פרנץ קפקא
![]() ![]() | |
קפקא ב-1923 | |
לידה |
3 ביולי 1883 פראג, ממלכת בוהמיה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
---|---|
פטירה |
3 ביוני 1924 (בגיל 40) קלוסטרנויבורג, הרפובליקה האוסטרית |
עיסוק | סוכן ביטוח |
שפות היצירה | גרמנית |
תחום כתיבה | ספרות |
סוגה | רומנים, סיפורים קצרים |
זרם ספרותי | מודרניזם, בעיקר אקזיסטנציאליזם ואבסורד |
יצירות בולטות | "הגילגול", "המשפט", "הטירה", "לפני החוק" |
תקופת הפעילות | 1904–1924 (כ־20 שנה) |
הושפע מ | היינריך פון קלייסט, גוסטב פלובר, רוברט ואלזר ועוד |
השפיע על | חורחה לואיס בורחס, אלבר קאמי, ולדימיר נבוקוב, אז'ן יונסקו, ז'אן-פול סארטר, ז'וזה סאראמאגו, ג'רום דייוויד סלינג'ר, ג'ון מקסוול קוטזי, הארוקי מורקמי, ועוד |
פרנץ קפקא (Franz Kafka, שם יהודי: אנשיל [אשר]; 3 ביולי 1883 – 3 ביוני 1924) היה סופר יהודי יליד פראג שכתב בשפה הגרמנית ונחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים. בין כתביו הבולטים: הרומנים "המשפט" ו"הטירה", הנובלה "הגלגול" ואחרים. כתביו עוסקים במצבו של האדם המודרני העומד מול מערכות ביורוקרטיות רבות עוצמה, בהשפעת הטכנולוגיה על החברה וברגשות ניכור ואטימות ביחסים בין בני האדם.
כיום, בכמה שפות, נכנס לשימוש הביטוי "קפקאי" המתאר דבר מה מסובך שלא לצורך, אבסורדי, מתסכל ומדכא, ובמיוחד ביורוקרטיה בעלת מאפיינים אלה.[1]
תולדות חייו
משפחתו
פרנץ קפקא נולד ב-1883 למשפחה יהודית דוברת-גרמנית בפראג אשר בממלכת בוהמיה (בצ'כיה של היום) שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו, הרמן קפקא (בשמו היהודי, חנוך הֶעניך; 1852–1931), היה סוחר עצמאי שעסק במסחר במוצרי מותרות. הרמן נולד בכפר הקטן ווֹסֶק, וכמו יהודים כפריים רבים גדל כשהוא מדבר בניב היהודי ובצ'כית, אך למד גם גרמנית. אמו של פרנץ, ג'ולי (יֶטְל, לבית לוי; 1856–1934), בתו של בעל מבשלת שיכר מצליח, זכתה להשכלה טובה יותר מזו של בעלה. במכתב לאביו (1919) תיאר עצמו קפקא כ"בן משפחת לוי עם שמץ של משקע קפקאי". אמרה זו חושפת את מערכת היחסים הנוקשה שלו עם אביו הסמכותן והתובעני, שתואר כאיש עסקים "מגודל, אנוכי ושחצן".
קפקא היה הבכור מבין שישה ילדים. שני אחיו הצעירים, גאורג והיינריך, מתו לפני שמלאו להם שנתיים, והוא גדל עם שלוש אחיותיו הצעירות: גבריאלה (אלי) (1944-1889), ואלרי (ואלי) (1944-1890) ואוטילי (אוטלה) (1943-1892). שני ההורים עבדו בעסק של האב במשך שעות מרובות, והילדים טופלו במרבית הזמן בידי משרתים ואומנות. שלוש האחיות ומשפחותיהן נספו בשואה בגטאות ובמחנות ריכוז.
לימודים ועבודה
בשנים 1889–1893 למד בבית הספר הגרמני היסודי לבנים בפראג. השכלתו היהודית באותה תקופה הייתה מוגבלת, והתמצתה בביקור בבית כנסת שערך יחד עם אביו בחגים ארבע פעמים בשנה ובחגיגת הבר מצווה שלו בגיל שלוש עשרה.
