פיטון דה לה פורנז
.jpg) | |
| פיטון דה לה פורנז | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | חרוט מגן |
| גובה | 2,632 מטרים |
| מיקום | האי ראוניון באוקיינוס ההודי |
| רכס הרים | מסיב פיטון דה לה פורנז |
| מספר הר געש | 233020[1] |
| התפרצות אחרונה | מאי 2015 |
| העפלה ראשונה | 1751 |
| מסלול ההעפלה הקל | מסלול הפסגה היוצא ממעבר בלקומב (Pas de Bellecombe) |
| קואורדינטות | 21°14′37″S 55°42′54″E / 21.243622°S 55.714903°E |
|
(למפת ראוניון רגילה) | |
פִּיטוֹן דֶה לָה פוּרנֶז (בצרפתית: Piton de la Fournaise, מילולית "פסגת הכבשן") הוא הר געש פעיל מטיפוס חרוט מגן השוכן במזרח האי ראוניון, מחוז צרפתי מעבר לים באוקיינוס ההודי. ההר הוא אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם כיום, יחד עם קילוואה באיי הוואי (באוקיינוס השקט), סטרומבולי ואטנה באיטליה והר ארבוס באנטארקטיקה.
התושבים המקומיים מכנים את ההר "לה וולקן" (le Volcan – "הר הגעש"), והוא מהווה אחד מאתרי התיירות החשובים ביותר באי ראוניון. בעבר הייתה כוונה להקים בהר תחנת כוח לניצול אנרגיה גאותרמית, אך התוצאות הבינוניות של המחקר שנערך בנושא והחשש שתחנה כזו תפגע בסיכוי של הר הגעש לקבלת מעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו עצרו את הפרויקט.
גאוגרפיה ותיאור
פיטון דה לה פורנז שוכן במסיב הקרוי על שמו, המהווה את חלקו המזרחי של האי ראוניון ותופס כ-40% משטח האי. פסגת ההר היא כיפה געשית גדולה בתוך מבנה גאולוגי שרוחבו 9 קילומטרים ואורכו 13 קילומטרים, המכונה "אגן פוקה" (Enclos Fouqué, מילולית "מכלאת פוקה") על שם הגאולוג הצרפתי פרדינאן אנדרה פוקה (Ferdinand André Fouqué; 1904-1828). בחלקו העליון הוא קלדרה שבשוליה צוקים בגובה שבין 100 ל-400 מטרים המכונים רַמְפָּר (remparts – "סוללות"). שולי הקלדרה נפרצו בחלק הדרום-מזרחי הפונה לכיוון החוף הקרוב של האוקיינוס ההודי, ולכן צורתה של הקלדרה היא כשל האות הלטינית U שוכבת. קוטר הקלדרה כ-8 קילומטרים. חלקו העליון של אגן פוקה הוא מישור המשתרע בגבהים בין 2,000 ל-2,200 מטרים מעל פני הים. חלקו המרכזי הוא מדרונות תלולים המגיעים עד לגובה של 450 מטרים מעל פני הים המכונים "גְרָנְד פָּנְט" (Grandes Pentes – "המדרונות הגדולים"). החלק התחתון מכונה "גרן בְּרוּלֶה" (Grand Brûlé – "השריפה הגדולה") והוא משתפל במתינות אל החוף.
קוטר החרוט של פיטון דה לה פורנז קרוי דולומייה כ-3 קילומטרים, והוא מתנשא לגובה של כ-400 מטרים מרצפת הקלדרה ועד לגובה של 2,632 מטרים מעל פני הים. חלקו המזרחי של החרוט גובל במדרון, ובחלקו העליון מצויים שני לועות געשיים:
- לוע בורי (cratère Bory) – הלוע הקטן יותר, נמצא במערב החרוט. אורכו 350 מטרים וקוטרו 200 מטרים. הלוע קרוי על שמו של הגאוגרף הצרפתי ז'אן-בטיסט בורי (Jean-Baptiste Geneviève Marcellin Bory de St. Vincent – ז'אן-בטיסט ז'נבייב מרסלן בורי דה סן ונסן; 1846-1778) שהיה הראשון שתיאר בצורה מדעית את פיטון דה לה פורנז כאשר נשלח לאי ב-1801, ואף שרטט את שפכי הבזלת של ההר.
