פיפיון אדום-גרון
 פיפיון אדום־גרון
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| מין: | פיפיון אדום־גרון |
פִּיפְיוֹן אדום־גרון (שם מדעי: Anthus Cervinus) הוא ציפור שיר ממשפחת הנחליאלים שצבע חזהו חום־חלוד. במראהו הוא דומה לפיפיון שדות ולפיפיון עצים. אורך גופו הוא 14–16 ס"מ, מוטת כנפיו היא 27 ס"מ, אורך כנפו הוא 8–9 ס"מ ומשקלו הוא 19–23 גרם. הוא ניזון בעיקר מחרקים ומחסרי חוליות.
אטימולוגיה
את שמו המדעי "Anthus" קיבל מהמיתולוגיה היוונית על שם אנטאוס, בנו של אטונואוס והיפודמיה שהותקף ונטרף על ידי סוסיו של האב. האלים, זאוס ואפולו, הפכו את אנטאוס לציפור. הציפור מהסוג "Anthus" פיפיון נקראת על שמו של אנטאוס.[1]
את שמו "cervinus", שזוף, קיבל בשל צבע גרונו שבזמן תקופת הקינון מקבל צבע אדמדם.
פירוש נוסף לשמו Anthus cervinus - "עשבוני אדמדם": Anthus היא ציפור שדות ומישורי עשב שהוזכרה על ידי פליניוס הזקן (סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומא) בספרו המפורסם "תולדות הטבע". Cervinus - בעל צבע של אייל.[2]
תיאור הציפור
מבנה גופם של הפיפיונים מזכיר את המבנה של הנחליאלים. בדומה לנחליאלים הפיפיון מבלה את רוב זמנו בצעידה על הקרקע כשגופו נטוי אופקית בחיפוש אחר מזון. הפיפיון הוא היחיד מבין הציפורים עם הבדלים עונתיים בגווני הנוצות. בלבוש החורף כל חלקי הגוף העליונים של הזכר שחומים, ונוצותיו עטורות בשוליים חומים בהירים צבע הלחיים, הסנטר והגרון חום־בז' עם גוון ורדרד. החזה וצדי הגוף מפוספסים בכתמים היוצרים מעין פסי אורך. הזנב שחום ושוליו לבנבנים.[3] בלבוש החורף מראה הנקבה דומה למראה הזכר מלבד חוסר הגוון הורדרד בלחייה של הנקבה. לקראת הקיץ קיים חילוף חלקי בצבעי הנוצות וקדמת הצוואר, הסנטר והחזה מקבלים גוון חום אדמדם. אורכו של הפיפיון הוא כ־14-15 ס"מ ומשקלו כ־16-29 גרם ומוטת הכנפיים היא 27 ס"מ. השינוי בין הנקבה לזכר נראה בגווני הוורוד שעל חזה ועל ראשה שהם יותר בהירים ופחות נרחבים מאצל הזכר.
תפוצה ומגמות אוכלוסין
תפוצה בעולם
הפיפיון דוגר מצפון סקנדינביה ומזרחה לרוחב סיביר. הפיפיון נודד מאזורי קינונו כבר בתחילת חודש אוגוסט. נמצא צפונית לחוג הארקטי ברצועה צרה דרך הטונדרות האירופאיות והאסיאתיות עד למייצר ברינג. חורפים בעיקר באפריקה בדרומה למדבר סהרה ודרום מזרח אסיה.
תפוצה בארץ
הפיפיון מבקר בארץ בתקופת הנדידה במשך חודשי אוקטובר ונובמבר, לעיתים גם מעט בחודשי ספטמבר ובדצמבר.[4] חולף על פני רוב חלקי הארץ בהמוניו. בעיקר בעמקים ובערבה בדרך כלל בלהקות גדולות.
אזורי מחיה
הפיפיון חי בשטחי ביצה עם ערבי נחל, בנחלים עם גומא, בביצות כבול ובתלוליות בטונדרה. את החורף הוא מבלה בשטחים של כרי דשא לח או רטוב, אזורים חשופים בוציים, ביצות גדות בוציים של נהרות ומקווי מים אחרים. כולל שדות וצוקים לעיתים בגובה של עד 3,000 מטרים. לפעמים מצטרף לאזורי המחיה של הנחליאלי הצהוב אך לא בתקופת הרבייה. נדיר להבחין בפיפיונים כיוון שהם נסתרים בצמחייה בחיפוש אחר מזון ונגלים רק כאשר הם מפחדים או נבהלים.
תזונת הציפור
תזונתו של הפיפיון מורכבת בעיקר מחרקים ומחסרי חוליות אחרים ומגוון חומר צמחי. תזונתו הכללית כוללת: זבובונים, שפיריות, חגבים, צרצרים, עשים, פרפרים (זחלים ובוגרים), רימות זבובים, נמלים, חיפושיות, עכבישים, רכיכות, תולעים וזרעי דשא. הפיפיון מלקט את מזנו על פני הקרקע, לעיתים קרובות באזורים בוציים ובין האצות בחוף הים.[1]
קינון ודגירת הציפור
תקופת הרבייה נמשכת מיוני ועד יולי. את החיזור מתחיל הזכר במעוף אלכסוני לגובה של כ־20 מטרים ומבצע צניחה כלפי מטה וממשיך במעוף אופקי תוך רפרוף בכנפיו למרחק של כ־50 מטרים לפני הירידה לקרקע. את הקן בונה הנקבה בחלל האדמה, על תלולית או בגדה, ולעיתים בקצה מנהרה קצרה שנעשתה על ידי הזכר. שניהם מביאים חומר לבניה אבל בשלבים המאוחרים עושה זאת הזכר לבדו,. צורתו של הקן היא כצורת כוס הבנויה מעלים ומגבעולי דשא. בתחתית הקן מונחים טחב ועלים יבשים ועליהם עשב עדין ונוצות ושער שזורים יחדיו. הנקבה מטילה כ־2–7 ביצים בדרך כלל 5–6. הדגירה היא כשבועיים ושני בני הזוג מאכילים את הגוזלים. לאחר 12 ימים הגוזלים מוכנים לעזוב את הקן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 פיפיון אדום־גרון, באתר www.yardbirds.org.il
- ^ מגדיר הציפורים של ישראל - פיפיון אדום־גרון, באתר פורטל צפרות
- ^ מדריך לציפורים בישראל, כתר, 1990
- ^ החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון-הוצאה לאור, 1985
