו שנובעת מכוח לורנץ ${\vec {F}}=q{\vec {E}}+{\frac {q}{c}}{\vec {v}}\times {\vec {B}}$ שם יש התייחסות למהירות של החלקיק, כאשר לא ברור בדיוק באיזו מהירות מדובר (כלומר, ביחס לאיזו מערכת היא נמדדת). יוצא מכך, שבמערכות ייחוס שונות – על החלקיק פועל כוח מגנטי שונה והוא יפתח תאוצה שונה. עוד לפני איינשטיין, פיזיקאי הולנדי בשם הנדריק לורנץ פיתח טרנספורמציות בין מערכות ייחוס שפותרות את הבעיה, אך הן "נתפרו" אמפירית במיוחד לבעיה זו. גישתו של איינשטיין הייתה הרבה יותר רדיקלית: הוא הגדיר מחדש מהו זמן ומהו מרחב, באמצעות שני פוסטולטים: האחד, האינווריאנטיות של מהירות האור, כלומר: כל צופה, בכל מערכת ייחוס, ימדוד מהירות אור קבועה: c; השני, שמירת כל חוקי הפיזיקה תחת כל מערכות הייחוס האינרציאליות. איינשטיין הראה כיצד אפשר לגזור את טרנספורמציית לורנץ הקושרת ביחד את המרחב והזמן (את הצגתו של מרחב-הזמן כמרחב וקטורי בעל 4-ממדים ביצע חברו של איינשטיין, המתמטיקאי היהודי הרמן מינקובסקי). תורת היחסות הפרטית הייתה מהפכנית משום ששינתה את כל התפיסות שהיו קיימות לגבי זמן ומרחב. דוגמאות: שני אירועים שקורים בו-זמנית (סימולטנית) במערכת אחת, אינם קורים בו-זמנית במערכת ייחוס אחרת; התארכות הזמן והתקצרות האורך של גוף נע, ועוד. הניגוד שבין תורת היחסות לבין האינטואיציה הביאה להצגה של מספר פרדוקסים, שרובם נפתרים כשמביאים בחשבון את אובדן הסימולטניות.
• "האם האינרציה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?" (Ist die Trägheit eines Körpers von seinem Energiegehalt abhängig?) – במאמר זה ביסס איינשטיין את השקילות שבין מסה לאנרגיה כמסקנה של תורת היחסות הפרטית, וקבע בכך, למעשה, שחוק שימור המסה וחוק שימור האנרגיה הם שני צדדים של אותו מטבע. הסיכום הפופולרי והקצר ביותר של מאמר זה הוא המשוואה הנודעת E=mc² (אנרגיה שווה למכפלת המסה בריבוע-מהירות-האור). הניסוח המפורט והמדויק של משוואה זו שונה במקצת: $\!\,E=\gamma m_{0}c^{2}$ כאשר m₀ היא מסת המנוחה של החלקיק, ו"גמא" הוא פקטור לורנץ, התלוי במהירות החלקיק ושואף לאינסוף כשמהירות החלקיק שואפת למהירות האור, ושווה ל-1 כאשר החלקיק במנוחה. לנוסחה זו היו יישומים רבים, המרכזיים שבהם הם פצצת האטום, והפקת אנרגיה באמצעות תהליכים תרמו-גרעיניים. הביטוי "E=mc²" הפך לאחת הנוסחאות הפיזיקליות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, והמזוהות ביותר עם עבודתו של איינשטיין ועם הפיזיקה בכלל.

ב-30 באפריל 1905 הציג איינשטיין באוניברסיטת ציריך את עבודת הדוקטורט שלו, "קביעה מחודשת של הממדים המולקולריים" (Eine neue Bestimmung der Moleküldimensionen), שנכתבה בהנחייתו של אלפרד קליינר. ב-15 בינואר 1906 הוענק לו תואר דוקטור לפיזיקה מטעם סנאט האוניברסיטה.

ב-1909 התמנה איינשטיין לפרופסור חבר לפיזיקה עיונית באוניברסיטת ציריך. ב-1911 התמנה לפרופסור גם באוניברסיטת קארל בפראג. ב-1912 שב לבית הספר הפוליטכני הגבוה של ציריך, הפעם כפרופסור מן המניין. ב-1914 מונה למנהל המכון לפיזיקה על שם הקיסר וילהלם באוניברסיטת הומבולדט בברלין. אז גם נבחר לחבר באקדמיה הפרוסית הממלכתית למדעים וניתנה לו קצבה מספקת לפרנסתו, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו למחקר, מבלי שתוטל עליו חובת ההוראה.

פיתוח תורת היחסות הכללית

ערך מורחב – תורת היחסות הכללית

איינשטיין סבר שתורת היחסות הפרטית אינה שלמה. תורת היחסות הפרטית הייתה מוגבלת רק למערכות ייחוס אינרציאליות (כלומר: נעות במהירות קבועה אחת ביחס לשנייה) ולא דיברה על מערכות מואצות.

בשנת 1915 פרסם את תורת היחסות הכללית, שמיסדה את השקילות בין תאוצה לכבידה ובין שדה כבידה לגאומטריה של המרחב (שנקבעת על פי העקמומיות שלו). איינשטיין גם הסיק וגזר שעקמומיות המרחב בנקודה מסוימת עומדת ביחס ישיר לצפיפות המסה והאנרגיה בנקודה זו. הוא כלל לא ניסה לאששה באמצעות ניסוי, בטענה כי "היא כה יפה עד שחייבת להיות גם נכונה". הוא עשה זאת בסיועו של חברו, הרמן מינקובסקי, ושימוש בטנזור המטרי של רימן. הניסוח המתמטי של קביעה זו הוא מסובך ומצריך שימוש בגדלים שנשמרים תחת טרנספורמציות ליניאריות מסוימות ונקראים טנזורים:

$G_{\mu \nu }+\Lambda g_{\mu \nu }={8\pi G \over c^{4}}T_{\mu \nu }$

תמונה מליקוי החמה ב-1919 שנטען כמאמת את תורת היחסות הכללית.

לתורת היחסות הכללית של איינשטיין היו מספר ניבויים שונים מאלה של המכניקה הקלאסית ותורת הכבידה של ניוטון. כמה מהם:

• התפשטותו של שדה כבידה במרחב איננה מיידית, אלא מוגבלת למהירות האור.
• מסה מעוותת ומעקמת את המרחב, כך שהגאודזה (המסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות) בין כל שתי נקודות עקומה גם היא, והכבידה אינה אלא כוח מדומה הנגרם מהשאיפה של כל גוף לנוע כאילו הוא היה נע במרחב אוקלידי בעוד המרחב עצמו מעוקם. לפי תחזית זו גודל השדה הכבידתי בנקודה ניתן לחיזוי בהינתן עקמומיות המרחב – זמן בנקודה שבו.
• מסקנה מהרעיון הקודם היא שמידת הסטייה של קרן אור ממסלול ישר בהשפעת מסה נתונה תהיה כפולה מהצפוי על פי חוקי ניוטון, תוך גרימת "עידוש כבידתי" (Gravitational Lensing באנגלית) חזק יותר.
• תיקונים ביחס למסלולו הצפוי של כוכב חמה (מרקורי).
• אפשרות תאורטית לקיומם של חורים שחורים ונקודות סינגולריות במרחב-זמן.
• קוסמולוגיה: מודל להתפשטות היקום והוספת הקבוע הקוסמולוגי.

