פרלמנט תלוי
פרלמנט תלוי (באנגלית: Hung Parliament) הוא מונח המשמש בבתי מחוקקים בעיקר בשיטת וסטמינסטר (אנ') (בדרך כלל תוך שימוש בבחירות בשיטה הרובנית) כדי לתאר מצב שבו לאף מפלגה פוליטית או קואליציה קיימת אין רוב מוחלט של מחוקקים (הידועים בדרך כלל כחברים או מושבים) בפרלמנט או בבית מחוקקים אחר. מצב זה ידוע גם כפרלמנט מאוזן,[1][2] או - בשלטון המקומי בבריטניה - פרלמנט ללא שליטה כוללת (NOC).[3][4][5] פרלמנט תלוי עשוי להוביל לממשלת קואליציה, ממשלת מיעוט או בחירות בזק, אם לא ניתן להקים ממשלה.
במערכות רב-מפלגתיות, במיוחד כאשר נעשה שימוש בייצוג יחסי, נדיר שמפלגה אחת מחזיקה ברוב המושבים, וכמו כן נדיר שמפלגה אחת מרכיבה ממשלה בעצמה (כלומר, ממשלת קואליציה היא הנורמה). כתוצאה מכך, המונח בדרך כלל אינו בשימוש במערכות אלה, שכן בית מחוקקים ללא רוב חד-מפלגתי הוא הנורמה ולכן כל פרלמנט הוא במידת מה "תלוי".
בשיטת וסטמינסטר, בהיעדר רוב ברור, לאף מפלגה או קואליציה אין זכות חוקתית אוטומטית להרכיב ממשלה. זה יכול להוביל להקמת ממשלת קואליציה של מפלגות שיכולות לזכות יחד ברוב, או להקמת ממשלת מיעוט, שבה מפלגת השלטון מגיעה להסכמי אמון והיצע (אנ') עם מפלגות קטנות יותר או עם מחוקקים עצמאיים, במסגרתו הם מצטרפים אליה בהצבעות חיוניות, בתמורה לדרישות ספציפיות. אם אף אחד מהפתרונות הללו לא מעשי, ראש המדינה רשאי לפזר את הפרלמנט (בדרך כלל בעצת ראש הממשלה), ולגרום לבחירות בזק.
בקנדה בדרך כלל לא משתמשים במונח, מכיוון שזה אופייני למפלגה הגדולה ביותר (אך לא משיגה רוב) להקים ממשלת מיעוט. מצבים אלה נקראים בדרך כלל "ממשלת מיעוט" בתקשורת הקנדית, ובדרך כלל, מפלגת השלטון עובדת עם מפלגות אחרות על בסיס של כל מקרה לגופו.
סקירה כללית
מטרה נורמלית בדמוקרטיה פרלמנטרית היא הקמת ממשלה יציבה (כלומר, באופן אידיאלי, כזו שתחזיק מעמד במשך כהונה פרלמנטרית מלאה, עד לבחירות הבאות). זה דורש מצב בו הממשלה תהיה מסוגלת לגייס מספיק קולות בפרלמנט כדי להעביר הצעות קריטיות, במיוחד הצעות אי-אמון והצעות חוק תקציביות. אם הצעות כאלה נכשלות, הן בדרך כלל מובילות לפיזור הפרלמנט ולבחירות חדשות. עם זאת, בחלק מהמערכות הפרלמנטריות ניתן להקים ממשלה חדשה ללא צורך בבחירות - אם, למשל, מפלגה קטנה מהווה לשון מאזניים פוליטית, היא יכולה להצטרף בפומבי לאופוזיציה, ובכך ליצור רוב חדש.
המונח "פרלמנט תלוי" משמש לרוב בפרלמנטים הנשלטים על ידי מערכת דו-מפלגתית או קואליציות גדולות. בחירות כלליות במערכות כאלה מביאות בדרך כלל לרוב מוחלט של מפלגה אחת והיא מקימה ממשלה חדשה במהירות. ברוב המערכות הפרלמנטריות, פרלמנט תלוי נחשב יוצא דופן ולעיתים קרובות נתפס כבלתי רצוי. בהקשרים אחרים, פרלמנט תלוי עשוי להיתפס כאידיאלי - למשל, אם הדעות בקרב ציבור הבוחרים מקוטבות לגבי נושא אחד או יותר, פרלמנט תלוי עשוי להוביל להופעת פשרה או להשגת קונצנזוס.
