פול ריינו

פול ריינו
Paul Reynaud

פול ריינו
לידה	15 באוקטובר 1878 ברסלונט (מחוז האלפים של פרובאנס עילית), צרפת
פטירה	21 בספטמבר 1966 (בגיל 87) ניי-סיר-סן, צרפת
מדינה
מפלגה	הברית הרפובליקאית דמוקרטית
ראש ממשלת צרפת ה־118 21 במרץ 1940 – 16 ביוני 1940 (12 שבועות ו־4 ימים) → אדואר דאלאדיה אנרי פיליפ פטן ←

פול ריינו (Paul Reynaud)‏ (15 באוקטובר 1878 - 21 בספטמבר 1966) היה מדינאי צרפתי, שימש כראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השלישית, לפני הכיבוש הגרמני ועלייתו של המרשל פטן לשלטון בממשלת וישי.

קריירה מוקדמת

ריינו נולד בשנת 1878 בעיירה ברסלונט שבחבל האלפים של פרובנס עילית. אביו הצליח בעסקי הטקסטיל, ולריינו התאפשר ללמוד משפטים בסורבון. בשנת 1919 נבחר לבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי ושימש כנציג מחוז הולדתו עד שנת 1924. לאחר הפסקה קצרה נבחר שוב לפרלמנט בשנת 1924 מטעם אחד ממחוזות פריז. בתחילה נתפס כשמרן, אך במהלך השנים החל להיות מזוהה עם מפלגת הברית הרפובליקנית בעלת הנטיות הימניות-מרכזיות. בשנות העשרים השמיע דעות מתונות בשאלות הנוגעות לפיצויי המלחמה מגרמניה, אך בשנות השלושים החל להיות תקיף יותר בשאלה הגרמנית, ותמך בברית הדוקה עם בריטניה כנגד הגרמנים, וכן בהידוק היחסים עם ברית המועצות כמשקל נגד להשפעתה של גרמניה.

בשנות השלושים של המאה ה-20 החל לשמש כשר במשרות שונות, לרבות שר המושבות בממשלתו של פייר לאוואל בשנים 1931–1932. בשל עמדותיו במדיניות החוץ לא היה פופולרי במפלגתו, ולא שימש בתפקיד ממשלתי עד לשנת 1938 בה נמסר לידיו תיק המשפטים.

מזה זמן רב היה ריינו בצרפת, כוינסטון צ'רצ'יל באנגליה, ער לסכנה שאותה ייצג משטרו של אדולף היטלר בגרמניה. ריינו היה בין היחידים שתמכו בגנרל דה גול, שקרא להקים צבא המבוסס על דיוויזיות שריון ניידות, במקום התפיסה הנייחת שאותה ייצג קו מאז'ינו. קולם של השניים לא נשמע, והתפיסה האסטרטגית הצרפתית הוסיפה להיות תפיסה מיושנת ומאובנת, המתאימה למלחמת חפירות נוסח מלחמת העולם הראשונה.

שירותו בממשלת דאלדיה

ריינו שב לממשלה בשנת 1938 כשר המשפטים בממשלתו של אדואר דאלאדיה. משבר חבל הסודטים שהחל מעט לאחר מכן, גילה את הפער בין השקפת עולמו של ריינו וזו של יתר חברי מפלגתו. הוא התנגד בתקיפות לנטישת צ'כוסלובקיה על ידי צרפת, ובשל עמדתה הפייסנית של המפלגה עזב אותה והיה למועמד עצמאי. הוא נהנה מאמונו של דאלדיה.

ריינו, שהיה ימני בהשקפת עולמו, חשק בתפקיד שר האוצר, ובנובמבר 1938 מונה לתפקיד. בתפקידו זה הפך רבות מן הרפורמות הכלכליות שיצרה ממשלת החזית העממית של לאון בלום, על מנת להביא את המשק הצרפתי לרמת יעילות שתאפשר לו להתמודד עם המשק הגרמני המתחמש והולך לקראת מלחמה. כן תמך בפיחותו של הפרנק כמוצא לבעיותיה הכלכליות של צרפת. מדיניותו הקפיטליסטית של ריינו הייתה פופולרית בקרב קהילת העסקים הצרפתית.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה היה הימין הצרפתי בעל רגשות מעורבים באשר למלחמה. רבים חשו כי האיום האמיתי הוא מצד ברית המועצות. פלישת ברית המועצות לפינלנד החלה את מלחמת החורף, וזו הביאה למשבר בממשלת צרפת עקב סירובו של ראש הממשלה דאלאדיה לשלוח חיילים לסייע לפינלנד, כל עוד עומדת צרפת במלחמה עם גרמניה הנאצית. ב-19 במרץ 1940 נפלה ממשלתו של דאלדיה. יומיים לאחר מכן מונה ריינו לראש ממשלת צרפת.