בתום לימודיו היסודיים התקבל לגימנסיה הממשלתית בפראג בעלת אוריינטציה חזקה ללימודים קלאסיים ומשמעת קפדנית, וגם בה שפת ההוראה הייתה גרמנית. הלימודים נמשכו שמונה שנים וב-1901 עבר קפקא בהצלחה את בחינות הגמר.
באותה שנה התקבל לאוניברסיטת קארל בפראג הגרמנית שם החל בלימודי כימיה אך עבר לשביעות רצונו של אביו תוך שבועיים ללימודי משפטים, שאפשרו לו מגוון רחב יותר של אפשרויות מקצועיות. מסלול זה שהיה ממושך איפשר לקפקא לקחת, בנוסף, קורסים בלימודים גרמניים ובהיסטוריה של האמנות. בין חבריו ללימודים באוניברסיטה היה שמואל הוגו ברגמן.
באוניברסיטה הצטרף לאגודת סטודנטים גרמנית שארגנה אירועים ספרותיים, ערבי קריאה ופעילויות נוספות. בשלהי שנת הלימודים הראשונה הוא פגש במקס ברוד שהפך לחברו הקרוב, ואת העיתונאי פליכס ולטש שלמד גם כן משפטים. ב-8 ביוני 1906 הוענק לקפקא תואר דוקטור למשפטים, והוא עבד בשנת התמחות ללא תשלום כפקיד משפטי בבתי משפט אזרחיים ופליליים.
ב-1 בנובמבר 1907 התקבל לעבודה בחברת הביטוח האיטלקית אסיקורציוני ג'נרלי, בה עבד קרוב לשנה. מכתביו בשנה זו עולה חוסר שביעות רצון משעות העבודה שהתמשכו מ-8 בבוקר ועד 6 בערב, שהקשו עליו ביותר להתרכז בכתיבה שהייתה בראש מעייניו. ב-15 ביולי 1908 התפטר, ולאחר שבועיים מצא לעצמו עבודה מתאימה יותר בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות, בה עבד עד נסיעתו לגרמניה ב-1923. עם זאת לא הפגין אדישות כלפי עבודתו ואף קודם מספר פעמים, דבר המעיד על מסירותו לעבודה. הפרופ' לניהול פיטר דרוקר מייחס לקפקא את פיתוח קסדת הבטיחות לעובדים אזרחיים, אך אין לכך אישור בשום מסמך מצד מעבידו.
יצירה ספרותית וחייו האישיים
קפקא למד בתחילה גרמנית, ואת יצירותיו כתב בשפה זו. הוא שלט היטב גם בצ'כית, ובשלב מאוחר יותר רכש ידיעות בשפה הצרפתית ותרבותה. אחד מהסופרים הצרפתים האהובים עליו היה גוסטב פלובר.
במקביל לעבודתו היה קפקא מחויב ליצירתו הספרותית. יחד עם חבריו הקרובים, מקס ברוד ופליכס ולטש, הקימו חוג ספרותי בשם "המעגל הקרוב [או המצומצם] של פראג" (Der enge Prager Kreis). בשנת 1908 פרסם קפקא לראשונה קטעי פרוזה בכתב העת "היפריון". קטעים אלו ואחרים שהתפרסמו בין השנים 1908–1912 נאספו לקובץ הסיפורים התבוננות.
ב-1911 הציע קארל הרמן, בעלה של אחותו אלי, לקפקא לשתף פעולה בפרויקט עסקי – הקמת מפעל אזבסט. קפקא הצטרף לפרויקט ונדרש להקדיש לו את מרב זמנו. בתקופה זו מצא עניין רב ובידור בהופעות התיאטרון האידי, שהעלו שחקנים נודדים בפני קהל המהגרים היהודי המזרח-אירופאי בבירה, על אף חששותיהם של חבריו הקרובים ומקס ברוד שבדרך כלל תמך בו בכל עניין אחר. המופעים הללו החלו מעוררים אצל קפקא עניין ביהדות שהלך והתגבר מאז.