במדינה בה קיים בית מחוקקים דו-ביתי, המונח "פרלמנט תלוי" משמש בדרך כלל רק ביחס לבית התחתון.
במערכת רב-מפלגתית שבה מחוקקים נבחרים על ידי ייצוג יחסי או מערכות דומות, בדרך כלל נדיר שמפלגה כלשהי משיגה רוב מוחלט לבדה. לפיכך, במצבים כאלה, כל פרלמנט הוא "תלוי" וממשלות קואליציה הן המצב הנורמלי. עם זאת, ניתן להשתמש במונח כדי לתאר בחירות שבהן אף קואליציה לא זוכה ברוב מוחלט (כמו הבחירות הכלליות בגרמניה 2005 או הבחירות הכלליות באיטליה, 2018).
היסטוריה
המונח הופיע ככל הנראה בבריטניה, בסביבות בחירות 1974, באנלוגיה לחבר מושבעים תלוי (אנ'), כלומר כזה שאינו מסוגל להגיע להכרעה.[6] עם זאת, בעוד שחבר מושבעים תלוי מביא לתוצאה בעייתית המחייבת משפט חדש, אין כלל פוליטי ולפיו היעדר רוב ברור מחייב בחירות חדשות. בשנים האחרונות, רוב הפרלמנטים התלויים כיהנו את מלוא תקופת כהונתם
אוסטרליה
הפרלמנטים האוסטרליים בנויים על פי שיטת וסטמינסטר, עם פרלמנט תלוי המוגדר בדרך כלל כהיעדר רוב פרלמנטרי בבית התחתון של מפלגת הלייבור האוסטרלית או של המפלגה הליברלית של אוסטרליה. פרלמנטים תלויים נדירים ברמה הפדרלית באוסטרליה, שכן מערכת דו-מפלגתית דה-פקטו, שבה מפלגת הלייבור מתחרה נגד קואליציה ליברלית-לאומית קבועה של המפלגות השמרניות, התקיימה עם הפסקות קצרות בלבד מאז תחילת המאה ה-20. מאז 1910, כאשר השיטה הדו-מפלגתית התבססה, היו שני פרלמנטים תלויים, הראשון ב-1940 והשני ב-2010. בבחירות הפדרליות של 1940 השיג ראש הממשלה המכהן רוברט מנזיס את תמיכתם של שני חברי קרוס בנצ'רס והמשיך לשלוט, אך ב-1941 העבירו החברים העצמאים את תמיכתם ללייבור, והעלו את ג'ון קרטין לשלטון.
ירידה בתמיכה במפלגות הגדולות בתקופה האחרונה מובילה ליותר תוצאות לא-רוביות בבחירות. בבחירות הפדרליות של 2010, שהסתיימו בתיקו של 72-72 מושבים בין הלייבור לליברלים, השיגה ראש הממשלה המכהנת ג'וליה גילארד את תמיכתם של ארבעה מתוך ששת החברים העצמאיים והירוקים והמשיכה למשול עד 2013.
אחרי הבחירות הפרלמנטריות באוסטרליה 2016 נמנע פרלמנט תלוי רק בקושי, כאשר הליברלים זכו ב-76 מושבים, המינימום הנדרש להקמת ממשלת רוב. ממשלת הקואליציה איבדה את מעמדה כממשלת רוב לאחר בחירות ביניים ב-2018, אך השיגה מחדש את הרוב שלה ב-2019.
לקראת בחירות 2025, תוצאות סקר של מכון אוסטרליה הראו כי יותר מפי שניים אוסטרלים תומכים בהסדר של חלוקת כוח בקדנציה הבאה של הפרלמנט מאשר מתנגדים (41.7% לעומת 19.7%).[7] ניתוח של 25 פרלמנטים של חלוקת כוח באוסטרליה, מראה שהחברים העצמאים מנהלים משא ומתן על מגוון רחב של ויתורים כדי להגיע לסיכומים של אמון והיצע. המשא ומתן כולל רפורמות פרלמנטריות ומדיניות, תוספת כוח אדם ומשאבים ועוד.[8]
קנדה
בקנדה בדרך כלל לא משתמשים במונח פרלמנט תלוי, מכיוון שזה אופייני שהמפלגה שזוכה בהכי הרבה מושבים אינה משיגה א רוב המושבים בפרלמנט, והיא מקימה ממשלת מיעוט ומגיעה להסדרים עם מפלגות אחרות בכל נושא לגופו.