האימות המדומה של תורת היחסות הכללית

בשנת 1919 יצאה משלחת של החברה המלכותית של לונדון, בראשות הפיזיקאי הבריטי ארתור אדינגטון, כדי לאמת את ניבויו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, לפיו קרן אור החולפת ליד מאסה, תתעקם ותהא מוטה לעברה. המשלחת שהתה באי פרינסיפה שבמפרץ גינאה מול חופי אפריקה וצילמה ליקוי חמה שהתרחש ב-29 במאי 1919. המשלחת מדדה את הסטייה במיקום הנצפה של כוכבים כתוצאה מתחזיותיה של תורת היחסות הכללית ביחס לעידוש כבידתי והטיית קרני אור על ידי השמש. בניסוי זה אוששה לכאורה לראשונה תורת היחסות הכללית ואלברט איינשטיין הפך בן לילה למפורסם בעל שם עולמי. למעשה, עקב שגיאות המדידה הגדולות, הניסוי לא נתן גושפנקא חד-משמעית לתורת היחסות הכללית: מתוך שלוש מדידות שעשה אדינגטון רק אחת מדדה סטייה של קרני האור אם נחזתה על ידי תורת היחסות הכללית, מדידה שנייה הראתה סטייה קטנה יותר, והשלישית, שאותה פסל אדינגטון בתואנה שלא נעשתה כשורה, לא הראתה סטייה כלל. בנוסף, ציוד המדידה (טלסקופים) שבו השתמש אדינגטון היה רגיש מאוד לתנאי הסביבה ולטמפרטורה, וניתן להסביר את התוצאות שנמדדו גם על ידי השפעת האקלים. אך זה לא שינה עבור ההמון, העיתונות הרחבה והקהילה המדעית שברובה כבר קיבלה את תורת היחסות הכללית.

ניסויים מאוחרים יותר הניבו ברובם תוצאות מדויקות ועקביות יותר ואיששו על ידי כך את תחזיות התורה. אף על פי כן, היו שהמשיכו להתנגד לה, כמו הפיזיקאי האמריקאי דייטון מילר (1866-1944) שהמשיך לבצע שחזורים של ניסוי מייקלסון-מורלי באמצעים מדויקים יותר עד אמצע שנות השלושים, ואף פרסם ממצאים שמדדו, לטענתו, שינוי במהירות האור ביחס לאתר, ובכך הפריכו לכאורה את תורת היחסות. אולם, בשלב זה תורת היחסות הייתה מקובלת היטב והקהילה המדעית איבדה ברובה עניין בניסוייו.

תורת היחסות הכללית נחשבת לאחת מהתורות המוצלחות בתולדות הפיזיקה. מאות ניסיונות נעשו והתוצאות שהתקבלו התאימו ברובן לתחזיות התאורטיות. לתורת היחסות הכללית יש גם השלכות מעשיות. למשל, מתכנני לוויני GPS חייבים להתחשב בה כדי שהלוויינים ומערכת הניווט יעבדו כשורה.

מכניקת הקוונטים

איינשטיין ונילס בוהר (1925)

על אף שהתנגד בחריפות לתוצאות ההסתברותיות שנבעו ממכניקת הקוונטים (פרשנות קופנהגן שלה), נמנה איינשטיין עם מייסדיה ומעצביה החשובים. את היסודות הניח עוד בשנת 1905 במאמרו על האפקט הפוטואלקטרי והקוונטיזציה של האור.

איינשטיין עודד את לואי דה ברויי וארווין שרדינגר, וסייע להם לפתח את מכניקת הגלים שממנה נבעה משוואת שרדינגר המרכזית במכניקת הקוונטים. ב-1906, בעקבות ניסויים שמדדו את הספקטרום של אטום מימן ומצאו ספקטרום בדיד של קווי בליעה ופליטה, הציע איינשטיין לקוונטט את המצבים שבהם יכול אטום מימן להימצא.

איינשטיין התקשה להשלים עם רעיונותיה המהפכניים של מכניקת הקוונטים, חרף תרומתו לפיתוחה בתחילת דרכה. התקפותיו החריפות על מכניקת הקוונטים והפירוש ההסתברותי של נילס בוהר (מאבות מכניקת הקוונטים וחתן פרס נובל גם הוא) ואינספור ניסויי המחשבה שהציע תרמו רבות לעיצובה וניסוחה של מכניקת הקוונטים ולהבהרת הנקודות הבעייתיות בה.

איינשטיין לא אהב את הניסוח ההסתברותי של מכניקת הקוונטים וטען שזה מעיד על חוסר שלמות של התאוריה ולא על תכונה מהותית של הטבע (בניגוד לגישה של בוהר). על האקראיות, שבבסיסה של תורה זו, כתב כי "מכניקת הקוונטים בהחלט מרשימה. אך קול פנימי אומר לי שהיא עדיין איננה הדבר האמיתי. התאוריה אומרת הרבה, אך לא באמת מקרבת אותנו במאומה לסודו של 'הזקן' [כלשונו, וכוונתו לאלוקים]. אני, איך שלא יהיה, משוכנע שהוא אינו מטיל קוביות." ודחה בהתנגדות עזה כל מחשבה בדבר כך.

בניסיון החריף ביותר להתקיף את מכניקת הקוונטים, פיתח איינשטיין ביחד עם עוד שני פיזיקאים את הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן (EPR) ובו רצה להראות שמכניקת הקוונטים סותרת את עקרון המקומיות ומחייבת קיומה של השפעה כלשהי הנעה מהר יותר ממהירות האור. זאת הוא עשה באמצעות ניצול תופעת השזירה. הפרדוקס אינו קיים תחת גישה פילוסופית הנקראת אקטואליזם שטוענת ש"גודל פיזיקלי לא קיים עד אשר מודדים אותו" (איינשטיין דחה גישה זו כמגוחכת). ברם, ניסויים שבהם בוצע בפועל הניסוי המחשבתי שהציעו איינשטיין וחבריו, הראו שהטבע נוטה לצד התחזיות של מכניקת הקוונטים. לפיכך למעשה, מה שנקרא "הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן" אינו פרדוקס כלל.

