קורדליירים
חברת ידידי זכויות האדם והאזרח או בכינויה הנפוץ מועדון הקורדליירים (בצרפתית: Société des Amis des droits de l’homme et du citoyen ו-club des Cordeliers) הייתה אגודה פוליטית בימי המהפכה הצרפתית, שנפתחה באפריל 1790 ונסגרה לאחר התקוממות הראשון בפרריאל ב-20 במאי 1795. הקורדליירים דבקו בעמדות שמאל רדיקליות ופופוליסטיות, ואף כי לא הגיעו לבכורה לאומית כאחרים היו המועדון הבולט ביותר בקרב ההמונים הפריזאים. בתחילה שימשו כבימתו של הנשיא הראשון, ז'ורז' דנטון, ולאחר מכן נעשו לבסיס הכח של האברטיסטים הקיצוניים. המועדון איבד את מעמדו לאחר נפילת הללו, וריאקציית תרמידור הביאה לחיסולו הסופי.
שכונת הקורדליירים – שנקראה כך על שם מנזר פרנציסקנים שניצב בה; המסדר כונה קורדליירים ("חוגרי החבל") בצרפת – הייתה קן של תסיסה פוליטית בימים הסוערים של ראשית המהפכה. פעילי שטח קיצונים רבים התגוררו בה, במיוחד ז'ורז' דנטון, ידידו קאמי דמולן והעיתונאי המסית ז'אן פול מארה. דנטון היה המארגן הראשי של התושבים. ב-13 ביולי, בעת המהומות ערב נפילת הבסטיליה, הקימו פרנסי פריז את הקומונה העירונית ואת המשמר הלאומי כדי ליטול את השליטה בבירה לאחר שכוחות המלך נסוגו ממנה. דנטון התמנה בה ביום לנשיא האספה המקומית ברובע שלו, וצבר השפעה בזירה הציבורית. הוא היה אחד המתסיסים העיקריים של ההמון הפריזאי, הסנקילוטים כפי שיוודעו בעתיד, שהפכו את השכונות בהדרגה לאזור שפעל כמעט מחוץ משליטת הממשל המרכזי, בשם עקרונות הדמוקרטיה הישירה וריבונות העם (מנהיגיהם הסתמכו בעיקר על ג'ון לוק וז'אן-ז'אק רוסו) ובכח נשקם והפחד שזרעו. בינואר 1790 ניסו אנשי הקומונה לעצור את מארה, וסולקו על ידי אספסוף חמוש. כניסת גורמים מן החוץ הותנתה לאחר מכן באישור מהנהגת הרובע.[1]
באפריל 1790 החליטה האספה הלאומית לבטל את החלוקה הישנה של העיר לרבעים, מדיניות שננקטה בין היתר כדי לערער ולהחליש את פעילי השטח של הקומונה, שאחזו בקו רדיקלי מדי לטעמה. דנטון חשש מאובדן השפעתו, והוא וחבריו פנו להקים מועדון משלהם כתחליף לאספת הרובע. האזכור הראשון של "חברת ידידי זכויות האדם והאזרח" בעיתונות היה ב-27 באפריל. היא התפרסמה כ'מועדון הקורדליירים' על שם השכונה וגם המנזר בתוכו נהגו להתאסף. אנשי המועדון דגלו בעמדות שאפיינו את קנאי פריז: בפופוליזם, זכות בחירה לכל הגברים – בניגוד לאספה, שהעניקה אותה רק לבעלי רכוש – חיסול כל היבטי המשטר הטרום-מהפכני ומאבק חסר פשרות נגד תומכיו, כמו האצולה והכמורה השמרניות. כושר הארגון המעולה של דנטון והיותם של מארה ודמולן עיתונאים בעלי תהודה רבה בדעת הקהל הפכו את הקורדליירים למועדון החשוב ביותר בבירה. בפגישותיהם נכחו מאות אנשים, גם בשל דמי החבר הנמוכים של שני סוּ לחודש, והם היו מהפתוחים ביותר להשתתפות נשים. ביוני עתרה האגודה לאספה המכוננת בדרישה להחיל את הקטגוריה של 'אזרחים פעילים', כלומר הרשאים להצביע בבחירות הארציות, על כל הגברים, שהרי אף אחד לא היה פטור ממסים עקיפים ולכן ניתן היה לראות בכולם משלמי מס לפי המבחן שנקבע בחוק. במהלך ספטמבר ואוקטובר דרשו מועדוני הבירה לבדוק דיווחים על ספסרות בדגנים באזורי הכפר; הקורדליירים עלו על כולם כששיגרו משלחת חמושה ששבה לפריז עם תריסר קרונות עמוסי תבואה.[2]
במהלך השנה הבאה, שעמדה בסימן קיטוב פוליטי חמור ותסיסה גוברת, היה המועדון מעורב עד צוואר במחאות נגד אנשי כנסייה שסירבו לקבל את חוקת הכמורה, האצילים הגולים שהמלך הגן עליהם מצעדי ענישה חמורים והימין באספה, בדמות מתונים כלה פאייט שהוצגו כעושי דברו של הכתר. אך זינוקם האמיתי לקדמת הבמה התרחש עם מנוסתו הכושלת של המלך לואי השישה עשר מפריז ב-20 ביוני 1791. בעוד שהתנגדות למונרכיה הייתה בגדר של עמדת שוליים סהרורית קודם, פרסום מכתבו בו הוקיע את כל מהלכי המהפכנים מאז אוקטובר 1789 העלה בחריפות את התביעה להדיחו ולשפטו בעוון בגידה. הקורדליירים התייצבו בחזית ההתפרצות הרפובליקנית החדשה. הם היו בין המארגנים הראשיים של הפגנת ה-30,000 שהתכנסה סביב האספה המכוננת ב-24 ביוני בדרישה להדיח את לואי, ואנשיהם היו האחראים על הפצת כרוזים רפובליקנים בפריז בימים שלאחר מכן, ומשלחת מטעמם נשאה עצומה אנטי-מלוכנית נוספת לאספה ב-29. ב-15 ביולי נודע שהשלטון, נחוש להעמיד פנים שלואי "נחטף על ידי אויבי המהפכה" ופעל תחת אילוץ, פטר אותו מכל אחריות. דנטון והעיתונאי ז'אק-פייר בריסו קראו בתגובה להמונים להתכנס בשאן דה מארס ולחתום על עצומה נוספת להדחתו. זו לא הייתה עוד עתירה לרשות המחוקקת, אלא עקיפתה ופנייה ישירה לעם. הצעד הגדיש את הסאה עבור המתונים באספה, שבחלו זה מכבר בהתססה משמאל. ב-16 בחודש פרשו 200 צירים מהיעקובינים והקימו את מועדון הפייאנטים ששלט למעשה בממשל. למחרת, כש-50,000 פריזאים נאספו בשאן דה מארס, התחוללה במקום התנגשות אלימה עם כוחות המשמר הלאומי שסיפקה לרשויות אמתלה להחיל משטר צבאי ולמחוץ את הרדיקלים. עשרות נורו למוות בשדה, דנטון ומארה ירדו למחתרת ולבסוף נמלטו לאנגליה, ומועדון הקורדליירים נסגר בצו בו ביום, בגיבוי אנשי משמר מצוידים בתותחים.