פרלמנטים של מיעוטים ברמה הפדרלית והמחוזית הם תופעה נדירה אך לא יוצאת דופן בקנדה.[9] שש מתוך שמונה מערכות הבחירות הפדרליות האחרונות הסתיימו בפרלמנטים תלויים, ולאחר כל שש מערכות הבחירות שלטה המפלגה הגדולה ביותר כממשלת מיעוט. אף על פי שממשלות המיעוט הקנדיות נטו להיות קצרות מועד, שתי הממשלות בראשות סטיבן הרפר הצליחו להחזיק בשלטון מפברואר 2006 ועד להצבעת אי אמון במרץ 2011. בבחירות שלאחר מכן נבחר רוב בפרלמנט כאשר המפלגה השמרנית של קנדה בראשות הרפר זכתה ברוב של 24 מושבים.
בעוד רוב ממשלות המיעוט הקנדיות מסתיימות בפירוק באמצעות הצבעת אי אמון או הליכה לבחירות בזק, היו כמה ניסיונות לעבור לממשלה חדשה מבלי לחזור לקלפי. הבחירות הפדרליות בקנדה ב-2008 הסתיימו בסכסוך פרלמנטרי בשנים 2008-2009 (אנ'). בעוד שלמפלגה השמרנית היה רוב מושבים, המפלגה הליברלית של קנדה והמפלגה הדמוקרטית החדשה (NDP), שנתמכו על ידי גוש קוויבק (אנ'), הסכימו להביס את השמרנים לטובת ממשלת קואליציה. ב-4 בדצמבר 2008 נענתה המושלת הכללית מיקאל ז'אן לבקשתו של ראש הממשלה סטיבן הרפר לבצע דחייה (אנ') של הפרלמנט, בתנאי שהפרלמנט יתכנס מחדש בתחילת השנה החדשה. בכך הסתיים המושב הראשון של הפרלמנט ה-40, שבסופו של דבר נמנע מהצבעת אי-אמון.[10]
צרפת
מאז כינון שיטת הבחירות של הצבעה בשני סיבובים לפרלמנט ב-1958, פרלמנטים תלויים הם יוצאי דופן במסגרת הרפובליקה החמישית. בכל זאת, 2 בחירות כלליות מתוך 16 הביאו לתצורה פרלמנטרית כזו מאז 1958:
הבחירות לפרלמנט הצרפתי 1988 (אנ'): לאחר שנבחר מחדש לנשיא צרפת במאי 1988, פיזר פרנסואה מיטראן את האספה הלאומית וקרא לבחירות בזק לפרלמנט ב-5 וב-12 ביוני 1988 כדי להחזיר לעצמו את הרוב שאיבד לקואליציית מרכז-ימין ב-1986. הבחירות הובילו לפרלמנט התלוי הראשון בצרפת מאז נפילת הרפובליקה הרביעית ב-1958, כאשר המפלגה הסוציאליסטית של מיטראן הייתה המפלגה הגדולה ביותר (275 מושבים) אך חסרו לה 14 נציגים לרוב. הקומוניסטים והחברים העצמאים הפכו בסופו של דבר לממליכי מלכים פוטנציאליים באספה החדשה שנבחרה.
הבחירות לפרלמנט הצרפתי 2022 (אנ'): פחות מחודשיים לאחר שנבחר מחדש לנשיאות, עמנואל מקרון וממשלתו, בראשות ראשת הממשלה אליזבת בורן, התמודדו בבחירות לפרלמנט שהתקיימו ב-12 וב-19 ביוני. בסיבוב השני, אנסמבל (קואליציה פוליטית) (אנ') של מקרון איבדה במפתיע את הרוב שלה באספה הלאומית והפכה לגוש הגדול ביותר (עם 251 מושבים) בפרלמנט תלוי. ממשלתו של מקרון, שנכנסה לבחירות עם רוב של 115 מושבים, איבדה 38 מושבים מהרוב המוחלט בבית התחתון של הפרלמנט, הנפילה הגדולה ביותר לממשלה צרפתית כלשהי מאז 1958. בעוד שגם מפלגת השמאל NUPES (אנ') וגם מפלגת הימין האיחוד הלאומי רשמו הישג נאה, הרפובליקנים מהמרכז-ימין היו לשון המאזניים, למרות שהם נחלשו משמעותית בבחירות.