- לוע דולומייה (cratère Dolomieu) – הלוע המרכזי, נמצא במזרח החרוט. אורכו 1,000 מטרים ורוחבו 700 מטרים. החרוט הופיע ב-1791 לאחר התמוטטות תא המאגמה בפסגה. הלוע קרוי לכבודו של הגאולוג והמינרלוג הצרפתי דאודה דה דולומייה. לאחר ההתפרצות בתחילת אפריל 2007 התמוטטה תחתית הלוע לעומק של 300 מטרים.
לועות נוספים רבים מצויים בתוך הקלדרה ובשולי הר הגעש. אחד הידועים בהם מצוי בתחילת השביל המוביל אל הפסגה: חרוט אפר קטן המכונה "פורמיקה לאו" ("Formica Leo"), שם המזכיר את המלכודת בצורת חרוט הפוך שמכין הארינמל.
שני מבנים גאולוגיים יוצאי דופן בולטים בחלקו הצפוני של אגן פוקה:
- מישור בקוטר של 2.5 קילומטרים הקרוי "מישור האוסמונדות" (plaine des Osmondes). המישור קרוי על שם השרך Blechnum tabulare הגדל במישור, שבטעות שויך לסוג אוסמונדה (Osmunda), שניהם שייכים לסדרת השרכיים.
- פיטון דה קְרָק (Piton de Crac) – צוק סלעי בודד המתנשא לגובה של 1,368 מטרים, שריד לתבליט הנוף לפני שנוצר אגן פוקה.
החלק הגעשי הפעיל של פיטון דה לה פורנז משתרע גם מעבר לגבולות אגן פוקה. רצועת בקעים יוצרת צורת סהר מעבר לצורת ה-U של הקלדרה, ולעיתים נוצרים קילוחי לבה המגיעים לאוקיינוס בנפות סן-פיליפ (Saint-Philippe) בדרום וסנט-רוז (Sainte-Rose) בצפון. קילוחי לבה אלו מכונים "מחוץ לאגן" (hors-Enclos, מילולית "מחוץ למכלאה").
איש אינו מתגורר בתחומי אגן פוקה, ואין בו שדות מעובדים (למעט כמה מטעי וניל בחלקו התחתון). המבנה היחיד מעשה ידי אדם בחלק זה הוא כביש מספר 2 החוצה את חלקו התחתון של ה"גרן ברולה" (בקטע הקרוי route des Laves – "נתיב הלבה"). בתקופה של התפרצויות נסגר הכביש למעבר, ועם סיום האירוע ולאחר שהלבה מצטננת – נסלל מחדש הקטע שכוסה בלבה. לאורך הדרך מוצבים שלטים בכל מקום שבו כוסה הכביש בלבה, עם ציון שנת ההתפרצות. אתר העלייה לרגל של הפסל "הבתולה עם השמשייה" (Vierge au parasol), שהיה בתחומי אגן פוקה עד 2005, כוסה בלבה והועבר לכפר פיטון-סנט-רוז (Piton-Sainte-Rose). מחוץ לאגן יש יישובים דוגמת בּוּאָה בלאן (Bois Blanc) ופיטון-סנט-רוז, וכן מטעי קנה סוכר ו-Acanthophoenix rubra (סוג דקל שלב הדקל שלו נחשב מעדן) בתחומי האזורים הפעילים געשית.
גאולוגיה
הר הגעש פיטון דה לה פורנז הוא חרוט מגן, חלק ממסיב פיטון דה לה פורנז, מסיב זה מרכיב – ביחד עם המסיב של הר הגעש הכבוי הגדול יותר, העתיק יותר והסחוף פיטון דה נז' – את האי ראוניון כפי שהוא כיום.
