החזית העממית (צרפת)
| מדינה | צרפת |
|---|---|
| מנהיגים | לאון בלום, מוריס תורז, מרסל דיאה |
| אידאולוגיות | אנטי-פאשיזם, סוציאליזם דמוקרטי, סוציאל-דמוקרטיה, ליברליזם חברתי, קומוניזם |
| נוצרה מתוך | הקרטל של השמאל |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל |
| צבעים רשמיים | אדום |
החזית העממית (בצרפתית: Front populaire) הייתה איחוד של מפלגות השמאל ואיגודי העובדים בצרפת שהתקיים מ-1936 ועד 1938. החזית נוצרה על מצע של מאבק משותף בפשיזם של תנועות הימין הקיצוני. החזית זכתה להצלחה בבחירות 1936 וזכתה לרוב בפרלמנט בזכותו הרכיבה, בין יוני 1936 ליוני 1937, את ממשלת צרפת בראשותו של לאון בלום, אחת הממשלות היציבות בתולדות הרפובליקה הצרפתית השלישית. החזית התפרקה עקב חילוקי דעות פנימיים בין הגופים שהרכיבו אותה ביחס לשאלה באלו גופים לתמוך, אם בכלל, במלחמת האזרחים בספרד ולאור סירובם של הקומוניסטים להצביע בעד הסכם מינכן, שנתמך על ידי חברות אחרות בחזית.
הרקע להקמת החזית
פרשת סטביסקי הייתה פרשיית שחיתות שלטונית שהתפוצצה בראשית 1934 וגרמה לאי-אמון ציבורי בממשלת המפלגה הרדיקלית של קאמי שוטאן (Camille Chautemps), ומחליפו (לאחר שאולץ להתפטר), אדואר דאלאדיה. העיתונות הימנית דיווחה כי מטרתו של ממשל דאלאדיה היא לקדם "דיקטטורה של השמאל" וב-6 בפברואר פרצה בכיכר הקונקורד בפריז הפגנת ענק של איחוד כל כוחות הימין הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי בהן אקסיון פראנסז, הפטריוטים הצעירים (Jeunesses Patriotes) וצלב האש הפשיסטים כמו גם חוגים מלוכניים. המפגינים ביקשו לחצות את נהר הסן ולצעוד לעבר ארמון בורבון, משכן האספה הלאומית. כוחות המשטרה שהגנו על הגישה לארמון, ירו לעבר המון המפגינים ופיזרו אותם, חלק מהמפגינים הנסוגים החלו בפרעות אלימות ברחובות המובילים לארמון האליזה, שם התנגשו עם פלוגות של המפלגה הקומוניסטית של צרפת וניהלו קרבות רחוב. בסוף היום נמנו 16 הרוגים וכ-2,000 פצועים. ב-9 בפברואר התפטר דאלאדיה ובמקומו התגבשה ממשלת הצלה לאומית שמרנית בראשותו של גסטון דומרג (Gaston Doumergue) שמטרתה המוצהרת הייתה הרגעת הרוחות ומניעת התדרדרות למלחמת אזרחים. בתגובה להקמת ממשלת מרכז-ימין זו, פרצו הפגנות מצד השמאל, שהביע חשש של השתלטות ימנית-פשיסטית אנטי-רפובליקנית על צרפת בחסות הממשלה החדשה.
הסכנה מפני מהפכה פשיסטית אנטי-רפובליקאית והתבססותם של משטרים סמכותניים באירופה (כגון מוסוליני באיטליה והיטלר בגרמניה) הובילה את ראשי המפלגה הקומוניסטית (PCF) ו"הסקציה הצרפתית של אינטרנציונל העובדים" (SFIO; לימים המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית) לזנוח את המאבק שלהם כנגד הסוציאל-דמוקרטיה ולחפש שיתוף פעולה עם המפלגה הרדיקלית המרכזית יותר. מוריס תורז, ראש המפלגה הקומוניסטית קרא ליצירת חזית משותפת כנגד "הסכנה החומה" כבר ב-1934 במאמר בל'הומניטה. אולם באותה עת ביקשה המפלגה הרדיקלית, שנהנתה עדיין מרוב בפרלמנט ליצור ברית עם הימין המתון בדמות הברית הרפובליקאית הדמוקרטית (Alliance républicaine démocratique; ARD) עמה ישבה בקואליציה משותפת של "ממשלת פיוס" בין נובמבר 1934 למאי 1935. המצב השתנה לקראת הבחירות ב-1936, בו התברר כי מנהיג הברית הרפובליקאית דמוקרטית, פייר אטיין פלנדן, אינו מעוניין עוד בברית עם הרדיקלים, דבר שפתח את האפשרות לחיבור הרדיקלים לסוציאליסטים ולקומוניסטים, יחד עם תמיכה של גופים חוץ-פרלמנטריים בהם בעיקר האיגודים המקצועיים והליגה לזכויות האדם ( Ligue des droits de l'homme).
