פרנסיס גרנייה
 | |
| פרנסיס גרנייה כקצין צרפתי צעיר. צילום מ־1860 |
מארי ג'וזף פרנסואה גרנייה (באנגלית: Marie Joseph François Garnier; 25 ביולי 1839 -21 בדצמבר 1873) היה קצין צרפתי, מפקח על ענייני הילידים של קוצ׳ינצ׳ינה ומגלה ארצות. בסופו של דבר הוא הפך לראש המשלחת לחקירה של נהר המקונג במאה ה -19 בדרום מזרח אסיה.[1]
קריירה מוקדמת
הוא נולד ב -25 ביולי 1839 בסנט-אטיין, לואר, ונכנס לצבא הצרפתי. אחרי הפלגות לכיוון ברזיל ובאוקיינוס השקט. הוא הצטרף לצוות של אדמירל לאונרד ויקטור צ'רנר, אשר מפברואר 1860 עד נובמבר 1861 היה במשלחת בקוצ׳ינצ׳נה.
לאחר ששהה זמן מה בצרפת, גרנייה חזר למזרח, ובשנת 1862 מונה למפקח על ענייני הילידים בקוצ'ינצ'ינה, והופקד על הנהלת צ'ולון, פרבר של סייגון.
חקירת נהרות המקונג ויאנגצה
על פי הצעתו החליט המרקיז סאלוף דה לובאט לשלוח משלחת לחקור את עמק נהר המקונג, אך כיוון שגרנייה לא נחשב לבכיר מספיק כדי להפקיד את המשלחת בידיו, הוענקה הסמכות הראשית לקפטן ארנסט דאודאר דה לאגרה. במהלך המסע - אם לצטט את דבריו של סר רודריק מורצ'יסון, על גרנייה ב־1870 כשהוצג למדליית של החברה הגאוגרפית המלכותית של לונדון [2] - "מקראטי בקמבודיה ועד שנחאי לאורך 5392 מיילים, מתוכם 3625 מיילים, בעיקר בארץ לא ידועה לגאוגרפיה האירופאית, נסקרו בקפידה, והתצפיות נקבעו על ידי מיקום אסטרונומי מדויק, כמעט כולן נעשו על ידי גרנייה עצמו ". שנה קודם לכן הוא קיבל פרס משותף עם דוד ליווינגסטון ב 1869 בזמן הקונגרס הגאוגרפי באנטוורפן. [3] [4]
הוא התנדב להנהיג משלחת לעיר דאלי, בירתו של הסולטאן סולימאן, הריבון של המורדים המוסלמים ביונאן, סין. גרנייה ביצע בהצלחה את המשלחת ההרפתקנית הזאת. כאשר זמן קצר לאחר מכן מפקדו במשלחות לאגרה מת, גרנייה קיבל את הפיקוד על המשלחת, וניהל אותה בבטחה לאורך נהר היאנגצה, ובחוף הסיני. עם שובו לצרפת הוא התקבל בהתלהבות. הכנת הדוחות שלו נקטעה על ידי המלחמה הצרפתית-פרוסית, ובזמן המצור על פריז שימש גרנייה כקצין מטה ראשי ופיקד בפועל על הגזרה השמינית. חוויותיו במהלך המצור פורסמו בעילום שם בפיליטון בעתון לה טמפס, והופיעו בנפרד בדפוס (1871).
בשובו לקוצ'ינצ'ינה, מצא את הנסיבות הפוליטיות שם שליליות ולא אפשרו המשך חקירה נוספת, ולכן נסע לסין, וב־1873 הלך בעקבות הנתיב העליון של נהר היאנגצה עד למפלים.
התערבות בטונקין
גרנייה סיים את חייו בנסיבות במחלוקת פוליטית. בסוף 1873 הוא נשלח על ידי אדמירל דופרה, מושל קוצ'ינצ'ינה, לטונקין, כדי ליישב מחלוקת בין שלטונות וייטנאם לבין היזם הצרפתי ז'אן דופואיס. גרנייה היה משוכנע שהגיע הזמן לכיבוש צרפתי של טונקין. גרנייה כבש את האנוי, בירת טונקין, ב־20 בנובמבר 1873. בשבועות הבאים תפס כוח צרפתי קטן תחת פיקודו את רוב המצודות בדלתא של הנהר האדום. השלטונות הווייטנאמיים, שנואשו מהקרבות עם הצרפתים וכוחותיהם, פנו אל מנהיג כנופיה סיני ידוע לשמצה, ליו יונגפו, שיבוא לעזרתם עם צבא השודדים שלו - ״הדגל השחור״.
