פרויקט הפסאז'ים
פרויקט הפסאז'ים (Der Passagenwerk) הוא ספר מעיזבונו של הפילוסוף ולטר בנימין. הוא קיבל את שמו מתופעה אדריכלית נפוצה בפריז של המאה התשע עשרה: מעבר בין שני בניינים שקורה כך שקירותיהם החיצוניים שימשו לו קירות פנימיים. הפסאז'ים היו זירה מרכזית למסחר ולבילוי, על כן הוא ראה בהם מקום טוב לחקור בו את תולדות הבורגנות הצרפתית בת הזמן. בנימין ראה בפרויקט הפסאז'ים את ספרו החשוב ביותר וכינה אותו "התיאטרון של כל מאבקי ורעיונותיי[1]".
ההיסטוריה של הספר
פרויקט הפסאז'ים הוא חיבור מאוחר של ולטר בנימין המשלב שני היבטים דומיננטיים בהגותו: העיסוק בעיר, שדוגמה טובה לו היא החיבור "ילדות בברלין", וחיבתו לציטוטים, בהם הרבה להשתמש. הוא ניסה להחליף את הכתיבה המקורית בשימוש בציטוטים. אך השוני בין חיבור זה לאוספי ציטוטים שקדמו לו הוא שהבחירה בציטוטים והחיבור שלהם עם אנקדוטות מקוריות הן אקט יצירתי. פרויקט הפסאז'ים החל את דרכו כמאמר למגזין Der Querschnitt בשנת 1927. בנימין הרחיב את הפרויקט עד 1933, השנה שבה הוא נמלט לפריז מפני הנאצים ושם התחיל את העבודה מחדש. הוא המשיך לעבוד עליו עד ניסיונו לברוח מצרפת בשנת 1940, ולא הספיק להשלימו. את כתב היד של הספר הפקיד אצל ז'ורז' בטאיי, שהסתיר אותו בארכיב הספרייה הלאומית של פריז. בשנת 1947 תאודור אדורנו, עמיתו של בנימין מהמכון למחקר חברתי בפרנקפורט, קיבל את כתב היד, שפורסם על ידי תלמידו רולף טידמן ב-1982[1]. בתקופת הכתיבה הראשונה עסק הטקסט בעיקר בהיסטוריה תרבותית, אך בתקופה השנייה התגלתה בו נטייה חזקה יותר להיסטוריה חברתית[2]. שלושה טקסטים אחרים של בנימין נכתבו בהתבסס על כתב היד של פרויקט הפסאז'ים: "פאריס, בירת המאה ה-19", הקדמה למה שנועד להיות התוצר הסופי, נכתב בגרמנית ותורגם לצרפתית. טקסט זה נכתב במטרה למשוך נדבן שיממן את בנימין. המאמרים "פאריס של הקיסרות השנייה אצל בודלר" ו"מוטיבים אחדים אצל בודלר" נכתבו בהתבסס על הפרק מהספר שהוקדש למשורר שארל בודלר[1]. יתכן שהרעיון למאמר על פריז עלה בדעתו של בנימין לאחר שבשנת 1926, בה נסע למוסקבה, כתב מאמר על הבירה הסובייטית[3].
נושאי הספר
פרויקט הפסאז'ים עוסק בהיסטוריה עירונית של פריז במאה ה-19 כמקרה מבחן של הקפיטליזם האירופאי. הפסאז' הוא הציר המרכזי שלו, ממנו יוצא בנימין לתופעות אחרות של המרחב העירוני: הרחובות, הביוב, פנים הבית, חומרי בניה, מבני ציבור ופרויקט ההתחדשות העירונית של פריז בתקופת נפוליאון השלישי. הספר עוסק גם בתרבות פופולרית ותרבות גבוהה, בטכנולוגיה, בשינה וערות, בפשע, ובשגרה. את העיסוק בפסאז' יש להבין על רקע תפיסתו של בנימין את האמנות כמכשיר לשליטה בהמונים ואת ניסיונו לשחרר אותה מתפקיד זה. הפסאז' הוא צורה של האמנות האדריכלית שהשלטון הפשיסטי לא יכול לנצל למטרות דיכוי. זאת מפני שהאמנות החופשית לא מייצרת רק מוצר חדש, אלא גם דרך ייצור ודרך שימוש חדשות[2]. הרי הפסאז'ים נוצרו באלתור של בעלי עסקים קטנים, ערערו על הקטגוריות המקובלות של פנים וחוץ, והיו המבנים הראשונים בהם זכוכית וברזל שימשו חומרי בניה. כמה נושאים המוכרים