ב-1912 פגש קפקא בביתו של מקס ברוד את פליציה באואר שהתגוררה בברלין ושימשה כנציגת חברת דיקטפון (חברה למכשירי הקלטת קול). במשך 5 השנים הבאות נרקמה ביניהם מערכת חליפת מכתבים הדוקה, הם נפגשו מספר פעמים והיו מאורסים פעמיים, אך אירוסיהם התבטלו. מערכת יחסים זו הסתיימה לבסוף ב-1917.
ב-1917 בגיל 34 לקה קפקא בשחפת שהצריכה תקופות החלמה ממושכות, בהן נתמך על ידי משפחתו ובמיוחד בידי אחותו אוטלה. על אף חששו מדחייה פיזית ומנטלית, הרשים את הסובבים אותו במראהו הנערי הנקי והמוקפד, התנהגותו השקטה והקרירה, האינטליגנציה המופגנת וחוש ההומור היבש שלו.
יחסו של קפקא לציונות היה מורכב. הוא אמנם ביקר בקונגרס הציוני ה-11 שנערך בווינה בספטמבר 1913, אך תיאורו את האירוע לא היה מחמיא. הוא העיד שנאלץ להאזין "לצרחות ללא קץ" באולם הדיונים, ותיאר את העסקן הציוני הטיפוסי כבעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". מאוחר יותר במהלך חייו התקרב קפקא לציונות, ואף הביע רצון לבקר ואולי אף לעבוד במסעדה בארץ ישראל. עם זאת, באחד ממכתביו האחרונים הודה כי הנסיעה לפלשתינה היא מבחינתו "רעיון להשתעשע בו" ו"סוג של פנטזיה".[2]
בראשית שנות ה-20 שמר על קשר עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילנה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית. ב-1923 עבר לזמן קצר לברלין במטרה להרחיק עצמו מהשפעתה החונקת של משפחתו על מנת שיוכל להתרכז בכתיבה, שם פגש בדורה דיאמנט, גננת בת 25 ממשפחה יהודית מסורתית יוצאת פולין, בת לחסידי גור, שניהלה אורח חיים עצמאי. דורה השפיעה עליו לפתח עניין בתלמוד. כשרצה להינשא לה, שלח אביה הרש'ל דיאמנט מכתב שאלה אל הרבי מגור האם לאפשר את הנישואים, והוא השיב בשלילה. באותה עת למד עברית אצל הרב יוליוס גרינטל בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, ואף ביקר בביתו.[3]
קפקא נפטר ממחלת השחפת, ב-3 ביוני 1924, בגיל 40[4] ונקבר בפראג, העיר בה כתב את יצירותיו והתגורר בה רוב שנות חייו.
מאפיינים נפשיים
קפקא הכיר היטב את הגישה הפסיכואנליטית והתעניין בנושאים פסיכולוגיים. הוא הרבה לתאר דמויות בעלות מאפיינים סכיזואידיים למשל בנובלה הקצרה "הגלגול" אך גם ביצירותיו האחרות. יש הטוענים כי המצב הסכיזואדי הוא ממאפייני העולם המודרני אותו ביקש קפקא לתאר ביצירותיו.[5]
מעדויות של קרוביו וגם עדותו שלו עצמו ניתן להבין כי ייתכן וסבל מחרדה חברתית, והיא זו שהעצימה את תחושות הניכור והבדידות שחש. כמו כן נוטים לחשוב כי הוא סבל מתקופות ממושכות של דיכאון קליני, ומתופעות של מיגרנות, הפרעות שינה ועצירות[6] כתוצאה מלחצים ומתחים משפחתיים ואחרים בהם היה נתון. הוא ניסה לטפל בבעיותיו באמצעות התבוננות עצמית וגם בתזונה צמחונית ורפואה נטורופתית.[7] כתיבתו המבריקה אך הקודרת משקפת ומושפעת במידה רבה מהמצבים הנפשיים בהם היה נתון בתקופות שונות בחייו.