צורתו של פיטון דה לה פורנז, כפי שהיא נראית כיום, נקבעה לפני 4,700 שנים. בתקופה זו אירעו התפרצויות עזות שהסתיימו בהתמוטטות תקרת תא המאגמה וביצירת אגן פוקה. ניתן לראות שרידים מהתפרצויות אלו בשכבות האפר הגעשי המכונות "אפר בלקומב" (cendres de Bellecombe), המצויות בקוטר של עד 10 קילומטרים ממרכז הקלדרה. עדות להתמוטטות הם הצוקים התלולים הרצופים בשולי הקלדרה, המתנשאים לגובה ממוצע שבין 150 ל-200 מטרים. התפרצויות שאירעו אחר-כך באופן סדיר יצרו את החרוט המרכזי של פיטון דה לה פורנז.
מרבית ההתפרצויות מתרחשות בלועות הפסגה או בפעפוע של לבה. הן מתחילות בהופעתם של סדקים ארוכים באורך של כמה מאות מטרים (לעיתים אף כמה קילומטרים) שמהם נפלטים קילוחי לבה. אחרי כמה דקות עד כמה שעות מתרכזת ההתפרצות במקומות בודדים. במקומות אלו זורמת הלבה או שנוצרות מזרקות לבה המגיעות לגובה של עשרות מטרים במקרים בהם מופעל לחץ רב. הלבה נקרשת במגע עם האוויר ומצטברת כשהיא נופלת לקרקע תוך יצירת חרוט הקרוי פיטון. במהלך התפרצות אחת יכולים להתחולל מספר שלבים שבמהלכם ייווצרו סדקים חדשים ומקומות חדשים מהם נפלטת הלבה.
התפרצות מסוג זה מתרחשת בממוצע יותר מפעם בשנה (אם כי היו מקרים בהם נותר פיטון דה לה פורנז רדום במשך כמה שנים ברציפות) ואינה מסכנת בני אדם. הסיכונים היחידים, שהסתברותם נמוכה, הם היווצרות שערות פלה (טיפות מוארכות ודקיקות של לבה זגוגיתית הנמתחות ונקרשות במעופן באוויר) או זיהום אוויר בשל פליטת גז געשי הכולל גופרית דו-חמצנית. כל התפרצות נמשכת בין כמה שעות לכמה ימים.
עם זאת, לעיתים מתרחשות התפרצויות אלו מחוץ לאגן פוקה, ואז הן עלולות להשפיע על אזורים מיושבים. כך אירע ב-1977, כאשר קילוח לבה הרס חלק מהכפר פיטון-סנט-רוז. התפרצויות מסוג זה מתרחשות בממוצע אחת לחמישים שנים, אבל במרווחים בלתי סדירים. במהלך שלוש מאות השנים האחרונות היו מקרים שבין שתי התפרצויות כאלו חלפו רק שנים בודדות או אפילו חודשים בודדים.
מדי פעם מתרחשת התמוטטות כאשר משקל הסלעים מכריע את תקרת תא מאגמה שהתרוקן. לועות בורי ודולומייה הן דוגמאות לכך. לוע דולומייה התמלא ואחר כך התמוטטה רצפתו כמה פעמים.
לעיתים, כאשר המאגמה או הסלעים הלוהטים מגיעים למגע עם מאגרי מים בהר, נוצרת התפרצות פריאטו-מגמטית. התפרצויות אלה הן תוצאה של התחממות מיידית של מים במפגש עם המאגמה, היוצרת קיטור בלחץ גבוה. תוצרי ההתפרצות בדרך-כלל קטנים יותר מאשר בהתפרצות מגמטית, זאת בשל הפרשי הטמפרטורות המרסקים אותם לחלקים קטנים יותר, המועפים למרחקים גדולים. ב-1860 התרחשה התפרצות כזו, שכיסתה באפר געשי את הספינה מארי-אליזה (Marie-Elisa) ששהתה במרחק שלושים קילומטרים צפונית-מזרחית לאי.