למרות הכישלון הזה, מצב EPR, שבו השתמש איינשטיין בפרדוקס, התגלה כחיוני ליישומים מודרניים מתקדמים של מכניקת הקוונטים כגון חישוב קוונטי, הצפנה קוונטית, טלפורטציה קוונטית ותורת אינפורמציה קוונטית.

להגנתו של איינשטיין יש לומר כי כל העת טען שכאשר כמה מחוקי הטבע אינם ברורים למדענים, מנסים אלה בשגגה לטעון כי גם חוקים הסתברותיים שולטים בטבע. לדעתו של איינשטיין לא כך הוא, אלא שיש צורך להמתין עד שיתבררו גילויים חדשים שאינם ידועים עדיין. לטענתו, בטבע קיים סדר פנימי שאינו נובע מאקראיות (ראו גם: דטרמיניזם – כל אירוע, יהיה טיבו אשר יהיה, מבטא חוק כלשהו של הטבע).

תרומות נוספות

במאמר משנת 1924 תיאר איינשטיין את עקרונות הפעולה של הלייזר, דבר שהיווה את הבסיס לייצור קרן לייזר במעבדה. הלייזר הוא אחת הטכנולוגיות השימושיות ביותר במדע ובתעשייה המודרניות.

ביחד עם הפיזיקאי סאטינדרה נאת בוז פיתח איינשטיין את ההתפלגות הסטטיסטית של חלקיקים הידועים כבוזונים. ההתפלגות, הידועה כסטטיסטיקת בוז-איינשטיין מאפשרת הצטברות בלתי מוגבלת של בוזונים ברמת היסוד וידועה כעיבוי בוז איינשטיין. תופעה זו נצפתה בניסויים רק בעשור האחרון.

ב-1930 רשם בארצות הברית פטנט על המצאת "המקרר של איינשטיין", פרויקט שעליו עבד עם לאו סילארד.

המשך חייו

אלברט איינשטיין מגיע לארצות הברית בשנת 1933 מגרמניה הנאצית - וידאו

איינשטיין בשנת 1947

בשנת 1932 יצא לארצות הברית ובעת עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, היה איינשטיין במסע הרצאות בממלכה המאוחדת. שנה אחרי כן שדדו הנאצים את רכושו, נטלו ממנו את משרתו ושללו גם את אזרחותו. מדינות רבות הציעו לו מקלט, ואליהן הצטרף גם היישוב היהודי בארץ ישראל. איינשטיין החליט להגר לארצות הברית ולשם כך נסע לאלבניה, שהה שלושה ימים בעיר דורס וקיבל דרכון אלבני, ששימש אותו בהפלגתו לארצות הברית, שם הצטרף לסגל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי, שם עסק במחקריו עד ימיו האחרונים. הוא לעולם לא שב עוד לגרמניה.

בשנת 1939 שוכנע על ידי עמיתו, לאו סילארד, לכתוב איגרת ("מכתב איינשטיין-סילארד") לנשיא רוזוולט בדבר אפשרויות המחקר האטומי ופיתוח הנשק הגרעיני, וזאת אף על פי שהגדיר את עצמו כ"פציפיסט לוחם", אך "לא מובהק". איינשטיין חשש כי חוקרים אחרים שהיו איתו בברלין ונהפכו לנאצים, יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית ובניסיון לבקע את האטום, ולכן הזהיר את הנשיא על כך. הנשיא רוזוולט השתכנע ממכתב זה והחליט להחיש את ייצורה של פצצת האטום, ופרויקט מנהטן קודם ותפס תאוצה עד אשר נסתיימה המלאכה בהפצצת הירושימה ונגסאקי. לאחר החרבת הערים היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני ואף הקים את "ועדת החירום של מדעני האטום" למטרה זו. בעת שנשאל באיזה כלי נשק ישתמשו לדעתו במלחמת העולם השלישית, השיב: "זאת אינני יודע, אולם ברור לי כי במלחמת העולם הרביעית ישוב האדם להילחם בכלי נשק העשויים מקלות ואבנים".

בשנת 1940 קיבל איינשטיין אזרחות אמריקנית, תוך שהוא שומר על האזרחות השווייצרית שלו. בשנת 1945 יצא איינשטיין לגמלאות מהפקולטה של המכון למדעים מתקדמים אך המשיך להחזיק במשרדו עד יום מותו. ב-1946 נעשה איינשטיין יושב ראש של ועדת החירום של מדעני האטום, והאיץ באו"ם לכונן ממשלה עולמית כדי לשמור על השלום. ב-18 במרץ 1950 הוא חתם על צוואתו האחרונה ומינה את אוטו נתן והלן דוקאס לנאמני העיזבון.

מותו

בשנת 1948 התגלתה אצל איינשטיין, תוך כדי ניתוח מסיבה אחרת, מפרצת בטנית באבי העורקים (abdominal aortic aneurysm). בטיפול שהיה מקובל אז הוקפה המפרצת בעטיפת-מגן מצלולוז, שהייתה אמורה למנוע את המשך התרחבותה; ב-1954 הוא פיתח אנמיה המוליטית. אלברט איינשטיין נפטר בפרינסטון ב-18 באפריל 1955, כתוצאה מדימום פנימי בעקבות פקיעת המפרצת באבי העורקים. כשהובהל לבית החולים, לקח עמו טיוטת נאום שהיה אמור לשאת בטלוויזיה לכבוד יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, אך הוא מת בטרם הספיק לסיים את הטיוטה. לצדו נכחה האחות שטיפלה בו באחרית ימיו. היא העידה כי הוא מלמל מספר מילים בגרמנית, אותן לא יכלה להבין, ואז נפטר. מאחר שלא רצה שאנשים יסגדו לעצמותיו, ביקש בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר אל נהר לא ידוע בניו ג'רזי. בניגוד לצוואתו, שימרו ד"ר הארווי וד"ר אברהמס את מוחו ועיניו של איינשטיין. הארווי הוקע על ידי הקולגות שלו על המעשה הלא מוסרי אך המשיך בשלו ושמר את מוחו של איינשטיין עד יום מותו. במהלך השנים, נעתר ד"ר הארווי לתחינות מדענים שונים ושלח להם בדואר פרוסות מהמוח לשם מחקר. חלק מהמחקרים הצביעו על מאפיינים ייחודיים במוחו של איינשטיין, אולם לאחר מכן נקבע שמחקרים אלו אינם מבוססים דיים.