קפקא היסס כל ימיו בין אפשרויות שונות, ופנה לכיוונים מגוונים, אחד ממאפייני העידן המודרני הפותח בפני האדם אפשרויות רבות מספור לעיצוב כיוון חייו. בתחילת 1922 כשנתיים לפני מותו העיד על עצמו:
אני עצמי לא כיוונתי את חיי הכוונה שהיה בה איזה ממש. כאילו סומן גם לי, כמו לכל אדם אחד, מרכז המודל, ואז היה עליי ללכת במחוג הקובע ולהתוות את המעגל היפה. במקום זה זינקתי שוב ושוב אל המחוג, אבל שוב ושוב נאלצתי לקטוע אותו מיד. (דוגמאות: הפסנתר, הכינור, שפות, פילולוגיה גרמנית, אנטי ציונות, ציונות, עברית, גננות, נגריה, ספרות, ניסיונות נישואים, דירה משלי.) [8]
גורל יצירותיו
רובן הגדול של יצירותיו הספרותיות של קפקא, ובכלל זאת כל הרומנים הארוכים והידועים שלו, לא פורסמו בימי חייו אלא רק לאחר מותו. חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם את יצירותיו על אף בקשה מפורשת של קפקא להשמיד את היצירות לאחר מותו.[9] ברוד הצדיק את עצמו הן בכך שקפקא ידע שהוא לא יבצע את הצוואה, ואם הפקיד אותו עליה, משמע שהשלים עם פרסום כתביו. ההצדקה השנייה, שברוד הודה שדי בה כשלעצמה מבחינתו, הייתה ערכו הספרותי הרב של העיזבון. בין כתבי קפקא, שפורסמו לאחר מותו, נכללים הרומנים "המשפט", "הטירה", ו"אמריקה", שכתיבתם לא נשלמה.
בצוואתו הוריש מקס ברוד את כל רכושו, ובכלל זאת את כתבי קפקא שהיו ברשותו, למזכירתו אילזה הופה, אך הוסיף לצוואתו גם הוראה, שלאחר מותו יועברו הכתבים לספרייה של האוניברסיטה העברית בירושלים, לספריה בתל אביב או לספריה ציבורית אחרת. לאחר מותה של הופה התפתח קרב ירושה על הכתבים, בין בנותיה של הופה לספרייה הלאומית.[9][10][11] ב-12 באוקטובר 2012 קבע בית המשפט לענייני משפחה בישראל כי כתביו של קפקא יועברו לספרייה הלאומית.[12] ערעור על פסק דין זה נדחה בבית המשפט המחוזי,[13] ובית המשפט העליון דחה גם הוא את ערעור בנותיה של הופה.[14]
בעניין זה הביע פרופסור דן מירון את דעתו כי מוטב היה לו כתבי קפקא היו מועברים למכון קפקא במארבאך כרצון הבנות, משום שבמכון מרוכז החלק העיקרי של כתבי היד של קפקא, ובמשך עשרות שנים נעשתה שם עבודת מיון ופיענוח על ידי צוות של חוקרים מומחים, שאיפשרה את העמדת המהדורה הביקורתית רבת הכרכים של כתבי קפקא. לפי מירון, בית המשפט היה צריך להשיב על השאלה, אם הערך היהודי הלאומי של כתבי היד הצדיק את הפגיעה בדיון הספרותי-המחקרי בהם, על ידי הרחקתם ממכון החקר שממימיו שותים חוקרי קפקא בכל אתר ובכל לשון.[15]
עיריית פראג ואגודת פרנץ קפקא, מעניקים החל משנת 2001 את פרס פרנץ קפקא לסופר שכתב יצירה בעלת "אופי הומניסטי ותרומה לסבלנות תרבותית, לאומית, לשונית ודתית".