התפרצויות כאלו התרחשו גם בתקופה מאוחרת יותר. ב-1961 נוצר עמוד התפרצות בגובה של שישה קילומטרים, וההתפרצות במרץ 1986 העמיקה את לוע דולומייה ב-150 מטרים.
ב-6 באפריל 2007 החלה סדרה של התמוטטויות בלוע דולומייה כאשר כ-150 מיליון מ"ק של סלעים נבלעו בקרקעית הלוע, מרביתם ב-24 השעות הראשונות, תוך יצירת בור בעומק שמעל ל-350 מטרים. ההתמוטטות לא לוותה בהתפרצות, ועמוד האפר שנצפה היה בעצם כמות גדולה של אבק שהתרומם עקב מפולת הסלעים.
קילוחי הלבה הזורמים במורד המדרונות של הר הגעש מופיעים בשתי צורות האופייניות לגעשיות בזלתית. האחת, מכונה לבת מקלעות, לבת חבלים, או פָּהוֹיהוֹי (בהוואיית: pāhoehoe – "דומה לחבל") – לבה נוזלית מאוד שנקרשה ומכילה גזים מומסים. שטח פניה חלק או נראה כאילו נקלע לחבלים. צורת החבלים נוצרת כשקרום הזרם מתחיל להיקרש בעוד הזרימה תחתיו נמשכת, ותבנית פיתולי הזרימה משתמרת בקרום המתקשה. לבת הפהויהוי עשויה להתקדם בסדרה של זרמים שקרומם מתקשה ונבקע, ומתוך הבקעים זורמת לבה שקרומה מתקשה, וחוזר חלילה. הצורה השנייה, לבת טרשים, אָאָ (בהוואיית: a'a') – לבה צמיגה נטולת גזים, שבמהלך זרימתה מבקיעה את קרומה החיצוני הנוצר מהתקררות השוליים החשופים לאוויר. כתוצאה מכך נוצר משטח מחוספס וטרשי. ההרכב הכימי של שני סוגי הלבה זהה. הם בדרך כלל בזלת אפיריית (בזלת שפנוקריסטים מהווים פחות מאחוז אחד משטח הפנים שלה). כאשר הבזלת עשירה במיוחד באוליבין היא מכונה בזלת פיקריט. אם קילוח הלבה זורם בצורה חלקה גם פני משטח הלבה יהיו חלקים ובעת שהם מתקררים יוצרת צורת וילונות (המכונה לבת מקלעות). אם הזרם סוער משתחררים גזים מהלבה והלבה הופכת טרשית.
מהירות הזרם של קילוחי הלבה תלויה במהירות בה נפלטת הלבה ובשיפוע המדרון. חזית הקילוח נקרשת במגע עם הקרקע הקרה ולכן הזרם נע באיטיות (לכל היותר כמה קילומטרים לשעה). עם זאת, כאשר הלבה עוקבת אחר זרימה קודמת היא יכולה לזרום במהירות גבוהה (כמה עשרות קילומטרים לשעה).
כמה מזרמי הלבה מגיעים לחוף וזורמים לתוך האוקיינוס. המגע עם המים המלוחים גורם ליצירת תימרת קיטור ולהיווצרות גזים מזיקים, בייחוד חומצת מימן כלורי. הלבה ממשיכה לזרום, מתקררת ומתפוררת מתחת לפני המים תוך יצירת לבת כרים, בניית מדף סלע והרחבה הדרגתית של קו החוף של האי.
בחלק מהחופים גוון ירקרק הנובע מחול שמקורו בבליה של אוליבין שנוצר בבזלת פיקריט. ה"גרן בְּרוּלֶה" נוצר מקילוחי לבה שהתמצקו והצטברו במשך מאות אלפי שנים. הלבה הצעירה ביותר היא בעלת הגוון הכהה ביותר ועקרה מצמחייה, בעוד שלבה עתיקה יכולה להיות מכוסה בצמחייה עבותה.