איינשטיין מינה בצוואתו, שאותה ערך ב-1950, את חברו הקרוב אוטו נתן ואת מזכירתו האישית הלן דוקאס למנהלי עזבונו הספרותי, שכלל את ארכיון כתביו ומכתבים שכתב, כתבי יד ורשימות. השניים עמלו במשך שנים לאסוף את כתביו מרחבי העולם. כתביו המקוריים, כולל זה של תורת היחסות, הועברו לרשות ארכיון אלברט איינשטיין בספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים. ומאז 1982 משמש המוסד כבעל זכויות היוצרים על עבודת המדען.

אישיותו ואמונותיו האישיות

איינשטיין היה אדם צנוע בהליכותיו והסתפק במועט. את פרסומו הרב ניצל כדי לקדם מטרות ציבוריות כמו שלום בין עמים ואחווה בין הבריות. הוא ניחן בחוש הומור דק והיה חביב על שומעיו. למרות מורכבותה של תורתו, ידע להבהירה בדוגמאות שוות לכל נפש. התאוריות שהעלה ערערו לחלוטין את הפיזיקה המסורתית בכל הקשור למסות זעירות מאוד או לתנועה במהירות גבוהה מאוד. הוא הביא למהפכה של ממש במחקר המדעי, ושינה מן היסוד את תפיסות המוחש של האנושות כולה. עד יומו האחרון האמין בקיומה של תורה מקיפה אחת שתכיל בתוכה את כל חוקי היסוד השולטים בטבע, מן האלקטרון ועד כוכב הלכת – התאוריה של הכול, אולם בסופו של דבר לא הצליח לגבש תאוריה זו. גם בשנותיו האחרונות לא הפסיק לעסוק במחקר פיזיקלי, ואת מאמרו האחרון פרסם עם עוזרת המחקר שלו ברוריה קאופמן, בינואר 1955.

פן נוסף לעניינו בשלום ניתן למצוא בהתכתבות שערך איינשטיין עם פרויד בשנים 1931–1932 תחת הכותרת "מדוע ישנן מלחמות". איינשטיין אמנם לא התמצא בפסיכואנליזה אך מצא בפרויד איש שיחה. ההתכתבות פורסמה בגרמניה בשנת 1933.

לרגל 140 שנים להולדתו, הציגה האוניברסיטה העברית מסמכים שכתב איינשטיין בנושאים אישיים, פוליטיים ומקצועיים.

בשל בעיות רפואיות שמהן סבל איינשטיין המליץ לו רופאו להימנע מאכילת בשר. לימים יוחסה לו צמחונות אידאולוגית, אך הוא לכל היותר תיאר תחושת אשם שחש בהזדמנויות המיוחדות שבהן הרשה לעצמו לאכול בשר.

השקפותיו בנושא אלוקים ודת

פסלו של איינשטיין בכיכר המרכזית של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (זהו העתק של הפסל המוצב באנדרטת אלברט איינשטיין שבאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית). נוצר על ידי האמן רוברט ברקס.

הסוגיה של דטרמיניזם ומדע, שבמסגרתה איינשטיין אף התייחס לאלוקים, העלתה את השאלה לגבי עמדתו לגבי דטרמיניזם תאולוגי (בה האלוקים מנהיג ללא יכולות בחירה), והאם הוא מאמין באלוקים. תלמידו משה ימר חקר את עמדותיו של איינשטיין בנושא זה וריכזן בספר "איינשטיין והדת".

למרות שפירסומו לא נבע מהגותו הפילוסופית אלא מחידושיו המדעיים והשלכותיהן, שמו שהלך לפניו הביא רבים להתעניין בגישתו הפילוסופית. אינישטיין היה מאמין בכוח עליון, אך גישתו היתה מושפעת רבות בעיקר מגישתו של שפינוזה. כפי שכתב ”הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה, לרוח עילאית הבלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת, שאנו מסוגלים לתפוש במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידיאל האל שלי” .

במכתב של איינשטיין לרב הרברט גולדשטיין ב-1929 הוא הגדיר את אמונותו באלוקות מוגבלת של יוצר-על, הבורא בריאה הרמונית אך איננו מעורב במקרי האנושות . כשנשאל האם הוא פנתאיסט-הרואה בסדרי הטבע 'אלוקות טבעית', השיב, שהוא ודאי איננו אתאיסט, אך למרות הערכתו לפנתאיזם ולהגשמת הנפש, הוא לא יודע לענות על כך: ”איני אתאיסט. איני יודע האם אני יכול להגדיר עצמי כפנתאיסט. הבעיה הכרוכה בכך עצומה מידי עבור מוחותינו המוגבלים. האם יורשה לי להשיב במשל? השכל האנושי, מאומן ככל שיהיה, אינו יכול לתפוס את היקום. אנו בעמדה של ילד קטן, הנכנס לספרייה ענקית שקירותיה מכוסים עד התקרה בספרים בשפות שונות רבות. הילד יודע שבהכרח מישהו כתב את הספרים הללו. הוא אינו יודע מי או כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן הם כתובים. הילד מבחין בתוכנית ברורה בסידור הספרים - סדר מיסתורי, שאת טבעו אינו יכול להבין, אלא בקושי לחשוד בו. זוהי, לפי הנראה לי, גישתו של השכל האנושי, ולו הדגול והמתורבת ביותר, כלפי אלוקים. אנו רואים יקום מסודר באופן נפלא, הפועל לפי חוקים מסוימים, אבל אנו בקושי מבינים אותם. מוחותינו המוגבלים אינם מסוגלים לתפוש את הכוח המיסתורי שמניע את צבירי הכוכבים.”

ב-1930 פרסם מאמר בניו יורק טיימס שכותרתו "דת ומדע" ובו דן בשלושה מניעים של דת: הפחד, הכמיהה לסמכותיות, ההרגש הדתי-קוסמי.

מניע אחד, הוא הפחד מגורמים לא ידועים, ומכוחות לא צפויים, בעולם שהמחקר לא היה מפותח בו. אמונה זו פיתחה ישויות על-טבעיות שלהן סגדו בהקרבת קורבנות ובמתן מנחות. לשלב הדתי הבסיסי הזה קרא איינשטיין "הדת של הפחד". השלב הבא, לדעתו של איינשטיין, הוא "התפיסה החברתית או המוסרית של אלוקים", שנובעת מן "הכמיהה להנחיה, לאהבה ולתמיכה". אלוקים גומל ומעניש, מנחם בעת מצוקה ומשמר את נשמות המתים. לפי איינשטיין, הדתות המונותאיסטיות התעלו מדתות פחד לדתות מוסר אך הן מאמינות בהשגחה. השלב השלישי והנעלה לדעתו של איינשטיין, הוא "הרגש הדתי הקוסמי" והיא אמונה בקל עליון אך לא כזה שמתיחס ופועל עם בני אדם.

איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה. לא למחנה האתאיסטי, שלדעתו של איינשטיין, עיקר מרצו נובע מהרצון להשתחר מכבלי הדת. וגם לא למחנה מאמיני ההשגחה בה כפר.