מיצירותיו


רומנים
- המשפט (Der Prozeß; פורסם לראשונה ב-1925)
- הטירה (Das Schloß; פורסם לראשונה ב-1926)
- אמריקה או הנעדר: אמריקה (Amerika oder Der Verschollene; פורסם לראשונה ב-1927)
סיפורים קצרים
- התבוננות או הירהורים (Betrachtung; קובץ סיפורים שהתפרסמו בכתב העת "היפריון" ו"בוהמיה" בין השנים 1908–1910)
- גזר הדין (Das Urteil; פורסם ב-1913)
- הגלגול ( Die Verwandlung; נכתב ב-1912 ופורסם ב-1915)
- דין וחשבון לחברי האקדמיה (Ein Bericht für eine Akademie; נכתב ופורסם ב-1917)
- תנים וערבים (Schakale und Araber ; נכתב ופורסם ב-1917)
- רופא כפרי ("Ein Landarzt; פורסם ב-1919)
- במושבת העונשין (In der Strafkolonie; פורסם ב-1919)
- אמן הצום (Ein Hungerkünstler; פורסם ב-1922)
- יוזפינה או עם העכברים (Josephine, die Sängerin oder Das Volk der Mäuse; פורסם ב-1924)
- אישה קטנה (Eine kleine Frau; פורסם ב-20 באפריל 1924)
- לפני החוק (Vor dem Gesetz)
יומנים
- יומנים 1910-1923 (פורסם ב-1948)
- מחברות האוקטבו (פורסם ב-1954)
מכתבים
- מכתב אל האב (Brief an den Vater; נכתב בנובמבר 1919)
- מכתבים אל מילנה (Briefe an Milena; נכתבו בין השנים 1920–1923, פורסמו בשנת 1952)
- מכתבים אל המשפחה, חברים ועורכים (Briefe 1902-1924; נכתבו בין השנים 1900–1924, פורסמו לראשונה ב-1959)
- מכתבים אל פליציה (Briefe an Felice; נכתבו בין השנים 1912–1917, פורסמו לראשונה ב-1967)
- מכתבים אל אוטלה ואל המשפחה ('Briefe an Ottla und die Familie; נכתבו בין השנים 1909–1924, פורסמו לראשונה ב-1974)
ספרים שהופיעו בעברית
- אמריקה - (תרגום: יצחק שנהר) שוקן, 1945. (מהדורה נוספת הופיעה בהוצאת מעריב).
- הטירה - (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1955.
- המשפט - (תרגום: ישורון קשת) שוקן, 1951; (תרגום: ישורון קשת), מעריב לעם, 1960; (תרגום: אברהם כרמל) ירושלים: שוקן, 1992.
- סיפורים ופרקי התבוננות - (תרגום: ישורון קשת ודן מירון) שוקן, 1964.
- סיפורים ופרקי התבוננות - (תרגום: ישורון קשת) שוקן, 1973. הקובץ מכיל את הסיפורים "הגלגול", "לפני החוק".
- תיאור של מאבק: סיפורים, פראגמנטים ואפוריזמים מן העזבון - (תרגום: שמעון זנדבנק) שוקן, 1971.
- מכתב אל אבא - מכתבים אל מילנה - (תרגום: עדנה קורפלנד) שוקן, 1975.
- הגילגול - (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1975.
- גזר הדין וסיפורים אחרים - (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 1977.(הקובץ מכיל את "התבוננות", ,גזר הדין", "רופא כפרי")
- יומנים 1923-1914 - (תרגום: חיים איזק) הוצאת שוקן, 1978, הוצאה שנייה, 2010.
- רופא כפרי: סיפורים קטנים - (תרגום: ישורון קשת) משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1978.
- סיפורים ופרוזה קטנה- (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1993.
- סיפורים ופרוזה קטנה - (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1993. (הקובץ מכיל את הסיפורים "הגלגול", "לפני החוק")
- תיאור של מאבק: סיפורים ורשומות מן העיזבון - (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1994.
- הנעדר: אמריקה - (תרגום: אברהם כרמל) שוקן, 1997.
- מחברות האוקטבו - (תרגום: שמעון זנדבק) עם עובד, 1998.
- לפני החוק - הקיבוץ המאוחד, 2000.
- רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר - (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2000. (הקובץ מכיל את "התבוננות", "גזר הדין", המסיק", "הגלגול", "במושבת העונשין", "רופא כפרי", "אמן צום" ואחרים)
- מכתבים אל פליציה: מבחר - (תרגום: אילנה המרמן) עם עובד, 2003.
- היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העזבון - (תרגום: אילנה המרמן) הוצאת עם עובד, 2007.
לקריאה נוספת
- רונלד היימן, קאפקא, הוצאת שוקן, 1986
- ארנסט פאוול, חיי פראנץ קאפקא, דומינו, 1990
- פייטרו צ'טאטי, קפקא, הוצאת דביר, 1992
- נתן אופק, קפקא והקיום היהודי, הוצאת צבעונים, 2002
- גוסטב יאנוך, שיחות עם קפקא, ספרית פועלים, 1987
- מרגרט בובר-נוימן, מילנה, עם עובד, 1996
- שמעון זנדבנק, דרך ההיסוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975
- מכס ברוד, פראנץ קאפקא ביאוגרפיה, עם עובד, 1972
- פליכס ולטש, פראנץ קאפקא, מוסד ביאליק, 1959
- פליקס ולטש, פרנץ קאפקא: דתיות והומור בחייו וביצירתו, מוסד ביאליק, 2014
- שמואל הוגו ברגמן, עם פרנץ קאפקא בבית־הספר, ירושלים שנתון לדברי ספרות ואמנות, 1966
- ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא – לקראת ספרות מינורית, רסלינג, 2005
- אבנר להב, בין עונג למוות. קריאה פסיכואנליטית בסיפורי קפקא, כרמל, 2007
- אייל סגל, הרגע המכריע הוא נצחי: הזמן הסטאטי ביצירתו של קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
- שרה לייב, עולמו של קפקא, אוניברסיטה משודרת, 2010.
- גלילי שחר, הפצע של קפקא, הוצאת כרמל, 2008.
- ניקולס מארי, פרנץ קפקא - ביוגרפיה, רסלינג, 2011
- ענת פרי, פרנץ קפקא אמן רעב, התרגום וסוף דבר ענת פרי, ציורים תמר אסף, 2012.
- זיוה שמיר, יוחאי עתריה, חיים נגיד (עורכים), קפקא: פרספקטיבות חדשות, ספרא, 2013
- גל אורן, שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014 (״פרנץ קפקא - שבר: אי ודאותו של הקיום״, עמודים 10–24).
- דן מירון, החיה בבית הכנסת - היבטים ביהודיות של פרנץ קפקא, הוצאת אפיק, 2016.
מבחר מאמרים על יצירתו
יותר ממאה מאמרים, מסות קצרות וכתבות נדפסו בעברית על יצירתו של קפקא. כאן מובא רק מבחר מצומצם מהם.
- תקווה והאבסורד ביצירותיו של פרנץ קפקא, מאת אלבר קאמי, נספח למסתו המפורסמת המיתוס של סיזיפוס, 1942.
- סיזיפוס ואהסוורוס : הסינדרום הסיזיפי ו"הנעדר" של פרנץ קפקא, מאת גרשון שקד, נדפס בדרך הרוח, ב', תשס"א 2001.
- בין עגנון לקפקא, עיון משווה בסיפורים "מדירה לדירה" ו"רופא כפרי", מאת הלל ברזל, נדפס בבקורת ופרשנות, 1, תש"ל 1970.
- נקודות התצפית ומעמדו של הקורא – ב"הטירה" ו"מושבת עונשין" לקפקא, מאת יוסף מילמן, נדפס בעלי-שיח, 6, תשל'ט 1979.
- "הטירה" של פראנץ קפקא, כמה פנים, מאת שרגא אבנרי, נדפס בכרמלית, י"ח, תשל"ג 1973.
- התפתלות עם המקרא : מוטיבים מקראיים ברומן "אמריקה" של פרנץ קפקא, מאת אורי אלטר, נדפס במאזנים, ע"ד, 11, תש"ס 2000. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- פראג של קאפקא, מאת דוד פלוסר, נדפס בדבר, אוגוסט 1980.
- פראנץ קאפקא ומשפט בייליס, מאת אברהם בנד, נדפס בהספרות, 22, 1976.
- עולמו הדתי של קאפקא : בעקבות ספורו "חקירות של כלב", מאת שמואל הוגו ברגמן, נדפס בשדמות, מ"ז, תשל"ב 1972.