תבוסה ומוות
ב־21 בדצמבר 1873 התקרב ליו יונגפו וכ־600 מחייליו, שצעדו תחת ה״דגל שחור״, אל השער המערבי של האנוי. צבא וייטנאמי גדול הלך בעקבותיהם. גרנייה החל להפגיז את הדגלים השחורים עם תותח שדה שהיה מוצב מעל השער, וכשהחלו להפגע הפולשים, גרנייה הוביל קבוצה של 18 חיילים צרפתים מהעיר כדי לרדוף אחריהם. ההתקפה נכשלה. גרנייה, שהוביל שלושה אנשים במעלה הגבעה בקרב כידונים עם השודדים הסינים, נדקר למוות על ידי כמה מהם. קצין צרפתי נוסף, יצא מהמצודה לעזור לגרנייה אך גם הוא נהרג בראש אנשיו. שלושה חיילים צרפתים נוספים נהרגו בגיחות אלה, והאחרים ברחו למצודה לאחר נפילת קציניהם.[5] [6]
קולונל תומאזי, היסטוריון הודו סין הצרפתית, פירט על גרנייה:
בצהריים ב־21 בדצמבר הוא היה בשיחה עם השגרירים כשמתורגמן רץ, והודיע כי חבורות של ״דגלים שחורים״ תקפו את העיר בשער המערבי. הוא מיהר מיד למקום, אבל כמה מאנשיו הגיעו לשם לפניו, והאש שלהם הספיקה לאלץ את השודדים לסגת מאחורי משוכות הבמבוק. תותח של 40 מ"מ הגיע למצודה. גרנייה החזיק תריסר חיילים, שלושה מהם גררו את התותח הקטן, ועזב את העיר כדי לרדוף אחרי האויב. כשהתותח לא היה מסוגל לזוז במהירות על פני השדות, הוא השאיר אותו מאחור עם התותחנים. לאחר מכן הוא חילק את תשעת החיילים שנשארו איתו לשלוש קבוצות. שתי הקבוצות הראשונות פנו שמאלה וימינה, כדי להתקרב זו אל זו, בעוד הוא צעד באמצע, ואחריו רק שני חיילים. כקילומטר וחצי מהעיר מצא את עצמו לפני סכר, והחליק ונפל כשניסה לחצות אותו. כמה מהתוקפים שהיו מאחורי הסכר נמלטו, ואחרים פתחו באש. באותו רגע היו שני החיילים המלווים של גרנייה 100 מטר מאחוריו. אחד מהם נהרג מפגיעת כדור. גרנייה ירה את ששת הכדורים מהאקדח שלו בניסיון להציל את עצמו, אבל השודדים הקיפו אותו, דקרו אותו בחרב וסכין, חתכו את ראשו, השחיתו את גווייתו, וברחו. שתי הקבוצות האחרות של החיילים, שהגיעו הצליחו רק להחזיר את גופתו להאנוי. [7] מותו של גרנייה סיים למעשה את התקופה הצרפתית הראשונה בטונקין. ממשלת צרפת התכחשה למעשיו של גרנייה, ומיהרה לחתום הסכם שלום עם הווייטנאמים, ולנטוש את רוב טענותיה בטונקין.
הישגים
התהילה הראשית של גרניה נשענת על העובדה ששנים הגה את הרעיון לחקור את המקונג וביצע את החלק הגדול יותר של העבודה. בסופו של דבר בתקופה הקולוניאלית הצרפתית זכה גם הוא לכבוד בטונקין - גילויו וכיבושו את העיר סללו את הדרך להשתלטות הצרפתית על טונקין בשנות השמונים.
הנצחה
ב־1883, תשע שנים לאחר מותו של פרנסיס גרנייה, נהרג גם קצין הצי הצרפתי אנרי ריבייה בידי השודדים מהדגל השחור, בטונקין, בנסיבות דומות להפליא. גרנייה וריבייה זכו לכבוד בתקופת הקולוניאלית הצרפתית כשני האישים הצרפתים הבכירים בכיבוש טונקין. בשנת 1884, במהלך מלחמת סין-צרפת, נקראו על שם שניהם ספינות קרב שהשתתפו בקרב על טונקין.
במהלך המצור על טויאן קואנג (נובמבר 1884 - מרס 1885), אנשיו של ליו יונגפו, שהשתייכו לצבא הסיני הנצור, הקניטו את אנשי חיל המצב הצרפתי בשירה על שני קורבנותיהם המפורסמים ביותר: "גרנייה ! ריבייר! גרנייה! ריבייר! " [8] בשנת 1943 הוציאה הודו-סין הצרפתית בול דואר להנצחת גרנייה.
ספינת מלחמה נקראה על שמו במלחמת העולם השנייה, וספינה נוספת נבנתה בשנות השבעים ופעילה בסיוע הומניטרי באזורים שונים בעולם.[9] [10]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Marie Joseph François Garnier. Encyclopædia Britannica. 1911. Retrieved April 3, 2015.
- ^ "Medals and Awards, Gold Medal Recipients" (PDF). Royal Geographical Society. Archived from the original (PDF) on 2011-09-27. Retrieved 2014-04-11.
- ^ Ooi, Keat Gin (January 1, 2004). Southeast Asia: A Historical Encyclopedia, from Angkor Wat to East ..., Volume 1. ABC-CLIO. p. 539. ISBN 9781576077702. Retrieved April 3,2015.
- ^ Wong, Soo Mun Theresa (2010). "Making the Mekong: Nature, Region, Postcoloniality". Ohio State University. Retrieved April 3, 2015.
- ^ Thomazi, A., La conquête de l'Indochine (Paris, 1934)pp. 126-8
- ^ Savès, Joseph. "Francis Garnier victime des 'Pavillons noirs'". Herodote.net (in French). Retrieved April 3, 2015.
- ^ Thomazi, A., La conquête de l'Indochine (Paris, 1934)pp. 126-7
- ^ Lonlay, D. de, Le siège de Tuyen-Quan (Paris, 1886)p 114
- ^ Soenthrith, Saing (December 23, 2005). "Kratie Set To Raise WWII Ship From the Deep". The Cambodia Daily. Retrieved October 18, 2013.
- ^ "Haïti: un navire français en route". Le Figaro (in French). 15 January 2010. Retrieved 16 January 2010.