ב-3 בינואר 1954, כשנה לפני מותו, כתב לפילוסוף אריק גוטקינד מכתב חריף שב-2012 נמכר תמורת כשלושה מיליון דולר ובו ביטא את השקפתו השלילית והמזלזלת לכל הקשור ליהדות ותנ"ך, במכתב הוא הכפיש את היהדות.

גם ביום 24 במרץ 1954 כתב בדומה שהוא מסרב להתיחס ברצינות לאלוקות פרסונלית, ולכן הוא מעדיף את ההתפעלות מהיופי ומן הפשטות הלוגית של הסדר וההרמוניה. בתפיסה הקרובה לשפינוזה.

תפיסותיו הפוליטיות

ערך מורחב – השקפותיו הפוליטיות של אלברט איינשטיין

איינשטיין היה מנעוריו פציפיסט, ואף הגדיר את עצמו כפציפיסט לוחם, המוכן להילחם ולמות למען השלום. את מקור הפציפיזם שלו נימק "בהרגשה אינסטינקטיבית כי רצח בני אדם הוא מעשה מתועב". הוא הביע את שאט הנפש שלו משירות צבאי ומגיוס בכפייה למלחמה.

הוא ראה בלאומיות מחלת ילדות, כינה אותה "החצבת של האנושות", ואף הגדירה כ"רציונליזציה אידיאליסטית למיליטריזם ותוקפנות" ואת הפטריוטיזם כינה "טמטום בזוי". הוא סבר כי המדינה קיימת לשם האדם ולא להפך. על רקע התנגדותו למיליטריזם הגרמני ויתר בגיל 17 על אזרחותו הגרמנית, ונותר 5 שנים חסר אזרחות, עד שקיבל אזרחות שווייצרית בגיל 22. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חתם עם עוד כמה אישים בודדים על "המניפסט לאירופאים" כתגובת נגד ל"מניפסט 93", שעליו חתמו 93 מדענים ואישי ציבור גרמניים שתמכו במיליטריזם הגרמני.

עם זאת החל מ-1933 עם עליית כוחו של המשטר הנאצי מיתן את תפיסותיו אלו, וחשב שיש כורח להגן מפניו אף בפעולות מלחמתיות. אחרי השואה הוא טען כי הוא "פציפיסט מסור" אבל לא מוחלט, כלומר, "שהוא יכול להזדהות עם השקפותיו של גנדי, אבל בסייג של הגנה בכוח מניסיון להרוג או לגזול ממנו או מבני עמו את האפשרויות הבסיסיות של הקיום". בשל הפציפיזם שלו הורחק איינשטיין בידי אדגר הובר מפרויקט מנהטן לייצור פצצה גרעינית, ומונה ליועץ במחלקת חומרי נפץ ותחמושת באגף החימוש של הצי האמריקני.

כבר משנת 1914 דגל "בהקמת ממשלה עולמית (על-לאומית) שמבוססת על חוקה ברורה שתאושר בידי האומות, שתגן על הציוויליזציה וחירויות הפרט, ותפתור את הסכסוכים שבין האומות באמצעים משפטיים, ורק בידה תהיה השליטה על הנשק ההתקפי", ואף את סודה של הפצצה האטומית. אף שסבר כי גם בממשלה עולמית יכול להיות רוע ורודנות, הוא סבר שהיא עדיפה על פני הרוע של המלחמות. למבקריו אמר שאם הרעיון הזה איננו מציאותי התחזית המציאותית תהיה, רצח סיטונאי של אדם בידי אדם. איינשטיין ניסה לקדם רעיון זה באמצעות מכתב פתוח לאו"ם בשנת 1946.

ביחס לקומוניזם אמר שמעולם לא היה קומוניסט, אבל אם היה לא היה מתבייש בכך. הוא התנגד למקרתיזם באופן חריף, ראה בו סכנה לאופי הדמוקרטי של ארצות הברית, ודבר השם אותה ללעג, ותבע מאנשים לסרב להעיד בוועדות החקירה, אף במחיר של מאסר ובעיות כלכליות. ביחס לייצור הפצצה הגרעינית בידי ארצות הברית, הוא הביע חרטה על כך שדירבן את הנשיא רוזוולט, וראה במהלך זה את השגיאה היחידה בחייו. הצידוק היחיד שראה לבניית הפצצה, היה הסיכון כי הגרמנים יקדימו לעשות זאת, ואילולא חשש זה אמר כי לא היה נוקף אצבע למען הפצצה. יחסו לאדם היה פסימי, הוא טען "כי שחרור כוחו של האטום שינה הכל חוץ מאשר צורת החשיבה של האדם", ו"כי פשוט יותר לשנות את טבעו של הפלוטוניום מאשר את רוחו הרעה של האדם", "ולכן כל זמן שיהיה קיים האדם תמשכנה להיות מלחמות". ב-11 באפריל 1955, שבוע לפני מותו, חתם על מכתב לברטרנד ראסל שבו הצטרף למנשר שלו להתפרקות העמים מהנשק הגרעיני.

מבחינה כלכלית תמך איינשטיין בסוציאליזם, ופרסם בשנת 1949 מאמר שנקרא Why Socialism?‎ עבור העיתון האמריקאי Monthly Review, המסביר מדוע הוא מאמין בשיטה זו.

איינשטיין והציונות

היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה... מחובתנו, אנו היהודים להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו – להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים

— נאום בכינוס יהודי בברלין, 1929

איינשטיין היה תומך נלהב של הציונות הסוציאליסטית, ובתחילת שנות השלושים תמך בקידומה של תוכנית קימברלי, עד שזו ירדה מהפרק. כל ימיו היה ער לבעיות העם היהודי ותמך בשאיפתו לחדש את חייו הלאומיים. מטרתו העיקרית בביקורו הראשון בארצות הברית (בשנת 1921 ביחד עם ד"ר חיים ויצמן) הייתה כדי לגייס מימון להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, ששימש מאוחר יותר כיושב ראש כבוד של חבר הנאמנים שלה.

בראשית 1923 ביקר בארץ ישראל בפעם היחידה בחייו, ביקור שנועד לסייע לחיים ויצמן לקדם את הקמת האוניברסיטה העברית. בבית היחיד שעמד לרשות האוניברסיטה על הר הצופים, השמיע איינשטיין הרצאה על תורת היחסות. מאחר שלא ידע אז אנגלית, השמיע אותה בצרפתית, לאחר שבפתח דבריו קרא כמה מילות נימוס בעברית שרשם לעצמו באותיות לטיניות. כמו כן, הוא קיבל את אזרחות הכבוד הראשונה של העיר תל אביב שאותה כינה ביומנו "שיקגו של היהודים".