הבחירות לפרלמנט הצרפתי 2024: בערב הבחירות לפרלמנט האירופי 2024, כאשר התוצאות הראשוניות הראו כי האיחוד הלאומי גברה משמעותית על הקואליציה של מקרון, פיזר מקרון את הפרלמנט והכריז על בחירות ב-30 ביוני וב-7 ביולי 2024. בחירות הבזק הובילו לכך שברית השמאל NUPES, קואליציית המרכז של מקרון והאיחוד הלאומי קיבלו כל אחת מספר דומה של מושבים, כאשר ה-NUPES מובילה והרפובליקנים לא מחזיקים מספיק מושבים כדי להוות לשון מאזניים. לאחר הבחירות, מקרון סירב להצעות ה-NUPES להקמת ממשלה ומינה את מישל ברנייה לראשות הממשלה, אך ממשלתו קרסה ב-4 בדצמבר 2024 לאחר הצבעת אי אמון על הצעת חוק התקציב, והוא הוחלף על ידי פרנסואה ביירו ב-13 בדצמבר 2024.
ישראל
ערך מורחב – המשבר הפוליטי בישראל (2019–2022)
כל הבחירות לפרלמנט בישראל הסתיימו בפרלמנטים תלויים, מאחר שהכנסת מונה 120 חברי כנסת ומספר המושבים הגבוה ביותר שקיבלה סיעה אחת אי פעם היה 56 עבור המערך. כאשר הוקמה אותה סיעה בינואר 1969 היא מנתה 63 חברים לתקופה קצרה, וזה היה המקרה היחיד עד כה של סיעה שהחזיקה רוב מוחלט בכנסת. מספר המנדטים הנמוך ביותר שקיבלה הסיעה הגדולה ביותר היה 26 מנדטים שקיבלה ישראל אחת במהלך הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.
הממלכה המאוחדת
- ערך מורחב – הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
בממלכה המאוחדת, לפני מלחמת העולם הראשונה, התקיימה במשך דורות מערכת דו-מפלגתית יציבה. באופן מסורתי, רק השמרנים והוויגים, או מאמצע המאה ה-19 המפלגה השמרנית והמפלגה הליברלית, הצליחו להביא חברי פרלמנט במספרים משמעותיים. פרלמנטים תלויים היו אפוא נדירים, במיוחד במהלך המאה ה-19. האפשרות לשינוי עלתה כאשר בעקבות חוק האיחוד של 1800, מספר חברי פרלמנט אירים תפסו מושבים בבית הנבחרים, אם כי בתחילה הם הצטרפו לחלוקות המסורתיות של הבית. שני חוקי רפורמה (ב-1867 וב-1884) הרחיבו באופן משמעותי את זכות הבחירה ושרטטו מחדש את מחוזות הבחירה, ובמקביל התחולל שינוי בפוליטיקה האירית. לאחר הבחירות הכלליות בבריטניה 1885, לאף אחת מהמפלגות לא היה רוב מוחלט. המפלגה הפרלמנטרית האירית (אנ') הייתה לשון מאזניים והציבה את דרישות תנועת שלטון הבית האירי (אנ') כתנאי לתמיכתה. עם זאת, המפלגה הליברלית התפצלה בסוגיה, מה שהוביל לבחירות כלליות נוספות ב-1886, בהן זכו השמרנים ברוב המושבים ושלטו בתמיכת חברי המפלגה הליברלית המתנגדים לשלטון הבית, שפרשו והקימו את המפלגה הליברלית היוניוניסטית (אנ').
הן הבחירות של ינואר 1910 והן הבחירות של דצמבר 1910 הניבו פרלמנט תלוי עם מספר מושבים כמעט זהה של המפלגה הליברלית השלטת ושל המפלגה השמרנית. זה נבע הן מהמשבר החוקתי והן מעלייתה של מפלגת הלייבור. הבחירות של 1929 הביאו לפרלמנט התלוי האחרון מזה שנים רבות; בינתיים, הלייבור החליפה את הליברלים כאחת משתי המפלגות הדומיננטיות.