- פתולוגיה מחרידה ומהפנטת (יומניו של קפקא), מאת גל אורן, מקור ראשון, מוסף "שבת", 8.10.2010.
- קריקטורה של אמן (על הגלגול), מאת גל אורן, מקור ראשון, מוסף "שבת",18.2.2011
- אור בין החרכים (על מוטיב החלון ביצירותיו של קפקא), מאת רן זכות, מקור ראשון, מוסף "שבת", 18.1.2013
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
![]() |
![]() |
- גיבור תרבות תוכנית רדיו המוקדשת כולה לקפקא, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: להאזנה
- The Kafka Project (באנגלית)
- ציטוטים של פרנץ קפקא, באתר "בין המרכאות"
- מיכאל אוהד, הזבוב בקורי העכביש - דיוקנו של פראנץ קאפקא, דבר, 1 במרץ 1963
- עיון בסיפור דאגתו של אבי המשפחה, עמלנט
- נעמה הראל, יחסו של קפקא לבעלי חיים
- מכס ברוד, נגד "מלאכת ההטלאה" (נר־זיכרון לפ. קאפקה, במלאת 25 שנה למותו), דבר, 9 בספטמבר 1949
- גלילי שחר, הפצע של קפקא
- גלילי שחר, אבי עורב, אני יונה, באתר הארץ, 13/07/07
- גלילי שחר, מחצבה של פרגמנטים, טקסטים פעורים, חסרי שלמות, באתר הארץ
- עופר אדרת, קפקא במרכז תל אביב, באתר עכבר העיר, 06 ביולי 2008
- עופר אדרת, מילנה אהובתי, באתר עכבר העיר, 05 באוגוסט 2008
- מאיה שני, קפקא: "מה לי וליהודים?", באתר News1 מחלקה ראשונה, 18 באוגוסט 2008
- א.ב. יהושע, רגרסיה בשירות הפרוורסיה, באתר הארץ, 30/10/08
- דן מירון, הנאומים בקונגרס הציוני עוררו בו חשק לירוק, באתר הארץ, 29.09.08
- עופר אדרת, "אם הכל יסתדר, אפליג ב'בסרביה' ב-16 במארס מקונסטנצה", באתר הארץ, 29.9.2008
- עופר אדרת, הרי גם אני מאבד את פליקס בנישואים האלה, חבר נשוי אינו חבר, באתר הארץ, 26/12/08
- גלילי שחר, עלילות פרנץ קפקא במצרים, באתר הארץ, 29.09.08
- דן מירון, עצבות בפלשתינה?!, באתר הארץ, 3.10.08
- דן מירון, הטקסט היחיד שבו ריכז קפקא את מבטו בהוויה יהודית מובהקת, באתר הארץ, 09.04.09
- דן מירון, פחד נורא מחיית מחמד, באתר הארץ, 11.04.09
- דן מירון, זה היה לא יותר משום-דבר, באתר הארץ, 14.04.09
- דן מירון, מי מפחד מהאיש שבקיר? גם ביאליק ואלתרמן, באתר הארץ, 17.04.09
- רות הכהן-פינצ'ובר, רעש של בית כנסת, באתר הארץ, 01/05/09
- עופר אדרת, גברת קפקא, באתר הארץ, 07/06/09
- עופר אדרת, פליקס היקר, אנא, בלי חומות של "לא כותבים", באתר הארץ, 30/10/09
- שרי גוטמן, שבוע הספר, ספרים מומלצים: גאון פירוק הכאב, באתר הארץ, 09/06/09
- מכתב של קפקא לאחותו, דבר, 22 בנובמבר 1963
- אורציון ברתנא, קפקא כרב-מערכת חידתית, בבלוג של רן יגיל באתר nrg מעריב, 2 באוקטובר 2012
- רות נצר, הפצע והרופא - על הספור 'הרופא הכפרי' של קפקא. השלם ושברו. כרמל. 2009. עמ' 91-95.