איינשטיין שלל את דרכן של מחתרות הלח"י והאצ"ל, וראה בהן "פושעים". כן חתם על מכתב לניו יורק טיימס (4 בדצמבר 1948) שבו כ-25 יהודים בולטים גינו את תנועת החרות בראשותו של מנחם בגין וכתבו שהם מודאגים מכך שהתנועה תקבל תמיכה, כמו כן תיארו אותה כמאמצת ”תערובת של לאומנות קיצונית, מיסטיקה דתית ועליונות של גזע”.

את הדברים הבאים אמר איינשטיין במסגרת הנאום "חובתנו לציונות" שהופנו במקור ל"National Labor Comittee of Palestine" בניו יורק (17 באפריל 1938):

אני אעדיף בהרבה לראות הסכם סביר עם הערבים על בסיס דו-קיום מאשר את היווצרותה של מדינה יהודית. מלבד השיקולים הפרקטיים, המודעות שלי לטבע המהותי של היהדות נוגד את הרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא, ומידה של כח זמני, צנוע ככל שיהיה. אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תכיל – במיוחד מההתפתחות של לאומיות צרת-אופקים במסגרת עמנו אנו, כאשר עם לאומיות מסוג זה נאלצנו להלחם כשלא הייתה לנו מדינה יהודית.

כדמות בולטת בעם היהודי זכה איינשטיין בשנת 1952 להצעה מדוד בן-גוריון לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, אך הוא ביקש לדחותה משום רצונו להקדיש את כל כוחותיו למדע. בן-גוריון סבר כי איינשטיין מתאים לעמוד בראש מדינת ישראל, משום שהוא "גדול כל הדורות וגדול האנושות". נשיאות מדינת ישראל היא "סמל של עם ישראל כולו" ומשום כך "צריך לחפש את האישיות (היהודית) הגדולה ביותר שיש למצוא על כדור הארץ... איש־הרוח הוא שצריך לסמל מדינתנו".

לקראת יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, התכונן איינשטיין לשאת נאום בזכות ישראל, אך הוא הלך לעולמו ימים אחדים לפני המועד.

משפחתו

איינשטיין היה נשוי פעמיים ונולדו לו שלושה ילדים.

את אשתו הראשונה מילבה מאריץ' שהייתה ממוצא סרבי פגש בעת שלמדו יחד במכון הפוליטכני של שווייץ. בני הזוג שמרו על יחסיהם בחשאי היות שמשפחתו של איינשטיין התנגדה להם. לאחר סיום לימודיהם ב-1901 חזרה מילבה לסרביה ושם נודע לה כי היא בהריון. ב-4 בפברואר 1902 נולדה בסרביה בתם הבכורה ליזרל, אותה לא פגש איינשטיין מעולם. שמה נזכר בפעם האחרונה במכתב מספטמבר 1903 שם נאמר כי היא סובלת ממחלת השנית. לא ברור מה עלה בגורלה, ההשערות הן כי נפטרה מהמחלה או נמסרה לאימוץ. קיומה של ליזרל לא היה ידוע לביוגרפים עד 1986 עת התגלתה חליפת המכתבים בין איינשטיין למשפחתה של מילבה בסרביה.

ב-6 בינואר 1903 התחתנו איינשטיין ומילבה. ב-14 במאי 1904 נולד בנם, לימים פרופסור ב-UCLA. ב-28 ביולי 1910 נולד בנם השני אדוארד (בפיהם כונה "טטה") שסבל מסכיזופרניה ונפטר ב-25 באוקטובר 1965. מילבה והילדים נשארו בציריך בזמן שאיינשטיין שהה בברלין לצורך עבודתו. לאחר חמש שנות מגורים בנפרד התגרשו בני הזוג ב-14 בפברואר 1919.

ב-2 ביוני 1919 התחתן איינשטיין בשנית עם בת דודתו (משני הצדדים) אלזה לוונטל שסעדה אותו בתקופת מחלתו. שני ילדיו נותרו בחזקתה של מילבה אך הוא אימץ את שתי בנותיה של אלזה מנישואין קודמים, מרגוט ואילזה. הם היו נשואים עד שנפטרה ממחלה קשה ב-1936.

צאצאים: לאיינשטיין שלושה נכדים מבנו הנס (נפטר ב-26 ביולי 1973): ברנרד קייזר איינשטיין (נולד ב-1930) – הענף היחיד של המשפחה אשר תרם להמשכיות ולו 5 ילדים, קלאוס איינשטיין (נולד ב-1932 ונפטר בגיל 6 ממחלה) ואוולין (1941–2011, מאומצת).

זכייתו בפרס נובל

בשנת 1920, לאחר ליקוי החמה שהתרחש ב-29 במאי 1919, שבו אוששה לראשונה תורת היחסות הכללית, איינשטיין זכה לתמיכה חיצונית רחבה לזכייה בפרס נובל מצד מדענים מובילים רבים בעולם, אך חברי ועדת פרס נובל החליטו לא להעניק לו את הפרס. החלטה זו נבעה בעיקרה מדו"ח של אחד מחברי הוועדה, סוונטה אוגוסט ארהניוס, שדחה את הראיות שנאספו להוכחת תורת היחסות הכללית. גם בשנת 1921 חברי הוועדה החליטו לא להעניק לו את הפרס, אף על פי שזכה לתמיכה רבה יותר מבשנה שעברה. הוודאות של תורת היחסות עדיין לא התקבלה על-ידם והם החליטו שבשנה זאת לא יחולק פרס נובל לפיזיקה והוא יידחה לשנה הבאה.

בשנת 1922 התמנה חבר חדש לוועדת פרס נובל בפיזיקה, קרל וילהלם אוסן (Oseen), שכדי לזכות את איינשטיין בפרס נובל החליט שבאופן רשמי הפרס יוענק לו על גילוי האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות שנחשבה שנויה במחלוקת. כך, בשנת 1922 קיבל את פרס נובל (רטרואקטיבית לשנת 1921). בהחלטה הרשמית נאמר שאיינשטיין קיבל את הפרס בזכות "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי". אף על פי שעברו למעלה מ-15 שנים מאז גילויו זה.