בחירות מאי 1936 וממשלת לאון בלום
.svg)
ב-3 במאי 1936 התקיימו בצרפת בחירות כלליות בהן זכתה החזית ל-386 מושבים מתוך 608. לראשונה היו לסוציאליסטים יותר מושבים מאשר לרדיקלים. לאון בלום הפך לראש ממשלת צרפת והיה הסוציאליסט הראשון שכיהן בתפקיד והיהודי הראשון בתפקיד, דבר שהפך את התבטאויות האופוזיציה לנגועות באנטישמיות מוצהרת. הקואליציה שתמכה בממשלה הייתה רחבה והקיפה את הקומוניסטים, הסוציאליסטים, הרדיקלים ומפלגות קטנות נוספות כגון תנועת "האיחוד הסוציאליסטי-רפובליקאי" של פול רמדיה, "המפלגה הפרולטרית", הקתולים השמאלים ( Jeune République) ועוד שהתאחדו תחת גוש "השמאל העצמאי" (Gauche indépendante).
זמן קצר לאחר הקמת הממשלה, ב-24 במאי 1936, היא ביקשה להוקיר את נרצחי דיכוי הקומונה הפריזאית ב-1871. במצעד שהתקיים אל "קיר לוחמי הקומונה" (Mur des Fédérés) בבית הקברות פר לשז השתתפו כ-600,000 משתתפים. בראש המצעד צעדו לאון בלום ומוריס תורז. התהלוכה ביטאה תחושה חזקה של התנגדות לפאשיזם ולנאציזם שעלו אז במדינות אירופיות שונות.
ממשלת בלום, שזכתה ברוב יציב ורחב, פתחה במסע חקיקה רחב (133 חוקים ב-73 ימים), שנגע בעיקר להסדרת זכויות עובדים ונתמך בשורת הסכמים בין איגודי המעסיקים לאיגודי העובדים. בין היתר כוננו חוקי העבודה של ממשלת בלום את זכות השביתה, הזכות למשא ומתן קיבוצי וחתימת הסכמים קיבוציים, מתון מינימום של 12 ימי חופשה שנתית לכל עובד כחוק (כך, למעשה כונן מוסד הוואקאנס, החופשה השנתית הצרפתית), הגבלת שבוע העבודה ל-40 שעות, העלאה מיידית של המשכורת באופן מדרגי (15% לבעלי המשכורות הנמוכות ו-7% לבעלי המשכורות הגבוהות), נקיטת צעדים למניעת התנהגות נקמנית של מעסיקים כנגד מובילי שביתות או נציגי עובדים, פיתוח הרפואה התעסוקתית, ביטוח תאונות עבודה וביטוח לאומי. חקיקת החבילה הראשונה של חוקי העבודה הושלמה כבר ביוני 1936.
צעדים נוספים של הממשלה נועדו לחילוצה של צרפת מן המשבר הכלכלי העולמי ומניעת שחיתות שלטונית. כך למשל הוחלט שכל בעל מניות בבנק יהיה רשאי להשתתף בישיבות ולקבל דין וחשון שקוף על ההחלטות ושונתה שיטת המינויים לתפקידים ציבוריים בכירים. הוקם משרד לענייני תבואה (Office du blé) שנועד להסדיר תמורה נאותה לחקלאים וסיוע בשיווק תוצרת חקלאית. הוקמה תוכנית למתן הלוואות בערבות ממשלתית לפיתוח עסקים קטנים ובינוניים. כן החלה הממשלה לפתח פרויקטים גדולים של עבודות ציבוריות, בפרט בתחום שיקום ותחזוקה של תשתיות, על מנת לספק מקורות תעסוקה ולהלחם באבטלה. גם אירוח התערוכה העולמית של פריז (1937) פתח פתח למקומות תעסוקה רבים.
ממשלת לאון בלום דאגה גם לפיתוח החינוך והתרבות, כך למשל הרחיבה את חינוך החובה לגיל 14 וביטלה את שכר הלימוד להשכלה תיכונית שהפך לחינם ופתחה אפשרויות לימודים לנוער עובד, כן יסדה הממשלה משרד ממשלתי ייעודי לפיתוח הספורט והקיט.
