פוקואוקה 17
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה שבויים |
| מדינה | האימפריה היפנית |
| בעלים | הצבא היפני הקיסרי |
| הקמה ובנייה | |
| תאריך פירוק | 2 בספטמבר 1945 |
פוקואוקה 17 היה מחנה שבויים אשר היה בשימוש האימפריה היפנית במהלך מלחמת העולם השנייה, שהיה בסמוך למכרה הפחם בשם Mitsui Miike Coal Mine.
מחנה השבויים פתח את שעריו ב-7 באוגוסט 1943 ואוכלס בהדרגה בכ-1,857 שבויי מלחמה ממדינות רבות, רובם אוסטרלים, אמריקאים, בריטים והולנדים. הבריטים, ההולנדים והאוסטרלים היו ניצולי בניית מסילת הרכבת בין בורמה לבין תאילנד. הקבוצה האחרונה שהגיעה למקום הייתה כמה אוסטרלים שהגיעו ביוני 1945.
אתר המחנה שימש במקור כמגורי הפועלים שנבנו על ידי חברת הכרייה פחם מיצואי שהייתה בבעלותו של הברון מיצוי. המחנה הורחב בהדרגה עם השנים והוקמו במקום בניינים נוספים.
תיאור המחנה
גודל המחנה היה כ-200 מטר על כ-1,000 מטר אשר היו מוקפים בגדר עץ בגובה של כ-12 מטרים, במקום היו כ-33 צריפים, כולם היו בני קומה אחת שהכילה עשרה חדרים לצריף. הצריפים היו בנויים מעץ עם גגות מנייר זפת הדוקים וחלונות, קצינים אשר גרו במתחם התגוררו בשלושה או ארבעה חדרים, כאשר ארבעה עד שישה גברים מהקצינים התאכסנו בחדרים באותו גודל. במקום לא היה שום חימום, הדבר הפך לבעיה רצינית בחודשי החורף שכן הגברים במחנה חיו בדיאטות רעב. בכל חדר הייתה נורה יחידה ובעוצמה של כ-15 וואט.
במחנה הוגשו בכל יום שתי ארוחות, במרבית הפעמים הארוחה כללה כוס של אורז ומרק צנונית, רק לעיתים רחוקות קיבלו השבויים חלבונים.
מפקד המחנה היה אסאו פוקוהרה, שהוצא להורג לאחר תום המלחמה בגין ביצוע פשעי מלחמה. הרופא במחנה היה מנתח יפני לא מזוהה, שאילץ גברים להמשיך לעבוד גם אם היו חולים אנושות.
המחנה שוחרר ב-2 בספטמבר 1945, אז היו רוב השבויים במצב בריאותי נואש. שבויים רבים סבלו ממחלת הבריברי ואיבדו בממוצע כ-60 ליברות (27 קילוגרם), ניצולי המחנה פונו לנגסאקי ההרוסה (לאור הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי וכניעת האימפריה היפנית), כעשרה ימים לאחר שחרור המחנה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- The Hewlett Report, דו"ח על המחנה וסיפורו. (באנגלית)
- Gibbs Report, דו"ח נוסף אודות המחנה
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "פוקואוקה 17".