פייאנטים (מועדון)
חברת ידידי החוקה היושבת אצל הפייַאנְטִים (צרפתית: Société des amis de la Constitution séante aux Feuillants, בכתיב ארכאי גם Feuillans) הייתה מועדון פוליטי בימי המהפכה הצרפתית, שהיה פעיל מ-16 יולי 1791 עד הפיכת ה-10 באוגוסט 1792. היא מנתה את רוב צירי היעקובינים המתונים והוותיקים ששאפו לכינון מלוכה חוקתית עם מערכת בלמים ואיזונים ורשות מחוקקת חזקה, ולכן התנתקו מהמועדון היעקוביני כשזה הקצין שמאלה ועברו להתכנס במנזר הפייאנטי הסמוך. הפייאנטים נטלו את שמו המקורי, "ידידי החוקה", וטענו להיות יורשיו הלגיטימיים, אם כי רק עשירית מ-800 סניפיו הצטרפו אליהם לבסוף. בהנהגת אישים כאנטואן ברנאב ולה פאייט, הם היו הסיעה הדומיננטית בצרפת ממאורעות טבח שאן דה מארס ביולי והצליחו להעביר את חוקת 1791. אך סירובו של המלך לואי השישה עשר לשתף אתם פעולה ופילוג פנימי בשאלת המלחמה עם אוסטריה הביא להיחלשותם. הכח עבר לז'ירונדינים עוד בדצמבר, ולאחר ה-10 באוגוסט הפייאנטים התפוגגו. רבים הוצאו להורג בימי שלטון הטרור.
רקע
שורשי הפייאנטים נעוצים כבר באביב 1790. חבריו המייסדים של המועדון היעקוביני, אנשים כעמנואל-ז'וזף סיאס ואדריאן דופור, היו גורם מדרבן שדחף את המהפכה הלאה בראשיתה לכיוון של פירוק הסדר הישן. אבל לאחר שרוב דרישותיהם התקבלו, גורמים חדשים שעלו משמאל האפילו עליהם בתוך היעקובינים והעלו דרישות שנראו דמוקרטיות ופופוליסטיות מדי. אלה מנו את מי שאונורה מירבו כינה בדיעבד "שלושים הקולות", בראשות רובספייר הצעיר; בין היתר, תבעו זכות בחירה לכל – זו הוגבלה ל"אזרחים פעילים" בעלי סף הכנסה ולתהליך מדורג שהיה כרוך בבחירת אלקטורים בכל מחוז – ופנו למעמדות הנמוכים. גם פעילי השטח הרדיקלים של פריז, כאנשי "מועדון הקורדליירים" של ז'ורז' דנטון, התבלטו בקיצוניותם. החשש מערעור הבלמים והאיזונים בסדר החוקתי שביקשו לגבש הניעו את סיאס, מירבו, טליראן, לה פאייט ויעקובינים ותיקים אחרים להקים ב-13 במאי 1790 את "חברת 1789". זו לא הייתה סיעה נפרדת, אלא מעין קבוצה מתונה שהוסיפה לשבת עם חברי המועדון בספסליהם באספה המכוננת הלאומית. כשמה כן היא, "חברת 1789" ביקשה להבטיח את המטרות שבשמן פעלו המהפכנים בשנה הראשונה למאורעות, בעיקר מלוכה חוקתית יציבה.