ראש ממשלת צרפת

ממשלתו של ריינו הייתה מורכבת מגורמים רבים. ביניהם קולות לוחמניים כז'ורז' מנדל, אך גם תבוסתנים רבים. בחירתו של ריינו לראש הממשלה אושרה על ידי הפרלמנט הצרפתי על חודו של קול. מפלגתו שלו נמנעה בהצבעה, ולמעלה ממחצית הקולות בעדו באו מאנשי המפלגה הסוציאליסטית של צרפת. מצב זה של ראש ממשלה מן הימין הנתמך על ידי אנשי שמאל פגע ביציבותה של הממשלה.

בהתמנותו לראשות הממשלה בתקופת מלחמה, ראה עצמו ריינו כתואמו של צ'רצ'יל וכממשיכו של ז'ורז' קלמנסו. ב-28 במרץ טס ללונדון, שם חתם על הסכם עם הממשלה הבריטית (אז עדיין בראשותו של נוויל צ'מברליין), לפיו לא יחתום אף אחד מן הצדדים על הסכם שלום נפרד עם גרמניה.

ריינו שאף להכריע את המלחמה, וסבר כי המדיניות של הכרעת המלחמה בטווח הארוך באמצעות מלחמת התשה היא שגויה. הוא חשב כי ניתן להרחיב את המלחמה לשטחי הבלקן או צפון אירופה. מכיוון שכך היה לו תפקיד חשוב בייזום המערכה של בעלות הברית בנורווגיה.

המתקפה הגרמנית על צרפת

ערך מורחב – המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה

ב-10 במאי 1940 פתחו הגרמנים במתקפתם על צרפת. ריינו נשא נאום נמלץ לאומה, שבו הצהיר כי "הצבא הצרפתי שלף חרבו מנדנה". בפועל היו לריינו חששות חמורים ממצבו של הצבא, ומיכולתו של העומד בראשו, הגנרל מוריס גמלאן, לעמוד בראשו של צבא מודרני במלחמה.

הצבא הצרפתי נשען על דוקטרינה מיושנת של הגנה נייחת, ומשנפרץ הקו, במתקפת שריון מבריקה דרך יער הארדנים, קרס הצבא. לאחר ימים ספורים של לחימה, משחצו הגרמנים את נהר המז באזור העיירה סדאן (שם הביס צבאו של ביסמרק את צבאו של לואי נפוליאון ב-1870, בראשונה מבין שלוש ההתנגשויות הגדולות בין צבאות גרמניה וצרפת בתקופה המודרנית), יכלו להתקדם בכל כיוון - להכות בדיוויזיות המחזיקות בקו מאז'ינו מאחור, לפנות לעבר פריז או להתקדם לעבר הים, ולכתר את הכוחות הבריטיים והצרפתיים המחזיקים בקו שבין המבקע הגרמני ובין הים.

ריינו היה מהיר להסיק מסקנות. ב-15 במאי טילפן אל צ'רצ'יל והודיע לו כי הקו הצרפתי נפרץ, וכי צרפת נחלה תבוסה. צ'רצ'יל ניסה להרגיעו, אך התרשם כי הוא "ממוטט לגמרי". ראשי הצבא הצרפתי, וביניהם גמלאן, לא הבינו את עוצמתה של לוחמת ה"בליצקריג", והיו רגועים יותר, אך צ'רצ'יל חש כי עליו לעמוד באופן אישי על המצב, וטס לפריז באותו היום. ריינו מינה את שארל דה גול שנהנה מאמונו מזה זמן רב, לדרגת בריגדיר גנרל, ולתפקיד תת-שר ההגנה.

בשלב זה הופצו שמועות שלפיהן ממשלת צרפת עוזבת את פריז, אשר הגיעו לשיא ב-16 במאי, דבר שגרם לריינו לשאת נאום בבית הנבחרים, שבו הודה כי אכן המצב חמור, ודורש נקיטת אמצעים נואשים, אך עדיין לא אבדה כל תקווה.

באותו היום נפגש עם צ'רצ'יל. בפגישה זו הודה הגנרל גמלאן כי עם פריצת הקו אין לצרפת עתודות אסטרטגיות שיכולות להכות את הדיוויזיות הגרמניות, ואלו יכולות לעשות עתה ככל העולה על רוחן. צ'רצ'יל רצה לחזק את ידי הגורמים הלוחמניים בממשלת צרפת התבוסתנית, ונפגש עם ריינו שוב בדירתו הפרטית. בפגישה זו הורה צ'רצ'יל על משלוח עשר טייסות קרב נוספות לסייע לכוחות הצרפתיים הנסוגים. באותו ערב שידר שוב ריינו נאום לאומה, ומאושש מהבטחתו של צ'רצי'ל הכריז כי ממשלת צרפת לא עזבה ולא תעזוב את פריז, וכי השמועות מתייחסות אך למבקע מקומי בקו, אשר ייסתם במהרה.

ב-17 במאי החליט ריינו לפטר את הגנרל גמלאן ולמנות במקומו את הגנרל מקסים וייגאן. כן קרא לשגריר צרפת בספרד, המרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה. שני המעשים היו שגיאות הרות גורל. לא היה בכוחו של וייגאן לשנות את המצב ולהציל את כוחות צרפת, והזמן שחלף בהעברת הפיקוד היה קריטי מבחינת הכוחות בשטח, וגרם לשיהוי הרה גורל במגננה הצרפתית. מבחינה מדינית היה וייגאן תבוסתן ומתנגד למדיניותו של ריינו. המרשל פטן היה אף הוא בעל עמדה משלו, והבאתו גרמה לשינוי המדיניות ממדיניות לוחמנית שאותה ניסה ריינו לנהל, למדיניות תבוסתנית.