- חן מלול, מחברת לימוד העברית של קפקא, באתר הספרייה הלאומית, מרץ 2017
- חן מלול, המודעה שפרסם קפקא בעיתון ציוני נודע, באתר הספרייה הלאומית, יוני 2017
פרשת עזבונו:
- עופר אדרת, גנז המדינה: לא נאפשר להוציא מישראל את החומר של קפקא, באתר עכבר העיר, 9 ביולי 2008
- עופר אדרת, האישה שמחזיקה את כתבי קפקא בלב תל אביב, באתר עכבר העיר, 17 ביולי 2008
- עופר אדרת, הקרב על קפקא, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2009
- עופר אדרת, עיזבון קפקא מוסתר בכספת בשווייץ, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2009
- עופר אדרת, מעקב מוסף הארץ, גורל עיזבונו של פרנץ קפקא הגיע לבית המשפט, באתר הארץ, 29 בינואר 2010
- עופר אדרת, נמצאו כתבי יד מקוריים של פרנץ קפקא בכספות בנקים בתל אביב ובציריך, באתר הארץ, 20 ביולי 2010
- עופר אדרת, פרסום ראשון: רשימת כתבי היד של קפקא, שהוסתרו בכספות עשרות שנים, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2010
- שיחת רדיו על המחלוקת בעניין עזבונו של קפקא, בהשתתפות שמעון זנדבנק ועופר אדרת, בתוכניתה של רותי קרן 'בסימן קריאה' ברשת א', 24 בנובמבר 2012
- כתבה בגרדיאן על פסיקתו של בית המשפט העליון, 8 באוגוסט 2016
- כתבה באתר הספרייה הלאומית על פסיקת בית המשפט העליון, 11 באוגוסט 2016
מתוך כתביו:
- מכתבי סליחה מאת סופרים, הלא-כלום הזה שהוא אני, באתר הארץ, 27/09/09
- לפני החוק, תרגום: אילנה המרמן
- בבית הכנסת שלנו, באתר הארץ, 09.04.09, תרגום: דן מירון
- צער ראשון, בתרגום ענת פרי, באתר "אורות"
- מחברת לימוד העברית של פרנץ קפקא באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ קלייר פאלון, What Does ‘Kafkaesque’ Mean, Anyway? באתר The Huffington Post (אנגלית)
- ^ גלילי שחר, הפצע של קפקא, כרמל, ירושלים, 2008, עמ' 56-57.
- ^ יוסף טל: עד יוסף - זכרונות, הרהורים, סיכומים. הוצאת כרמל, ירושלים (1997) ע' 48-49
- ^ פרנץ קפקא באתר www.kafka.org
- ^ M Pérez-Álvarez, The Schizoid Personality of Our Time
- ^ Kafka's Life (1883-1924)
- ^ June O. Leavitt, The Mystical Life of Franz Kafka: Theosophy, Cabala, and the Modern Spiritual Revival, Oxford University Press, 2011, p. 16
- ^ פרנץ קפקא, רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר, עם עובד, 2000, עמ' 361
- ^ 9.0 9.1 רע"א 4556/10 אווה דורית הופה נגד האפוטרופוס הכללי ואחרים
- ^ נורית פגי, של מי הירושה הזו? מיהם היורשים החוקיים של עזבונותיהם של מקס ברוד ופרנץ קפקא, ארץ אחרת 55
- ^ עופר אדרת, המדינה תובעת בבית משפט את העיזבון של פרנץ קפקא, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2009
- ^ עופר אדרת, בתום 5 שנות דיונים, ביהמ"ש החליט: כתבי קפקא יועברו לספריה הלאומית, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2012
- ^ לילך דניאל, המחוזי אישר: עיזבון מקס ברוד, הכולל את כתבי קפקא, יועבר לספרייה הלאומית, "תקדין", 2 ביולי 2015
- ^ בע"מ 6251/15 אווה דורית הופה ואח' נגד עו"ד שמוליק קסוטו ואח' בבית המשפט העליון, 7 באוגוסט 2016
- ^
דן מירון, פסיקה תמוהה, בלשון המעטה, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2016
- ^ http://joseftal.org/wp-content/uploads/2014/01/6164-scene-man-H-D-red.pdf