מצב החירום בוטל באוגוסט, לרגל כינון המלוכה החוקתית. דנטון והאחרים שבו מהגלות ומהמחתרת. כשהתגלה עומק הפער בין המלך לפייאנטים והציבור איבד בו כל אמון, נהנו הקורדליירים מפריחה מחודשת והשפעה הולכת וגוברת, במיוחד לאחר פתיחת מלחמת הקואליציה הראשונה שדחקה את המפה הפוליטית שמאלה במהירות. ב-20 ביוני 1792 מילאו תפקיד חשוב בהפגנה בארמון הטווילרי בדרישה להשיב את השרים הז'ירונדינים שהמלך פיטר. הכרזת ברונסוויק והשכנוע בכך שלה פאייט בוגד דחפו את פריז מעבר לקצה. דנטון התעלם מהחוק והעביר את אספת רובע תיאטר פרנסז בראשותו למצב של כינוס מתמיד; הוא דרבן את גיוס והתססת המוני הסנקילוטים ויצר קשרים עם גדודי המתנדבים שנהרו לעיר מהפרובינציה לקראת יום השנה לבסטיליה. הוא היה השחקן הבולט בהפיכת ה-10 באוגוסט 1792 שהפילה את המלך ושמה אותו במעצר, והקורדליירים הפכו באחת למרכיב בקואליציית המונטניארדים החדשה שנטלה את השלטון. דנטון ומארה, אנשי השוליים לשעבר, היו שניים משלושת ה"טריומווירים" שניהלו למעשה את צרפת לצד רובספייר.
מעברם של דנטון ובכירי המועדון לזירה הלאומית פינה את הדרך לחברים צעירים יחסית, בראש ובראשונה פייר גספאר שומט וז'אק רנה אֶבֵּר, והאחרון נבחר לנשיא. הם הפכו את הקורדליירים לבסיס הכח של מה שנודע בדיעבד כסיעת האברטיסטים הקנאית שדחפה לשלטון הטרור ותבעה להחריפו ולהמשיכו. בינתיים, דנטון ודמולן דווקא התמתנו והראשון שב מפרישה קצרה מן הפוליטיקה בשלהי 1793 כדי להפוך למנהיגם של המתונים מתנגדי הטרור, "הסלחנים" (אינדולגנטים). דמולן, שהיה מסית צמא דם בימיה הראשונים של המהפכה, פתח עיתון בשם "הקורדלייר הוותיק", ששמו היה בהנגדה לזה של הנהגת המועדון הקיימת, ממנו הטיף לרגיעה. כך ניצבו יוצאי המועדון המקורי וראשיו הנוכחיים משני עבריה של המפה הפוליטית, כשרובספייר מאזן ביניהם בתווך. משניסו האברטיסטים ליזום הפיכה במרץ 1794 נעצרו ראשיהם. עריפתם בגיליוטינה של אבר וחבריו ב-24 בו סימנה למעשה את סופו של מועדון הקורדליירים ככח פוליטי בר-קיימא. דנטון ודמולן לא האריכו ימים (תרתי משמע) אחריהם, שכן רובספייר פנה עתה כנגדם. ה"סלחנים" הלכו כולם אל הגרדום כעבור פחות משבועיים, ב-5 באפריל.
המועדון לא נעלם כליל, וידיעות בעיתונות העידו על המשך פעילות אקראית, בהיקף קטן מאוד, בפריז וגם בכמה סניפים קטנים בערי השדה. הוא נסגר סופית ורשמית עם חיסול התארגנויות הסנקילוטים במאי וביוני 1795, לאחר כישלון התקוממות הראשון בפרריאל.[3]
קישורים חיצוניים
- קורדליירים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- club des Cordeliers באנציקלופדיה לארוס
הערות שוליים
- ^ R. B. Rose, The Making of the Sans-culottes: Democratic Ideas and Institutions in Paris, 1789-92, Manchester University Press, 1983. עמ' 60-62.
- ^ Making of the Sans-culottes, עמ' 65, 68.
- ^ Jacques de Cock, Les Cordeliers dans la Révolution française: Textes et documents, Volume 2, fantasques éditions, 2001. עמ' 1602.