ממכלול יצירתו של בנימין נכללים גם הם בספר: ההילה, בה הוא עסק גם בספר "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", החשיש[4], אמנות הבארוק[3] והיסודות הקונסטרוקטיביים של תקופות דקדנטיות בהיסטוריה[5]. כשם שבנימין כפר בקדמה, הוא כפר גם בהיפוכה, הדקדנס. הדמויות הפרסונליות בהן דן בנימין בספר נחלקות לשניים: אמנים, בעיקר סופרים ומשוררים, שמובאות מיצירתם משמשות לאיור רעיונותיו, ופילוסופים, בורגנים וסוציאליסטים, אותם הוא מבקר. עם הקבוצה הראשונה נמנים שארל בודלר, גראנוויל, מרסל פרוסט, אונורה דה בלזק, ויקטור הוגו, המרקיז דה סאד וארתור ראמבו. עם הקבוצה השנייה נמנים קרל מרקס, שארל פורייה, אנרי סן-סימון, קרל גוסטב יונג, פרידריך ניטשה, אוגוסט בלנקי וגוטפריד וילהלם לייבניץ. היוצא מן הכלל היחיד הוא ז'ורז'-אז'ן אוסמן, מפני שלא היה אינטלקטואל. הוא היה המושל שמונה מטעם נפוליאון השלישי על פרויקט ההתחדשות העירונית. אך הדמות הראשית בפרויקט הפסאז'ים היא הארכיטיפ המודרני של המשוטט (בצרפתית: flâneur). לא מדובר באדם ספציפי אלא בטיפוס אנושי האופייני למרכזים עירוניים במערב. דמות זו מתוארת כחתרנית בשל הבטלה המופגנת שלה וכצייתנית בשל האמפתיה שלה כלפי הסחורה[6]. בכך הכוונה כי המשוטט מאמין לאשליה הקפיטליסטית שמרקס אבחן בספרו הקפיטל, הגורמת לסחורות להיראות כאילו יש להן חיים משלהן (פטישיזם). המשוטט מרגיש כך מפני שתחת הלחצים הכלכליים של המודרנה גם בני אדם יורדים לדרגת סחורות. ידידיו של בנימין טענו שהוא עצמו היה אמפתי כלפי הסחורה במובן שתואר כאן[7]. היבלעותו של המשוטט בהמון היא ספק הליכה עם הזרם וספק הסתתרות מעיני הרשויות. זאת בהתאם לתפיסה המרקסיסטית לפיה במדינה בורגנית קיים ניגוד אינטרסים הכרחי בין השלטון לאזרחים. בנוסף לכל אלה, בנימין מקדיש אוגדן בשם "תורת ההכרה, תורת הקדמה" להסברת המתודה של עבודתו.
מקורות ההשראה של הספר
בנוסף לאינטלקטואלים שביצירתם עוסק פרויקט הפסאז'ים, שימשו לו השראה גם פרנץ קפקא[8], פרנץ הסל, יוהאן וולפגנג פון גתה, ספרו של האמן הסוריאליסט לואי ארגון "האיכרים של פריז"[3], ושותפיו של בנימין מאסכולת פרנקפורט, ובראשם תאודור אדורנו.
מבנה הספר
פרויקט הפסאז'ים מורכב משלושים ושישה אוגדנים ממוספרים באותיות לטיניות שכל אחד מהם מוקדש לנושא אחר. כל אוגדן כולל ציטוטים ממקורות מגוונים ודברי פרשנות והרהור של בנימין. בחלק מהקטעים מופיעים מעין קישורים לקטעים אחרים, המעבים את הטקסט ועושים אותו לא לינארי. אופייה המקוטע והמבוזר של העבודה היה ביטוי לתפיסתו של בנימין את המודרנה כקטסטרופה שהותירה אחריה רק עיי חורבות, ולכן רק טקסטים כאלה הולמים אותה. ייתכן וגם העובדה שהטקסט לא הושלם תורמת לאופי זה, אך מדובר בסיבה שטחית יותר. הוא כמעט ולא מספק הדרכה, אלא מניח לקורא לשוטט בין הקטעים ולהרכיב מהם את תמונת התקופה הנדונה בעצמו[2]. מבנה זה, המבוסס על מונטאז' ודימויים, מזכיר את המשורר עזרא פאונד[3]. חוקרים של בנימין ציינו את הדמיון בין קריאה בפרויקט הפסאז'ים לגלישה באינטרנט, וחלקם רואים בו מבשר של העידן הדיגיטלי[2].