צמחייה
תדירות ההתפרצויות ושפע קילוחי הלבה גורמים לשטחים רבים בהר להיות עקרים מצמחייה. אבל מהרגע שהלבה התקררה לגמרי מתחיל תהליך התיישבות של צמחים.
הראשונים להתיישב על הסלעים הם החזזיות, ובעקבותיהם השרכים, השיחים ולבסוף העצים. התופעה אינה מתרחשת בגובה רב, שבו התנאים האקלימיים קשים, והצמחייה מורכבת משיחים הגדלים בדלילות. אבל בתחתית ההר גדל יער תוך כמה עשרות שנים מהרגע שהצמחים מתחילים להתיישב על הקרקע החדשה. בסביבה דינמית זו מתחלפים חלוצי המינים דוגמת ה-Agarista salicifolia (מין ממשפחת האברשיים הקרוי בצרפתית bois de rempart – "עץ החומות") במינים פולשים דוגמת קזוארינה שבטבטית (Casuarina equisetifolia), גואיבה תותית (Psidium cattleianum) ו-Boehmeria penduliflora (מין ממשפחת הסרפדיים המכונה בצרפתית bois chapelet – "עץ מחרוזת התפילה").
היסטוריה
משלחות מחקר ראשונות
הטיפוס הראשון המתועד אל פסגת ההר היה על ידי האציל אַנְדוֹש דוֹלְנֶה פַּלְמָרוּ (Andoche Dolnet Palmaroux) ב-21 בספטמבר 1751. התיאור של האתר ממשלחת זו קצר למדי, אך על פיו היה בראש החרוט לוע בודד.
משלחת נוספת הגיעה להר באוקטובר 1768 והובילה לגילויו של מעבר בלקומב (Pas de Bellecombe), הקרוי על שמו של מושל האי באותה עת, שהשתתף במשלחת באופן אישי, אבל פרש לפני שנתגלה המעבר. ממשלחת זו יש שני תיאורים, אחד מהם, המפורט למדי, נכתב בידי אחד המשתתפים, אוֹנוֹרֶה דה קְרֵמוֹן (Honoré de Crémont 1800-1731) ב-1770.
המשלחות המדעיות הראשונות נערכו ב-1771 ו-1772 על ידי פיליבר קומרסון (Philibert Commerson; 1773-1772) שאליו נלווה ז'אן-בטיסט לִילֶה ז'וֹפְרוּאָה (Jean-Baptiste Lislet Geoffroy; 1836-1755), אז בן פחות מ-17.
ב-17 ביולי 1791 הייתה בהר התפוצצות עזה שבעקבותיה היתמר עמוד עשן שחור ועבה שגרם לחרדות בקרב התושבים. משלחת בראשית אלכסיס בר (Alexis Bert) שכללה את ז'אן־ז'וזף פָּטוּ דה רוֹזְמוֹן (Jean-Joseph Patu de Rosemont; 1818-1767) וז'וזף אוּבֵּר (Joseph Hubert; 1825-1747) עלתה להר הגעש. בר הגיע לפסגה ב-29 ביולי ומצא שנוצר לוע חדש "לוע דולומייה" ותיאר את המראה של אדי גזים וריח הגופרית שנפלט מהלוע.