מאז 1929, שלוש מערכות בחירות כלליות הביאו לפרלמנטים תלויים בבריטניה. הראשונה הייתה מערכת הבחירות בפברואר 1974, והפרלמנט שבא לאחר מכן החזיק מעמד רק עד אוקטובר. השנייה הייתה מערכת הבחירות במאי 2010, שתוצאותיה היו פרלמנט תלוי עם המפלגה השמרנית כמפלגה הגדולה ביותר. התוצאות עבור 3 המפלגות העיקריות היו: שמרנים 306, לייבור 258, ליברל-דמוקרטים 57. השלישית נבעה מבחירות בזק שנערכו ביוני 2017 ביוזמת תרזה מיי כדי לחזק את הרוב שלה לקראת המשא ומתן על הברקזיט בהמשך 2017. בניגוד למטרתה של מיי, הבחירות פגעו במפלגתה השמרנית ונוצר פרלמנט תלוי.[11]
הקמת הקואליציה כתוצאה מבחירות 2010 הובילה לחקיקת חוק תקופה קצובה לפרלמנט (אנ') ב-2011, שקבע חמש שנים לפרלמנט והעביר את הסמכות להכריז על בחירות מוקדמות מהמונרך בעצת ראש הממשלה - לפרלמנט עצמו. זה היה הרעיון של סגן ראש הממשלה ניק קלג, אז מנהיג הליברל-דמוקרטים, שרצה למנוי מראש הממשלה ומנהיג המפלגה השמרנית, דייוויד קמרון, להכריז על בחירות בזק כדי לסיים את הפרלמנט התלוי, כפי שביקשו שמרנים רבים. חוק זה בוטל בשנת 2022 באמצעות חוק פיזור הפרלמנט מ-2022 (אנ') שהחזיר את סמכויות הפירוק למונרך.
פרלמנטים תלויים יכולים להיווצר גם כאשר רוב ממשלתי זעום נשחק על ידי תבוסות בבחירות הביניים או עריקה של חברי פרלמנט למפלגות האופוזיציה, כמו גם התפטרות של חברי פרלמנט מבית הנבחרים. זה קרה בדצמבר 1996 לממשלה השמרנית של ג'ון מייג'ור ובאמצע 1978 לממשלת הלייבור של ג'יימס קלהאן.
לדברי החוקרים אנדרו בליק וסטיוארט וילקס-הייג, הביטוי "פרלמנט תלוי" לא נכנס לשימוש נפוץ בבריטניה עד אמצע שנות ה-70. הוא שימש לראשונה בעיתונות על ידי העיתונאי סיימון הוגארט (אנ') בגרדיאן בשנת 1974.[12]
התמודדות עם פרלמנט תלוי
במדינות שבהן פרלמנטים בשליטת הרוב הם הנורמה, פרלמנט תלוי נתפס לעיתים קרובות כתוצאת בחירות חריגה ולא רצויה, מה שמוביל לממשלה חלשה יחסית ולא יציבה. תקופה של חוסר ודאות לאחר הבחירות היא דבר שבשגרה, כאשר מנהיגי המפלגות הגדולות מנהלים משא ומתן עם עצמאים ועם מפלגות קטנות כדי לבסס רוב יציב.
מי ששואף במקרה כזה לכהן כראש ממשלה, עשוי לנסות לבנות ממשלת קואליציה. במערכות המתבססות על שיטת וסטמינסטר (אנ') זה בדרך כלל כרוך בהסכמה על תוכנית חקיקה משותפת ומספר תפקידי שרים שיעברו לשותפות הקואליציוניות הקטנות, בתמורה לרוב יציב. לחלופין, ניתן להקים ממשלת מיעוט, לבסס הסכמי אמון והיצע (אנ') בתמורה לוויתורים במדיניות שהוסכמו מראש, או להסתמך על תמיכה בכל מקרה לגופו.
צרפת
בבחירות לפרלמנט הצרפתי ב-1988 התכנס פרלמנט תלוי עם הסוציאליסטים כמפלגה הגדולה ביותר. לאחר שיחות עם מנהיגי הפרלמנט, הקים ראש הממשלה מישל רוקאר (אנ') ממשלת מיעוט חדשה, ששילבה את שרי המרכז במעין קואליציה לא רשמית עם קבוצת המרכז העצמאית הגדולה באספה, מה שהבטיח ממשלה יציבה למדי עד 1991. יורשיו, ראשי הממשלה אדית קרסון ופייר ברגובוי, הקימו שניהם ממשלות מיעוט, תוך הסתמכות לסירוגין על תמיכת הקומוניסטים או המרכז בפרלמנט, בכל פעם לפי הנושא הרלוונטי.