המתודה של הספר
המתודה של בנימין בכתיבת פרויקט הפסאז'ים נובעת מגישתו הנאו-מרקסיסטית. באוגדן N (תורת ההכרה, תורת הקדמה) הוא מגדיר את הנאו-מרקסיזם כ"מטריאליזם היסטורי שביטל בתוכו את רעיון הקדמה"[9]. זאת משום שקדמה היא מושג אידאליסטי שאינו הולם פילוסופיה מטריאליסטית, וגם מפני שמושג זה הוא החוליה המשותפת למרקסיזם וליריבו הליברליזם. יתר על כן, האופטימיות הגלומה בו לא הלמה את הסיטואציה ההיסטורית בה נולד הנאו-מרקסיזם, כאשר הפשיזם גאה באירופה. את הקדמה, המניחה תוכנית מסודרת של מעבר מברבריות לתרבות וחידוש גמור המבטל כל מה שקדם לו, בנימין מחליף במושג גמיש יותר, של חידושים מאולתרים המבוססים על מבנים קיימים. פרויקט הפסאז'ים עצמו הוא ביטוי למושג זה[2]. בנימין כותב את תולדות פריז במאה התשע עשרה על סמך אנקדוטות, ציטוטים מהספרות בת הזמן, וכיוצא באלה מקורות לא מוסמכים. היוצאים מן הכלל הם עיתונים, מהם הוא מצטט בעיקר נתונים כמותיים. מטרתו בכך היא לערער על ההיסטוריה הרשמית, בה הוא רואה מכשיר אינדוקטרינציה של המשטר הקפיטליסטי. הוא מערער על צורת המחקר המקובלת גם בכך שאינו מתכנן מראש את צעדיו אלא חוקר בדרך של שיטוט, הסחת דעת והברקות פתאומיות[10]. במובן אחר, בפרויקט הפסאז'ים בנימין מתייחס למקורותיו הכתובים כפי שפסיכואנליטיקאי מתייחס לפליטות הפה של מטופלו, על מנת לפענח מהן את התסביכים והתשוקות שהמטופל מכחיש. באופן דומה, בנימין מתאר את המאה התשע עשרה כחלום, שהוא מפרש. זה מסביר את סגנונו הדחוס, הדו משמעי, הנזיל ודמוי המיתוס של פרוייקט הפסאז'ים. לשיטתו המין האנושי היה שקוע בשינה לכל אורך ההיסטוריה, והמהפכה הקומוניסטית תעיר אותו. הפסאז' מכיל בתוכו את הפוטנציאל להתעוררות[11].
מיסטיקה בפרויקט הפסאז'ים
בנוסף למחלוקת בין פרשני ולטר בנימין האם כתב את פרויקט הפסאז'ים על סמך תכנית כוללת או כאוסף התרשמויות אקלקטי[2], ניתן גם לשאול האם מדובר בטקסט שכלתני או מיסטי. השיטה הדיאלקטית, שראשיתה בהגל, המשכה במרקס ועברה בירושה לנאו-מרקסיסטים, היא בפני עצמה ערעור על חוק האי-סתירה של הלוגיקה, אך גוון מיסטי מובהק יותר נוסף לטקסט דרך שני הוגים: ניטשה ויונג. היסוד בהגותו של ניטשה המעניין את בנימין הוא רעיון השיבה הנצחית (בתרגום זה, החזרה הנצחית), לפיו כל תולדות היקום כבר קרו אינסוף פעמים בעבר ויקרו אינסוף פעמים בעתיד. רעיון זה מופיע ברוב כתביו של ניטשה, אך בנימין מסתמך רק על ספרו "הרצון לעוצמה", שפרשנים בימינו סבורים כי אינו מייצג נאמנה את ההגות הניטשאנית. לדעת בנימין, רעיון השיבה הנצחית ורעיון הקדמה משקפים זה את זה. שניהם בו זמנית, אם כי כל אחד במובנים שונים, ביטויים של חשיבה מיתית ושל רציונליזם שטחי. בנימין מאבחן את השיבה הנצחית כמנגנון הגנה פסיכולוגי של הבורגנות מפני המהפכה, שהרי אם אין חידושים בעולם, אין סיבה לחשוש מחילופי משטר. אך הוא עצמו נראה כמקבל רעיון זה, בשני מובנים. ראשית, מבול החידושים שתרבות הצריכה מטיחה בפני הקונה מעורר תחושה שהכל חוזר על עצמו, מפני שהחידוש וההתיישנות נעשים בכך למאפיינים קבועים של החיים[12]. שנית, החידוש הטכנולוגי מוטמע במערכת הסמלים של התת מודע הקולקטיבי ונדמה בכך לשריד מימי קדם, כאילו העידן המודרני כבר התרחש בטרם הפרהיסטוריה. פרשנות זו קושרת בין ניטשה ליונג, הוגה תורת התת מודע הקולקטיבי. אך בעוד יונג האמין בקיומם של אלים ואף ראה בתגליותיו הפסיכולוגיות הוכחה לו, בנימין מפרשו פירוש מטריאליסטי, לפיו ההתנסויות המשותפות לכל בני האדם בימי קדם נטבעו בדנ"א האנושי באמצעות ברירה טבעית, ורק חושפות את עצמן לתודעת היחיד כחזיונות דתיים. יונג עצמו טוען שבתת מודע הקולקטיבי קיימת קומה גבוהה יותר, של הזיכרונות השייכים לתרבות מסוימת. הציביליזציה המערבית, כאמור, משולה לאדם ישן שהתפקוד השוטף של גופו, כלומר, הכלכלה והמרחב הציבורי, מתבטא בחלומו. עם זאת, ייתכן כי המיסטיקה הזו היא פתח לרציונליות לעתיד לבוא. בכתבו על הקשר בין תודעת הילד לחלום, טוען בנימין כי הילדים היו שקועים הכי עמוק בחלום של המאה שלהם, מפני שעבורם הוא לא היה נפרד מהערות. הילדים הם גם אלה הנותנים לקולקטיב סיכוי להתעורר ממנו. במקום אחר הוא מצטט את פייר מבייה, שטוען כי התת מודע הקולקטיבי חייב לעבד את הניסיון בטרם תוכל התבונה לעסוק בו[13].