התנהלותו הפסיבית של המלך, שסוכך על כמרים שסירבו להישבע לחוקה האזרחית והואשם בקשירת קשר עם המהגרים האנטי-מהפכניים בראשות אחיו הדוכס מארטואה, עוררה את ההמונים הפריזאים נגדו והובילה להפגנות סמוך לארמונותיו והטרדת משפחתו. התפרעויות והשחתת רכוש מצד איכרים באזורי הכפר ומרידות חיילים הובילו גם את המרכז היעקוביני להתמתנות ושמרנות דומות לאלו של "1789". שלושת מנהיגיו, דופור, אנטואן ברנאב ואלכסנדר דה לאמט נודעו כ"טריומווירט" ואותתו על הכיוון החדש בעמידה על הקיים ובהתייצבות לצד המלך מול התביעות לשינויים נוספים. הם סברו שיוכלו לחבור לימין המלוכני באספה ולבודד את רובספייר ודומיו, אך תקוותם נכזבה. תומכי הכתר המושבעים שניסו לבלום את המהפכה משלב מוקדם, אנשי מועדון הקפוצ'ינים לשעבר כז'אק קזאלס, תיעבו אותם ותמכו בשמאל בתקווה שלחץ מהאגפים ימוטט לחלוטין את הסדר החדש. ב-7 באפריל וב-16 במאי הנחילו להם אויביהם שתי מהלומות חשובות באספה. עברו חוקים שאסרו על צירי המכוננת להתמנות לשרים או לעמוד לבחירות לרשות המחוקקת שהייתה אמורה לפעול לאחר ניסוח החוקה. היעקובינים המתונים פעלו גם, ללא הצלחה, נגד האגודות הפוליטיות העממיות שצברו כוח גובר. הם ראו בהן גורם מסוכן, מחוץ למסגרות החוקיות, שיכל להתסיס את דעת הקהל והביע עמדות קיצוניות. הם פעלו גם בצל המתיחות והחשדנות בין הטריומווירים במרכז ללה פאייט איש "1789" בימין.
הקמת המועדון ושלטון
שעתם הגדולה של המתונים הגיעה עם מנוסת המלך לווארן בין ה-20 ל-22 ביוני. באספה הנפחדת, הטריומווירט ולה פאייט העבירו בקלות מדיניות של הונאה בפני הציבור כדי למנוע התמוטטות. הוחלט פשוט לשקר ולטעון שהמלך נחטף על ידי אויבי המהפכה. הם גם השעו את סמכויותיו הביצועיות כשחזר, ולואי השישה-עשר הנפחד והנבוך היה להוט לשתף פעולה עמם מפחד התגובה הציבורית הנזעמת. ב-15 ביולי החליטה האספה לפטור את השליט מכל אחריות לבריחתו. הרדיקלים התקוממו על העמדת הפנים והחלו בניסוח עצומה להדיח את לואי, בארגון דנטון והיעקוביני ז'אן-פייר בריסו. בערב ה-16 התכנסו היעקובינים לדיון סוער. רובספייר נשא נאום קשה נגד העצומה והצהיר כי שאלת המלך כלל איננה עומדת לדיון ולא מעניינת את העם, אך המתונים בחלו בשמאל לחלוטין. עתה, החוקה החדשה הייתה קרובה להשלמה, המלך נראה כעומד לצדם ואויביהם הגדישו את הסאה. למרות שמנו את הרוב בקרב הצירים, יריביהם אחזו בכוח רב במועדון עצמו ובעיקר בדעת הקהל של תומכיו מן השורה. הטריומווירט ואנשי "מועדון 1789" בחרו לפעול, ונטשו בסערה את האולם עם אנשיהם.
הם התכנסו מחדש במנזר הפייאנטי (ענף ציסטרסיאני) ברח' סן אונורה. בערך 200 צירים מן האספה המכוננת, כמעט כל נציגי היעקובינים בה למעט רובספייר וז'רום פטיון, נענו למנהיגי המתונים. המועדון החדש נקרא, כקודמו, על שם המנזר. הפייאנטים החלו כמעט מיד בשילוח אגרות לכל רחבי צרפת, ל-800 הסניפים היעקוביניים במחוזות, כשהם מכריזים על עצמם כמנהיגיה הלגיטימיים היחידים של התנועה. אף שמם הרשמי היה זה של המועדון המקורי, "חברת ידידי החוקה." ראשיהם חלשו על עמדות כוח רבות: לבד מלה פאייט מפקד המשמר הלאומי וז'אן ביי, ראש העיר של פריז, עמדו לצדם גם ראשי רבות מהוועדות באספה. ברנאב תפקד כיועץ סתרים של מארי אנטואנט והיה לו קשר ישיר למשפחת המלוכה.