על אף שצרפת החלה לצעוד לכיוון של מדינת רווחה ועל אף שהצעדים הורידו את האבטלה וסיימו שנים ארוכות של שביתות פראיות, הרי שהתעשייה לא הסתגלה בקלות ובמהירות לשינויים. בראש ובראשונה נפגע פריון העבודה עקב קיצור שבוע העבודה והעלאת השכר, כן החלה לדהור אינפלציה שהגיעה לשיעור שנתי של 46% ב-1937. מפעלים קטנים שלא יכלו לעמוד בתנאים החדשים קרסו. החל מראשית 1937, הפחד מהתעצמות גרמנית, הצורך להשקיע בפיתוחים ביטחוניים ולספק מקומות עבודה נוספים דחף את ממשלת בלום להולאמת התעשייה הצבאית ולהשקעה בצבא, תוך עצירת תנופת חקיקת הרווחה. בלום ראה בנאציזם סכנה מוחשית וקרא לזרז את חימושה מחדש של צרפת אל מול הסכנה הנאצית, ואילו הלאומנים הימניים נעו לעבר התפייסות עם גרמניה הנאצית דווקא, כאשר אחת הסיסמאות בהן השתמשו היתה: "מוטב היטלר מבלום".[1]
אחד הצעדים הראשונים שנקטה ממשלת בלום הוא הוצאתן אל מחוץ לחוק של תנועות פשיסטיות. עם זאת, תנועות אלו לא חדלו להתקיים, הם רק ירדו למחתרת וליבו שינאה אנטישמית בקרב מתנגדי הממשלה שהתבססה על יהדותו של בלום. המחתרת הפשיסטית העיקרית שפעלה בתקופת ממשלת החזית העממית הייתה לה קגול (La Cagoule, "הברדס") שביצעה פיגועי טרור. בפברואר 1937 נפצע בלום פציעה קלה בידי מפגיני ימין, כשעברה מכוניתו על פני תהלוכת הלוויה של ז'אק בינוויל, ההיסטוריון של כתב העת הימני "ל'אקסיון פרנסז".[2]
סוף דרכה של החזית
בלום נאלץ לנקוט במדיניות נייטרלית ביחס למלחמת האזרחים בספרד בשל כמה סיבות, ובהן הרצון להימנע מסכסוך עם שותפיו הקואליציונים מן המפלגה הרדיקלית והשמאל העצמאי, שהתנגדו להתערבות במלחמה, תוך גרימת קרע בלתי ניתן לאיחוי בין המחנות הפוליטיים בצרפת. מנגד, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית והקרמלין הפעילו לחץ לחץ רב על בלום וממשלתו להיכנס למלחמה ולתמוך ברפובליקאים בספרד. מתח קשה זה, כתוספת לקשיים שבפניהם עמד בלום ביישום מדיניותו נוכח הקשיים הפוליטיים מצד הסנאט, שנשלט על ידי הכוחות השמרניים, הביא אותו להתפטר ביוני 1937. ההתפטרות בישרה את תחילת סופה של ממשלת החזית העממית. לאחר התפטרות בלום שב קמי שוטאן (שהתפטר בבושת פנים מכהונתו ב-1934 בעקבות פרשת סטביסקי) לכהן כראש ממשלה.
החזית התפרקה ב-1938. שוטאן פיטר את השרים מן המפלגה הסוציאליסטית, הדבר איפשר לחזית לשתף פעולה עם ממשל נוויל צ'מברליין בבריטניה ולחתור להסכם שיסיים את תוקפנות גרמניה הנאצית בצ'כוסלובקיה. לאחר שהושג הסכם מינכן סירבו הקומוניסטים להצביע בעדו והוצגו על ידי הממשלה כ"מחרחרי מלחמה". בתגובה, פרצו שביתות ענק במשק, שהונהגו על ידי האיגודים המקצועיים הקומוניסטיים. השביתות דוכאו ביד חזקה על ידי הממשלה הצרה, שהתססה כעת על המפלגה הרדיקלית לבדה.
קישורים חיצוניים
- The Popular Front: A Brief but Crucial Period in History, ל'הומניטה, 1 במאי 2006 (באנגלית)
- ערן סבאג ודניס שרביט, לאון בלום והחזית העממית, 12 ביולי 2016
הערות שוליים
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 254
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 255