לקריאה נוספת
- ."Book Review: The Arcades Project. "Sage journals
- "פרויקט הפסאז'ים" של ולטר בנימין הוא קריאת חובה להיפסטרים אינטלקטואליים. "הארץ" כותב: עפרי אילני. עריכה מדעית: יואב רינון/
- הנצחי הוא קמט על שמלה: על "פרויקט הפסאז'ים" של ולטר בנימין. "ישראל היום". כותב: עילי ראונר.
- ביקורת עיון | אביגדור פלדמן חוזר אל ולטר בנימין. "אתר הספרנים".
- הפסאז'ים של פריז – שוטטות בין מודרניזם לפוסטמודרניזם. כתבה: ד"ר ענת חן.
- משוטטות למיניאטורה: הפסאז'ים של וולטר בנימין כמפתח להכרת העיר המודרנית. כתב: אורי רוטלוי.
- הלם כרך: בין ולטר בנימין למחאת האוהלים. כתב: עירן דורפמן.
תרגום פרויקט הפסאז'ים לעברית
בשנת 2019 התפרסם תרגום חלקי של פרויקט הפסאז'ים לעברית, מאת רוני וניר רצ'קובסקי. בביקורת נגד התרגום נטען כי הוא בררני ואינו עושה צדק עם המקור, והובעה תקווה לפרסומו של תרגום מלא[8]. תרגום זה הוא חלק ממגמה של התעניינות בולטר בנימין ובהגותו באקדמיה הישראלית, שהחלה במאה הנוכחית במקביל להתעניינות דומה בהגותה של חנה ארנדט.
- ^ 1.0 1.1 1.2 ולטר בנימין, תרגום: רוני וניר רצ'קובסקי, פרוייקט הפסאז'ים, 2019, עמ' 9-10
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Heather Krickenberger, The Structure of Awakening, Blog Spot, 3.8.2011
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 JM Coetzee, The Man Who Went Shopping for Truth, The Guardian, 20.1.2001
- ^ The Arcades Project, Stanford Encyclopedia of Philosophy, 14.10.2020
- ^ ולטר בנימין, תרגום: רוני וניר רצ'קובסקי, פרוייקט הפסאז'ים, תל אביב: רסלינג, 2019, עמ' 201. 203-204
- ^ ולטר בנימין, תרגום: רוני וניר רצ'קובסקי, פרוייקט הפסאז'ים, תל אביב: רסלינג, 2019, עמ' 293-306
- ^ Apoorva Tadepalli, The Arcades Project, Real Life, 23.12.2019
- ^ 8.0 8.1 אביגדור פלדמן, אביגדור פלדמן חוזר אל ולטר בנימין, באתר הספרנים: בלוג הספריה הלאומית, 5.4.2020
- ^ ולטר בנימין, תרגום: רוני וניר רצ'קובסקי, פרוייקט הפסאז'ים, תל אביב: רסלינג, 2019, עמ' 206
- ^ ולטר בנימין, תרגום: רוני וניר רצ'קובסקי, פרוייקט הפסאז'ים, תל אביב: רסלינג, 2019, עמ' 199-226
- ^ המידע אינו לקוח מעמוד מסויים בפרוייקט הפסאז'ים, אלא מהווה תמצות של דברים השזורים בו לכל אורכו.
- ^ ולטר בנימין, תרגום: רוני וניר רצ'קובסקי, פרוייקט הפסאז'ים, תל אביב: רסלינג, 2019, עמ' 55-68
- ^ ולטר בנימין, תרגום: רוני וניר רצ'קובסקי, פרוייקט הפסאז'ים, תל אביב: רסלינג, 2019, עמ' 153-168