בבחירות לפרלמנט הצרפתי ב-2022, נוצר שוב פרלמנט תלוי עם אנסמבל (קואליציה פוליטית) (אנ') של הנשיא מקרון כגוש הגדול ביותר באספה הלאומית. הן הנשיא והן ראש הממשלה ניהלו שיחות עם מנהיגי האופוזיציה כדי לנסות להקים ממשלת קואליציה עם המרכז-ימין (LR) והמרכז-שמאל (PS והירוקים), או לפחות להגיע איתם להסכם אמון והיצע. השיחות נכשלו מכיוון שאף מפלגת אופוזיציה לא הביעה עניין בקידום ממשל מקרון. ביולי 2022, ראש הממשלה אליזבת בורן שינתה את הקבינט שלה והקימה רשמית ממשלת מיעוט.
הממלכה המאוחדת
בבחירות הכלליות בפברואר 1974, אף מפלגה לא זכתה ברוב מוחלט בפרלמנט. הלייבור זכתה ברוב המושבים (301 מושבים, 17 מושבים פחות מהרוב הכללי) והשמרנים קיבלו 297 מושבים, אם כי לשמרנים היה נתח גדול יותר מהקולות. ראש הממשלה המכהן, אדוארד הית', נשאר בתפקידו בניסיון לבנות קואליציה עם הליברלים. כאשר המשא ומתן נכשל, התפטר הית' והלייבור בראשות הרולד וילסון הקים ממשלת מיעוט.
בבחירות הכלליות בבריטניה ב-2010 התקיים פרלמנט תלוי נוסף עם השמרנים כמפלגה הגדולה ביותר, ובעקבות כך התקיימו דיונים כדי לסייע ביצירת ממשלה יציבה. הדבר הביא להסכמה על ממשלת קואליציה, שהייתה גם ממשלת רוב, בין המפלגה השמרנית, שזכתה במספר הקולות והמושבים הרב ביותר בבחירות, לבין הליברל-דמוקרטים.
בבחירות הכלליות בבריטניה ב-2017, פרלמנט תלוי התרחש בפעם השנייה בשבע שנים, כאשר השמרנים היו שוב המפלגה הגדולה ביותר. השמרנים בראשות תרזה מיי הקימו ממשלת מיעוט, שנתמכה על ידי הסכם אמון עם המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית של צפון אירלנד.
רוב מתפקד
היו מקרים שבהם, למרות שהפרלמנט או האספה הלאומית היו תלויים מבחינה טכנית, למפלגה שהייתה בשלטון היה רוב מתפקד. לדוגמה, בבריטניה, המסורת היא שיו"ר הפרלמנט וסגניו אינם מצביעים וחברי הפרלמנט של שין פיין לעולם אינם תופסים את מושביהם - בהתאם למדיניות ההימנעות שלהם, כך שניתן להפחית את החברים הללו ממספרי האופוזיציה.
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ "Balanced parliament: No need to rush". The Guardian (באנגלית בריטית). 2010-05-04. ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-06-18.
- ↑ "SNP puts case for hung parliament" (באנגלית בריטית). 2010-04-20. נבדק ב-2025-06-18.
- ↑ Editorial, Reuters. "Q+A - What happens if no party gets a majority in UK election?". IN (בIndian English). נבדק ב-2025-06-18.
- ↑ Paun, Akash (2009-12-04). "Hung up on 'no overall control'". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-06-18.
- ↑ Anne McElvoy, Welcome to the era of no overall control, New Statesman, 2010-05-12 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Pascal Tréguer, meaning and origin of ‘hung’ in ‘hung parliament’, word histories, 2017-06-07 (באנגלית בריטית)
- ↑ Polling: Power Sharing Parliaments, The Australia Institute, 2025-05-02 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Forming power sharing government, The Australia Institute, 2025-05-02 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Minority Governments in Canada, www.thecanadianencyclopedia.ca (באנגלית)
- ↑ GG agrees to suspend Parliament until January, cbc, 4.12.2008
- ↑ "Election results 2017: Theresa May - DUP government 'to continue with Brexit'". BBC News (באנגלית בריטית). נבדק ב-2025-06-19.
- ↑ Wayback Machine, www.democraticaudit.org
פרלמנט תלוי41262364Q1394879