המברק בדבר הזכייה הגיע לביתו של איינשטיין בברלין באוקטובר 1922, בזמן שהיה בדרך ליפן, שם התכוון לשאת סדרה של הרצאות. איינשטיין לא התכוון לשנות את תוכניותיו ולהגיע לטקס בסטוקהולם בדצמבר. ניתן היה להעניק את הפרס לנציג. איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית כבר ב-1896 והיה באותם ימים אזרח שווייץ, ולכן השגריר השווייצרי בשוודיה התבקש להגיע במקומו, אך הגרמנים התנגדו לכך בטענה שאיינשטיין קיבל חזרה את האזרחות הגרמנית באופן אוטומטי ב-1914 בשעה שהוענקה לו משרה במכון מחקר גרמני. בסופו של דבר המדליה והתעודה ניתנו לאיינשטיין בברלין ב-1923 על ידי השגריר השוודי בגרמניה. באותה הזדמנות הוא קיבל את הפרס הכספי ששוויו היה 32 אלף דולר. איינשטיין עצמו הגיע לסטוקהולם בחודש יולי של אותה שנה ונשא את הרצאת נובל בפני המלך. בצעד של התרסה כנגד החלטת ועדת הפרס, נושא ההרצאה היה תורת היחסות ולא האפקט הפוטואלקטרי. בהמשך חייו, איינשטיין לא נהג לציין את פרס נובל כהישג מרכזי.

מחוות והוקרות

"נוסחת האושר" של אלברט אינשטיין

בול דואר ישראלי הנושא את דיוקנו של איינשטיין, 1956

• ב-24 ביולי 1918 בטקס הנחת אבן הפינה, ב-הר הצופים, ל-אוניברסיטה העברית, הצהיר הלורד ארתור ג'יימס בלפור בנאומו: "אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, ו-אנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית".
• 1919 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת רוסטוק.
• 1921 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת פרינסטון.
• 1923 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת מדריד.
• 1930 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם המכון הטכנולוגי של ציריך.
• 1931 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד.
• 1934 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם ישיבה יוניברסיטי.
• 1935 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת הרווארד.
• זמן קצר לאחר מותו נקרא יסוד מלאכותי חדש על שמו, האיינשטייניום.
• בשנת 1956 הנפיקה מדינת ישראל לכבודו בול, הנושא את דיוקנו ואת הנוסחה המזוהה עמו ביותר - נוסחת הקשר בין מסה לבין אנרגיה (ראה תמונה בצד שמאל).
• בנק ישראל הנפיק בשנות ה-60 המאוחרות שטר בערך חמש לירות ישראליות, הנושא את דיוקנו של איינשטיין (ראה תמונה בצד שמאל).
• בשנת 1999, הכריז השבועון TIME כי איינשטיין נבחר כאיש המאה ה-20 על ידי קוראיו ועורכיו. בהחלטתם ציינו את מקוריותו וחדשנותו המדעית לצד אישיותו והיותו בן לעם היהודי, שסבל יותר מכל אומה אחרת במהלך המאה, ובכל זאת הצמיח ענקי מדע בדמותו של איינשטיין ואחרים.
• שנת 2005 הוגדרה על ידי האיחוד הבינלאומי לפיזיקה תאורטית ויישומית (IUPAP) כ"שנת הפיזיקה העולמית", לציון 100 שנים מאז פרסום מאמריו פורצי-הדרך של איינשטיין, ששינו את האנושות כולה ("שנת הפלאות").
• ה-14 במרץ (שמוכר גם כיום פאי), תאריך הולדתו של איינשטיין, מצוין בישראל כיום המדע.
• על שמו קרוי הפרס מדליית אלברט איינשטיין, שניתן על ידי קהילת אלברט איינשטיין בברן.
• בשנת 1983 יסד ג'ין שארפ את מכון אלברט איינשטיין, מכון מחקר לא ממשלתי בארצות הברית, העוסק במחקר והפצת ידע בנושא התנגדות לא אלימה.
• על שמו נקראה חללית המטען הכבדה עד אז, חללית המטען האוטומטית הרביעית של סוכנות החלל האירופית, ששוגרה ב־6 ביוני 2013 לעבר תחנת החלל הבינלאומית.

מבנים אקדמיים בישראל הקרויים על שמו

• המכון למתמטיקה בגבעת-רם, באוניברסיטה העברית.
• הפקולטה לפיזיקה בטכניון בחיפה.
• כיכר מרכזית באוניברסיטת תל אביב, הממוקמת מול בית התפוצות.
• הכיכר המרכזית באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
  

  שטר בן חמש לירות ישראליות משנות ה-60 המאוחרות שעליו דיוקנו של איינשטיין
• פסל של איינשטיין באוניברסיטה העברית בגבעת רם.

מבני הנצחה נוספים

• אנדרטת אלברט איינשטיין

מכתביו שתורגמו לעברית

• דמות עולמי – העולם כפי שהוא מצטייר לי, תרגם מגרמנית ד"ר ש. אטינגר, הוצאת א. י. שטיבל, תרצ"ה (1934 או 1935)
• התפתחות הפיזיקה החדשה – ממושגים ראשונים ועד יחסיות וקואנטים, במשותף עם לאופולד אינפלד, תרגם מאנגלית ש. פ. קלעי וערך ד"ר ברוך לשם, הוצאת ספרית פועלים, 1947.
• רעיונות ודעות, תרגם מגרמנית דוד זינגר וערך מדעית יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2005.
• למה סוציאליזם?, 1949, תרגם מאנגלית יפתח גולדמן, 2005.

ראו גם

• תורת היחסות
• האפקט הפוטואלקטרי
• פרדוקס עלי התה

לקריאה נוספת

• אנטוניה ואלנטין, אלברט איינשטין, תרגם: שמשון קלינגר, עיינות הוצאת ספרים, תל אביב, תשט"ו.
• אליעזר שישא, אלברט אינשטין, הוצאת עם עובד ספריית "שחרות", 1947.
• לואיס ס. פויר, איינשטיין ובני דורו, עורך אהוביה מלכין, תרגם גד לוי, הוצאת עם עובד – ספריית אופקים, 1979 (מקור 1974).
• נייג'ל קולדר, היקום על פי איינשטיין, תרגם ד"ר אדם דביר, הוצאת מסדה, 1990.
• פיטר קולס, מפגשים פוסטמודרניים – איינשטיין וליקוי החמה המלא, הוצאת ספרית פועלים, 2002.
• וולטר ס. מי, אלברט איינשטיין – חייו ותורתו, הוצאת יבנה, 2002.
• דניס אוברבי, איינשטיין מאוהב, הוצאת זמורה-ביתן, 2004.
• עמוס אילון – רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004.
• רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין – סיפורו של גאון, הוצאת בית עלים, 2005.
• מיצ'יו קאקו, היקום של איינשטיין: פריצת דרך בתפיסת הזמן והמרחב, הוצאת אריה ניר, 2005.
• משה (מקס) ימר, איינשטין והדת: פיזיקה ותאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן וידיעות ספרים, 2008.
• ז'אן-קלוד קרייר, אינשטיין, בבקשה, תרגמה דינה ברכה, הוצאת כתר, 2009.
• אליס קלפרייס, כמו שאינשטיין אמר, תרגם איתן בן נתן, הוצאת הד ארצי, 1999
• וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, ידיעות ספרים, 2011.
• משה ימר, איינשטיין והדת, פיזיקה ותאולוגיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007

ספרי ילדים:

• תמי שם-טוב, אלברט איינשטיין: הגאון שפיצח את סודות היקום הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016.
• ג'ס ברלייר, מי היה אלברט איינשטיין? הוצאת שוקן, 2014.