ב-17 ביולי התכנסו רבבות פריזאים לחתום על העצומה נגד המלך בשאן דה מארס. כשנערך לינץ' בשני אנשים שנמצאו מסתתרים במקום, סיפק הדבר עילה לרשויות הפייאנטיות של פריז להכריז על מצב חירום ומשטר צבאי. לה פאייט ו-4,000 אנשי משמר פיזרו באש את הנאספים והרגו עשרות. עתה ביססו הפייאנטים את כוחם ומחצו את הרדיקלים השונים, שהסיתו ועוררו מהומות מזה חודשים ארוכים. "ידיד העם" של ז'אן-פול מארה ועיתונים קיצוניים אחרים נסגרו, בפתח מועדון הקורדליירים הוצבו תותחים והוא פוזר, ומאות נעצרו. דנטון ומארה נמלטו לאנגליה. מחצית מהסניפים היעקוביניים הביעו נכונות להצטרף למועדון הפורש, ונראה היה שרובספייר נותר ללא בסיס כוח של ממש.
ב-29 באוגוסט החלו הבחירות לאספה המחוקקת החדשה. ב-3 בספטמבר נחתם הנוסח הסופי של החוקה הראשונה של צרפת, "חוקת 1791", שנראתה כעומדת בכל ציפיות הפייאנטים. הרשות המחוקקת הייתה חזקה והמבצעת, בראשות המלך, חלשה עם וטו מוגבל על חוקים. הליך הבחירות היה מדורג ומרוסן וכרוך באלקטורים. המלך אשרר את החוקה ב-13. ב-15 הוכרזה חנינה כללית שכיוונה למהגרים המלוכנים ולרדיקלים גם יחד, וגולים החלו לשוב. ב-30 בספטמבר פוזרה המכוננת. הפייאנטים היו משוכנעים שהצליחו וסיימו את המהפכה בהסדר פוליטי יציב.
נפילה
אבל הכוח שנהנו ממנו באספה הקודמת נשלל מהם במחוקקת החדשה, שנמנע מציריהם להתמודד על מקומות בה. הייתה אמנם סיעה פייאנטית, אבל היסטוריונים זיהו לא יותר מ-169 צירים כנאמנים לה (במהפכה לא היו מפלגות מסודרות עם חברים, אלא גושי הצבעה שאנשים נעו ונדו ביניהם). לצד היעדר השפעה חזקה בבית הנבחרים, הטבע המסודר והשמרני של המועדון גם חסם אותו בקרב הזירה הפוליטית האחרת, דעת הקהל הפריזאית. היעקובינים ניהלו אסיפות פתוחות עמוסות קהל, והוכיחו במהרה את כוחם כשפטיון הביס את לה פאייט ברוב עצום בבחירות לראשות העירייה. החשש מבוגדנות המלך ומחאה משמאל על אירועי הקיץ גם שללו מהם את תמיכת הסניפים היעקוביניים. לבסוף, רק 80 הצטרפו אליהם והיתר, יותר מ-700, נותרו נאמנים לרובספייר ופטיון במועדון הישן. ברנאב העיר במרירות שהקואליציה שכוננה את הפייאנטים ראתה בחוקה את שיא הישגיה, ולאחר גיבושה "נותרה ללא עקרון מאחד או תנופה." גם לואי עצמו, שסמכויותיו הושבו לו, כלל לא התכוון למלא את התפקיד שיועד לו בחזונם ובכך שמט את הקרקע תחת רגליהם. אחיו ארטואה הוסיף לחרוש מזימות בגלות, וב-11 בנובמבר 1791 הפעיל המלך את הווטו שלו כדי לחסום הצעה להאשים בבגידה את המהגרים שלא שבו. כל החששות הישנים (והמוצדקים) מקנוניה בינו לאויבי המהפכה קיבלו משנה תוקף.