ב-21 במאי נשא ריינו נאום בסנאט, שבו אמר כי המצב קשה, אך צרפת תמשיך להלחם. בשלב זה עדיין תלה תקוות במתקפה אחרונה שהבטיח לו וייגאן. באותו היום ביקר צ'רצ'יל שוב בפריז, ומצא כי ריינו מחוזק וכי תוכנית וייגאן יכולה למנוע את התבוסה. המתקפה שבוצעה בפועל ב-22 במאי הייתה מתקפה סמלית ביותר, וכמעט שלא גרמה נזק לצבא הגרמני. בשלב זה היו כוחות צרפתיים רבים, וכן חיל המשלוח הבריטי בראשות לורד גורט מכותרים כשגבם אל הים. תוכנית וייגאן נכשלה.

ב-25 במאי היה ברור כי המלחמה אבודה. גברו הקולות בממשלת ריינו הקוראים לכניעה, על מנת להציל את מה שנותר מצרפת. וייגאן, פטן, הנשיא הצרפתי אלבר לברן, קראו כולם לכניעה, שמשמעה הפרת ההסכם עם בריטניה שעליו חתם ריינו ב-28 במרץ.

לאחר פינויים של הכוחות הבריטיים בדנקרק, שהסתיים ב-5 ביוני, נראה כי צרפת לבדה במערכה, וכי אבדה כל תקווה. ב-12 ביוני הזמין ריינו את צ'רצ'יל לדון בשאלת השלום הנפרד, וזאת לאחר שלא עמד בלחצי התבוסתנים בממשלה. צ'רצ'יל חיווה דעתו כי יש להילחם עד הסוף. בהשראתו של דה גול נוסחה הסכמה על איחוד של בריטניה וצרפת, על מנת שממשלת צרפת תמשיך להיות שותפה במלחמה, באמצעות הצי והמושבות שמעבר לים, במקרה שצרפת היבשתית תיכבש כולה. ריינו כינס את ממשלתו לדון בהצהרת האיחוד, אך בשלב זה לא עמד בלחצים, ולא הביא את ההצהרה אף להצבעה. בנסיבות שנוצרו לא נותר בידי ריינו אלא להתפטר, והוא הודיע לכך לנשיא לברן. זה קרא למרשל פטן והורה לו להרכיב ממשלה, מתוך הבנה כי זו תשאף להשגת הסכם הפסקת אש עם גרמניה.

ב-22 ביוני חתם שארל הונציגר, מטעם ממשלת צרפת על הסכם הכניעה. ב-28 ביוני היה ריינו מעורב בתאונת דרכים קשה, בה נהרגה פילגשו, הרוזנת הלן דה פורט. לאחר שהשתחרר מבית החולים, נעצר ריינו בהוראת פטן.

לאחר התפטרותו

ריינו נועד להיות בין הנאשמים במשפט ריום שנפתח בפברואר 1942, ונועד להטיל את האחריות לתבוסת צרפת על ממשלותיהם של בלום, דאלאדיה וריינו, אך בסמוך לפתיחת המשפט החליט פטן למחוק את שמו מרשימת הנאשמים. באוקטובר 1942 הוסגר לגרמנים. הוא שהה בבתי כלא גרמניים עד תום המלחמה, ושוחרר רק ב-7 במאי 1945.

פול ריינו נואם, 1948

לאחר המלחמה חזר אל הפוליטיקה. בשנת 1946 נבחר שוב כחבר הפרלמנט. הוא החזיק במספר משרות ממשלתיות בתקופה שלאחר המלחמה, ונותר דמות מפתח בחיים הציבוריים הצרפתיים. בשנים 1952 ו-1953 ניסה להרכיב ממשלה, ולהיות לראש הממשלה, אך כשל. ריינו היה בין התומכים העיקריים ברעיונות של איחוד אירופה. ריינו היה בין מנסחי חוקת הרפובליקה החמישית. בשנת 1962 התנגד לדה גול כאשר זה ניסה לשנות את שיטת הממשל לבחירות ישירות. בעקבות זאת, בבחירות בנובמבר 1962, הציבו הגוליסטים מועמד נגדו במחוז הבחירה שלו, והודות לפופולריות הרבה של דה גול, הלה גבר על ריינו. בעקבות ההפסד פרש ריינו מן הפוליטיקה.

מבחינה אישית שיקם ריינו את חייו לאחר המלחמה, ונישא שוב בשנת 1949. על אף גילו המתקדם (בן 71 כשנישא) הביא לעולם עוד שלושה ילדים בטרם נפטר בשיבה טובה בשנת 1966.

לקריאה נוספת

• אליסטר הורן, כך נפלה צרפת, מערכות, 1971, מסת"ב 9650503137

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פול ריינו בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23271892פול ריינו