קישורים חיצוניים

מאמרים כלליים וביוגרפיות:

• אלברט איינשטיין, ברשת החברתית פייסבוק
• אלברט איינשטיין, באתר פרס נובל (באנגלית)
• אלברט איינשטיין, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• אלברט איינשטיין, באתר MacTutor (באנגלית)
• אלברט איינשטיין, באתר גוגל סקולר

ביוגרפיה של איינשטיין באתר אוניברסיטת פרינסטון (באנגלית) אלברט איינשטיין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) עמית הגר, היחסות הפרטית, ועוד כמה מהפכות, באתר הארץ עמית הגר, הקפיצה הקוונטית הגדולה, באתר הארץ עמית הגר, בסוף אישרו לו את הדוקטורט, באתר הארץ עמית הגר, "לראות" אטומים (עם סרגל ושעון), באתר הארץ עמית הגר, ‏מה טען איינשטיין בתורת היחסות הפרטית, באתר "הידען" אבשלום אליצור, הדיאלוג הפילוסופי בין איינשטיין להרברט סמואל – באתר אימגו אבני דרך, עשר התגליות הגדולות בפיזיקה ובאסטרונומיה, באתר ifeel אשכול מאמרים על אלברט איינשטיין, באתר "הידען" יששכר אונא, כוח המשיכה שלי בוודאי יועיל בדולריה, באתר הארץ, 20 ביוני 2007 אבשלום אליצור, איינשטיין גוזר והקדוש ברוך-הוא מקיים, מעריב סיינטיפיק אמריקן ישראל, ‏מדוע איינשטיין חשוב, באתר "הידען", 29 במרץ 2016 אלברט איינשטיין - מנגינה פיזיקלית מופלאה, על המוזיקה בחייו של איינשטיין, מגזין סגולה יובל מלחי, פרק 234: איינשטיין – האיש שרכב על קרני אור – לילדים ולמבוגרים, באתר "קטעים בהיסטוריה", 30 בנובמבר 2017 תומר פרסיקו, איינשטיין על דת ומדע, תרגום המאמר של איינשטיין, ופרשנות. ביוגראפיה קצרה אודות אלברט איינשטיין, גלי וינשטיין, רשימה באתר רשימות. גלי וינשטיין, אלוקים לא משחק בקוביות: תפישתו הדתית של אינשטיין, מעריב nrg, 2009. "מי גנב את מוחו של אינשטיין?",גלי וינשטיין, ynet. דניאל ללוש, אני, רק שאלה; "איינשטיין, בבקשה", באתר הארץ, 02/09/09

יששכר אונא, לשמר את איינשטיין, על פרויקט שימור כתביו של איינשטיין ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על אלברט איינשטיין, באתר iCast‏, 1 ביוני 2010 וולטר איזקסון, שנת הפלאות של איינשטיין, באתר ynet, 8 בספטמבר 2011 צח יוקד, ניו-יורק, גאון פיננסי: תעשיית הכסף של אלברט איינשטיין, באתר nrg‏, 18 במאי 2012 שרי שביט, שינה את העולם: כתביו של אלברט איינשטיין, באתר ynet, 05.12.13 הערך אלברט איינשטיין באתר אסטרופדיה(הקישור אינו פעיל, 15.04.2018) איתי נבו, ‏האיש ששינה את היקום: 60 שנה למותו של אלברט איינשטיין, באתר "הידען", 18 באפריל 2015 וולטר אייזקסון, כיצד המציא איינשטיין מחדש את המציאות, באתר סיינטיפיק אמריקן שש עובדות מפתיעות על אלברט איינשטיין, באתר בית התפוצות, מרץ 2017 אלברט איינשטיין, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות. האם אשתו הראשונה של איינשטיין חיברה יחד עמו בחשאיות את מאמר היחסות מ-1905?, באתר הידען, 20 באפריל 2012 "פרץ את גבולות המעבדה והצית את הדמיון": פודקאסט "גיבור תרבות" להאזנה המוקדש כולו לאלברט איינשטיין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת תומאס הארווי - האיש שגנב את המוח של איינשטיין, בלוג באתר בית התפוצות ניו יורק טיימס, 100 שנים לתגלית שחשפה איך פועל היקום, באתר הארץ, 29 במאי 2019

מאמרים על הגותו:

• למה סוציאליזם? מאת אלברט איינשטיין. מאמר בו הוא מתאר את השקפתו החברתית. מתוך אתר תנועת מאבק סוציאליסטי
• אלברט איינשטיין – האדם, היהודי והמאמין, סדרת כתבות של אורי פז באתר "אש התורה"
• איש המאה של המגזין "טיים" (באנגלית)
• אליה ליבוביץ, כה אמר סגנו של אלוקים, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2007
• דף לתרבות יהודית – אלברט איינשטיין ויהדותו גיליון 270, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית

ארכיונים ומצגות:

• אתר הארכיונים של אלברט איינשטיין
• ארכיון איינשטיין, בספרייה הלאומית ובו כתב היד של רוב כתביו של איינשטיין
• איינשטיין – תערוכה וירטואלית על אודות איינשטיין באתר מוזיאון המדע ירושלים
• אלברט איינשטיין והקשר האוטיסטי – מצגת וידאו הסוקרת את אישיותו של איינשטיין (באנגלית)
• הרצאות וידאו על איינשטיין
• מאמרי שנת הפלא של אלברט איינשטיין בתרגום לעברית
• סרט דוקומנטרי על דרך מחשבתו של איינשטיין ופריצות הדרך שלו, יוצר על ידי 'ערוץ ההיסטוריה', והותר לפרסום ביוטיוב Einstein
• תערוכה דיגיטלית של חלק מכתביו, באנגלית ובגרמנית
• אינשטיין בארכיון הסרטונים של AP ‏|  אינשטיין בראיון, 1930 |  אינשטיין מעניק מדליה לתומאס מאן, 10 בפברואר 1939 |  אינשטיין באוניברסיטת פרינסטון עם דווייט אייזנהאואר, הרברט הובר והארי טרומן, 1947 (התחלה: 1:51) |  אוסף תמונות |
• הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתו ה-124 של אינשטיין, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית), 13 במרץ 2003
• ״המקרר של איינשטיין״ - פרק על המצאת המקרר של איינשטיין בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״

הערות שוליים

ערך מומלץ