ז'אן-בטיסט בורי דה סן ונסן
ב-1801 הוביל ז'אן-בטיסט בורי דה סן ונסן (Jean-Baptiste Bory de Saint-Vincent; 1846-1778), אז בן 23, את משלחת המחקר המדעית האמיתית הראשונה אל הר הגעש. כבסיס להעפלה שימשה פיטון-סנט-רוז ממנה יצאה המשלחת ב-25 באוקטובר. בורי, ז'וּבַנְקוּר (Jouvancourt) ובני לווייתם העפילו לאורך הסוללה הצפונית של האגן המכונה "חומת היער הלבן" (Rempart de Bois-Blanc) עד "בור קרון" (Trou Caron), חנו למרגלות פיטון דה קרק, וחקרו את מישור האוסמונדות. בורי הגיע לפסגה ב-28 באוקטובר 1801, ובאחד בצהריים הגיע לפטמה המרכזית שבין לועות בורי ודולומייה, על מנת לחזות בפעילות געשית. בורי העפיל שוב לפסגת פיטון דה לה פורנז (כשלוע דולומייה עדיין פעיל) ב-20 בנובמבר 1801 לאחר שחקר את הרמות שבין פיטון דה לה פורנז ופיטון דה נז'.
השהות של בורי על הר הגעש הייתה קצרה יחסית (שתי העפלות תוך פחות מחודש). עם זאת, בורי הותיר אחריו תיאורים טופוגרפיים מדויקים, תמצית של התצפיות הקודמות, איורים, והשערות על תופעות געשיות שמאז התבררו כנכונות. כחוקר טבע מלומד הוא תיאר רבים מסוגי הצמחים והמינרלים ונטל עמו דגימות מהם. בורי גם העניק שמות למקומות השונים, ומרביתם קרויים בשמות אלו גם כיום. דרך עבודותיו וספריו סלל בורי את הדרך הן להרחבת הידע הוולקנולוגי המודרני והן להפגת חששם של תושבי ראוניון מהר הגעש שהיה קשור בתודעתם בהילה של רוע.
תקופת מורי הדרך
ההעפלה על פיטון דה לה פורנז הפכה לטיול פופולרי, אבל עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 היא הייתה מוגבלת למבקרים עשירים ולמשוגעים לדבר, משום שלא היה כביש גישה לאתר והעפלה הייתה קשה מאוד ונדרשו שירותיהם של מורי דרך וסבלים.
ליווי מבקרים להר הגעש הפך להיות מומחיות ומקצוע צדדי לכמה תושבים ברמת Plaine des Cafres (הרמה בין הרי הגעש), בייחוד תושבים מהקילומטר ה-27, כיום הכפר בּוּר-מוּרָה (Bourg-Murat). שם בולט במיוחד מתקופה ארוכה זו הוא ז'וזמון לוֹרֶה (Josémont Lauret) שמת מעייפות וקור בליל ה-6 באוקטובר 1887. אנדרטה לזכרו ניצבת בקצה שביל ההליכה להר.
במאה ה-20 הייתה נקודת המפגש פונדק הר הגעש, כיום ליד המוזיאון "בית הר הגעש" (Maison du Volcan) בבּוּר-מוּרָה. מרבית המטיילים היו בני ראוניון או תיירים מצרפת, ולעיתים נדירות תיירים ממדינות אחרות. באופן טבעי גדלה כמות המטיילים כאשר הר הגעש התפרץ. מספר מורי הדרך והסבלים שהתלוו למטיילים היה תלוי בעושרם של המטיילים ובאורך הזמן המתוכנן למסע.
הסיור להר ארך בדרך כלל שלושה ימים. היום הראשון הוקדש להליכה עד לחומת אגן פוקה, השני כלל את ההעפלה לפסגת פיטון דה לה פורנז, וצפייה בלועות, ויום השלישי הוקדש לחזרה לנקודת המוצא.
עד שנות ה-30 של המאה ה-20 בילו המטיילים את הלילות במערות, או במחסות שנבנו מענפים מכוסים בעשב, ואז נבנתה בקתה במעבר בלקומב. בקתה זו שהייתה בהתחלה פשוטה, הפכה במשך השנים, לאחר כמה שינויים, הרחבות ושיפוצים למלון ומסעדה.
היסטוריה של התפרצויות אחרונות
מאז התצפיות הראשונות ב-1650 קיימים רישומים על כ-300 התפרצויות. הרישומים נעשו באופן שיטתי מאז אמצע המאה ה-20. את ההתפרצויות ניתן לראות בדרך כלל מפסגה סמוכה בשם Piton Bert.