היעקוביני בריסו, ממארגני עצומת שן דה מארס, תפס את הבכורה באספה כנאום מוכשר. הוא לא בטח במלך, וסבר שרק הכרזת מלחמה על המהגרים והנסיכים באימפריה הרומית ה"קדושה" שבנחלותיהם שהו תאלץ את לואי להראות את פרצופו האמיתי ותבצר את המהפכה. הטריומווירים-לשעבר נחרדו מהרעיון, אך זה קסם דווקא ללואי, שהניח שתבוסה תמגר את הסדר החדש ותשיב לו את כוחו. גם לה פאייט, איש הצבא, מיהר לתמוך בה משיקוליו. הפייאנטים היו משותקים כשמנהיגיהם המפולגים אוחזים בעמדות מנוגדות. כבר בדצמבר 1791, כתב רן הלוי, הסיעה התפוררה למעשה. רבים מציריה שכמהו להשפעה ולכוח פוליטי שבו ליעקובינים.
מאורעות החודשים הבאים דחקו אותם מהשלטון במהירות. ברנאב, שהתאכזב מסירוב הזוג המלכותי לשמוע לעצותיו נגד מלחמה, התפטר ב-5 בינואר 1792 ושב לביתו. דה לאמט בחל גם הוא בפוליטיקה והתנדב לקבל פיקוד צבאי במלחמה המתקרבת, שלה פאייט תמך בה בלהיטות. במרץ מינה המלך שרים שתמכו בגישתו של בריסו. המלחמה, שנפתחה ב-20 באפריל, חשפה את חולשת הצבא ועוררה חרושת האשמות מן היעקובינים. ב-13 ביוני המלך זיהה אפשרות לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים ופיטר את שריו. הוא עבר שוב להישען על הפייאנטים המפורדים, שנערכו עתה למהלך אחרון. ב-16 ביוני, בעצה אחת עם דופור (הטריומוויר האחרון שנותר) שיגר לה פאייט איגרת ברכה ללואי על פיטורי השרים ותקף את היעקובינים כאשמים בכל הצרות. ב-28 שב לפריז ונשא נאום ארוך נגדם באספה. הוא אף פנה למשמר הלאומי בבקשה להגן על החוקה. אבל קריאותיו נענו ריקם, והיעקובינים הוקיעוהו כבוגד. לה פאייט חזר לצבא, אבל הפייאנטים המסוכסכים והלא-מגובשים היו חזקים דיים כדי לגייס רוב שמנע ב-8 באוגוסט את העמדתו לדין.
היה זה הקש האחרון מבחינת הרדיקלים הפריזאים, שהניע אותם לערוך הפיכה בליל ה-9 ובבוקר ה-10 באוגוסט ולתפוס את השלטון. רוב חברי האספה המחוקקת נמלטו מחשש המורדים או מנחישות למנוע מהם לגיטימציה של פורום מתפקד: רק כ-300 מתוך 745 הופיעו בבוקר ה-10. היה זה סופם של הפייאנטים ככוח פוליטי. דופור נמלט מהבירה. לה פאייט ערק אל האוסטרים אחרי שצבאו סירב לפקודתו לערוך הפיכת-נגד. רבים מחברי הסיעה נעצרו באשמת בגידה. אף קצם הפיזי הגיע לבסוף: ברנאב, ביי ואחרים נערפו בגיליוטינה בימי שלטון הטרור.
לקריאה נוספת
- Ran Halévi, Feuillants, בתוך: François Furet, Mona Ozouf, A Critical Dictionary of the French Revolution, Harvard University Press, 1989. עמ' 343-350.
קישורים חיצוניים