מאז שהחלו התצפיות זוהו מקורות ההתפרצות בשלושת הלועות שבפסגה שבחרוט המרכזי או בתוך אגן פוקה. עם זאת התרחשו גם התפרצויות מתוך סדקים מחוץ לאגן. ההתפרצויות הבולטות ביותר מסוג זה התרחשו לאחרונה:
- ב-1977, בסמוך לכפר פיטון-סנט-רוז שנהרס בחלקו.
- ב-1986, בסמוך לכפר טְרַמְבְּלֶה (Tremblet), שבו נהרסו שמונה בתים מלבה שזרמה בערוץ טאקאמקה (Takamaka).
לאחר תקופה של חוסר פעילות של יותר מחמש שנים בין 1992 ל-1998, חזר פיטון דה לה פורנז להיות פעיל מאוד. לאחר ההתפרצות הגדולה של מרץ 1998 שנמשכה 196 ימים, התרחשו בין שתיים לשלוש התפרצויות מדי שנה מאז.
ההתפרצות הגדולה של 2007, שהחלה ב-2 באפריל 2007, הייתה עזה באופן יוצא דופן. נוצר סדק בהר בגובה נמוך וממנו ניתזו מזרקות של לבה. כמה מיליוני מ"ק של סלע מותך נשפכו לאוקיינוס. הכפריים בכפר טְרַמְבְּלֶה הסמוך חששו מזרימת לבה מתוך האגן. החשש לא התממש, אבל הם סבלו מאפר געשי, ולפילי שנחתו על בתיהם, מפליטת גזי גופרית ואדים חומציים, ומשריפות יער. התרוקנות הלבה מתוך תא המאגמה בתוך הר הגעש גרמה להתמוטטות המסיבית של לוע דולומייה.
ההתפרצויות שבאו אחר-כך התחוללו בתוך לוע דולומייה, והיו מתונות יותר. בין 21 בספטמבר ל-2 באוקטובר 2008, ב-28-27 בנובמבר 2008, ובין 15 בדצמבר 2008 ל-4 בפברואר 2009.
שתי התפרצויות בזק של כמה שעות התחוללו בשלהי 2009. הראשונה ב-5 בנובמבר 2009 באגף המזרחי של לוע דולומייה, והשנייה ב-14 בדצמבר 2009 בצד הדרומי של חרוט דולומייה.
במהלך 2010 התחוללו שלוש התפרצויות: הראשונה, בין 2 ל-12 בינואר 2010, השנייה, החלה ב-14 באוקטובר 2010 בלוע שאטו פוֹר (Chateau Fort) והסתיימה ב-31 באוקטובר, והשלישית ב-10-9 בדצמבר.
ב-2015 התפרץ ההר פעמיים, בפעם האחרונה החלה ההתפרצות ב-17 במאי 2015.
העפלה להר כיום
כביש יער מס' 5 (route forestière n° 5) המכונה "נתיב הר הגעש" (route forestière du Volcan) הוא כביש נוח סלול המוביל מהכפר בּוּר-מוּרָה לקצה הקלדרה למקום המכונה "מעבר בלקומב". בקצה הדרך חנייה ותצפית על אגן פוקה, ובמזג אוויר טוב ניתן לראות את החרוט המרכזי. בסמוך "בקתת הר הגעש" (gîte du Volcan) שבה ניתן ללון.
לאחר ההתפרצות של אפריל 2007 שבה התמוטטה רצפת לוע דולומייה לעומק של 300 מטרים נאסרה ההעפלה לפסגה באופן רשמי לקהל הרחב עד דצמבר 2009. שולי הלועות של הפסגה נסדקו והם בלתי יציבים וגושי סלע ניתקים מהם לפתע באופן תדיר.
מ-24 בדצמבר 2009 הותרה הגישה לנקודה תצפית בודדת בסמוך לקצה המזרחי של לוע דולומייה. מצד שני הסיור סביב הלועות עדיין אסור בשל הסכנה הנמשכת מהתמוטטות.
הדרך אל הפסגה מתחילה במורד חומת אגן פוקה במעבר בלקומב. בתחתית המורד מתחיל שביל המסומן היטב באמצעות כתמים גדולים של צבע לבן שנועד לעזור למטיילים במקרה של היווצרות ערפל, תופעה שכיחה מאוד בהר הגעש.
השביל עובר במרחק של כמה מאות מטרים מחרוט אפר קטן המכונה "פורמיקה לאו" ("Formica Leo"), ואז ממשיך אל מבנה געשי בגובה עשרה מטרים, הורניטו[2] שחללו הפנימי מזוגג, המכונה "קפלת רוזמון" ("Chapelle de Rosemont").
השביל הנוכחי פונה שמאלה ומטפס בהדרגה על הצד הצפוני של הפסגה. השביל הקודם אפשר לפנות ימינה להעפלה ישירה ללוע בורי, לסייר סביב לועות בורי ודולומייה ולבסוף לחזור דרך הצד הצפוני. הגישה ללוע דולומייה נאסרה לחלוטין בצו מ-11 בספטמבר 1992 כיוון ששולי הלוע ורצפתו אינם יציבים ועלולים להתמוטט בכל רגע.
ניטור
הפעילות הגעשית מנוטרת באורח קבע בעזרת רשת של סיימוגרפים, חיישנים גאופיזיים (טילטמטרים, אקטנסומטרים, חיישני GPS וכו'), מגנטומטרים, חיישני המזהים פליטת גז רדון ורשת של מצלמות מעקב. ציוד המעקב ניזון מחשמל המופק בתאים סולריים, והמידע מהחיישנים השונים נשלח בתשדורת אלחוטית למצפה הר הגעש פיטון דה לה פורנז (OVPF – ראשי תיבות של Observatoire volcanologique du piton de la Fournaise) השוכן בכפר בּוּר-מוּרָה, כ-20 קילומטרים צפונית-מזרחית מפסגת הר הגעש. המצפה שנוסד ב-1978 בעקבות זרם הלבה שהרס חלקו מפיטון-סנט-רוז ב-1977, מופעל על ידי "Institut de Physique du Globe de Paris" (המכון הגאופיזי העולמי של פריז), בשיתוף פעולה עם "המרכז הלאומי למחקר מדעי" (CNRS ראשי תיבות של Centre national de la recherche scientifique) ואוניברסיטת ראוניון. המצפה מפרסם לעיתים קרובות דוחות בצרפתית באתר האינטרנט שלו על הפעילות העכשווית של פיטון דה לה פורנז. "מרכז המידע הגאולוגי של האי ראוניון" (RIGIC ראשי תיבות של Réunion Island Geological Information Center) מתרגם דוחות אלו לאנגלית לחלוקה בקהילה המדעית דוברת האנגלית.
הנהלים מפרטים כמה רמות של כוננות עליהם מחליט המושל (préfet) על בסיס הדוחות המדעיים:
- קדם-התרעה: אזהרות על התפרצות אפשרית; מטיילים המגיעים לקלדרה מוזהרים מהתפתחויות אפשריות.
- רמה 1: התפרצות תתרחש בקרוב, הקלדרה נסגרת לקהל הרחב עד שהמומחים בחנו את המצב וקבעו את השבילים עבור אלו המעוניינים להתרשם מההתפרצות.
- רמה 2: התפרצות בתוך הקלדרה. גישה לקלדרה מוגבלת לאנשים מורשים בלבד.
- רמה 3: התפרצות מתרחשת או תתרחש בקרוב מחוץ לקלדרה. ייתכן שכמה כפרים יפונו מטעמי ביטחון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Piton de la Fournaise
- ^ מבנה הנבנה בהדרגה מלבה שנפלטת מצהר בצינורות לבה
