תותח

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תותח חופים עות'מאני בתל יפו העתיקה

תותח הוא כלי נשק חם הנועד להמטיר פגזים על אויב הנמצא במרחק ממנו. פגז התותח מונע מכוח הפיצוץ של אבק השרפה בעת הירי. מקובל להגדיר כתותח, כל כלי ירייה חם שהקליבר שלו הוא 20 מ"מ ומעלה. לצד התותחים הכבדים קיימים גם תותחים אוטומטיים, קטנים יחסית (כגון M61 וולקן), היורים מאות ואף אלפי פגזים קטנים לדקה.

עקרון פעולה

עקרון הפעולה של התותח דומה לעקרון הפעולה של נשק קני חם אחר. הצתת אבק השרפה יוצרת תגובה כימית מהירה המשחררת כמות גדולה של גזים בתחתית הקנה. לחץ הגז הפתאומי שנוצר דוחף את הפגז במעלה הקנה (הכיוון הפנוי היחיד) ומעביר אליו כמות גדולה של אנרגיה קינטית עד לשחרורו של הפגז מלוע התותח. בחלק מהתותחים מוכנס אבק השרפה במארז נפרד מהפגז (בשק או באמצעי קיבול רך אחר) וזאת בשונה מכלי נשק קניים קטנים שבהם מוחדר תרמיל מתכת ביחד עם הקליע המורכב בקצהו (תחמושת אחודה). הדיפתו של הפגז יוצרת רתע בעוצמה שקולה למסתו של הפגז המוכפל במהירותו.

היסטוריה

תותח בהולנד
תותח נפוליונצ'יק 65 מ"מ, יוצר ב-1906
תותח מתנייע הוביצר 155 מ"מ, דגם "דוהר" M-109AL
צוות חיל הנחתים האמריקני יורה בהוביצר M198 במהלך המלחמה בעיראק (2004)
קנה חרוק (של תותח 75 מ"מ מודל 1897)
תותח טורקי ישן בטיילת לואי בחיפה.
תותח קרופ 335 מ"מ, ששירת את הצבא העות'מאני במערכת גליפולי המוצג במוזיאון הצבאי באיסטנבול

תקופה עתיקה

הקרב המתועד הראשון בו נעשה שימוש בכלי ירי עם אבק שרפה, אירע בסין, כאשר ב-28 בינואר 1132. בחיבור רשומות על הגנת ערים (Shǒuchéng lù, 1172 守城錄,), נכתב על מצור על העיר דֶה-אָן (德安,Dé'ān), במחוז הֶבֵּיי של ימינו. מחבר הספר צֶ'ן גוּי (陳規, Chén Guī 1072-1141) היה מפקד הכוחות המגנים. בעת הלחימה נעשה שימוש בעשרים כלי ירי שהמחבר כינה בשם רומח-אש (火槍, huǒqiāng). צֶ'ן גוּי ציין כי זהו מוט עץ או מתכת שבקצהו גליל חזרן, הפולט אש, עשן רעיל ושבבי חרס או ברזל. אשר נישא על ידי שני חיילים. מטרת השימוש בכלי הייתה לשרוף את כלי המצור, או כל מטרה במרחק עשרה צעדים.

התותח העתיק ביותר ששרד עד היום, נמצא במנצ'וריה בפרובינציית הֵילוֹנְג ג'יָאנְג (Hēilóngjiāng) ומתוארך לשנת 1289.זהו תותח יד מארד יצוק. הוא נתגלה במטמון שהכיל כלי ארד נוספים, כגון: כלי בישול וכלי נוי. אורך הקנה 34 ס"מ, קוטר קדח-הקנה 26 מ"מ ומשקלו הוא 3.5 ק"ג.

התותחים מגיעים למזרח התיכון ואירופה

ההיסטוריון הערבי אחמד אל-חסן מצביע על קרב עין ג'אלות שנערך ב-1260 כשימוש הראשון של הממלוכים בתותחים. הידע הכרוך בשימוש באבק השרפה הגיע ככל הנראה מאסיה דרך המונגולים.

בני אל-אנדלוס השתמשו בתותח במצור על סביליה ב-1248, ובמצור נאיבלה ב-1262.

אבק השרפה החל להגיע לאירופה, בראשית המאה ה-13, והתותחים הראשונים יוצרו בה בתחילת המאה ה-14.התיעוד העתיק ביותר לשימוש בתותח באנגליה נמצא בציור משנת 1326. בציור של וולטר מילימט נראה חייל היורה פגז דמוי חץ. התותחים הראשונים היו מכונות לא מדויקות שנועדו בעיקר להפיל חומות של ערים בצורות. במקביל ליכולות ההגנה של הערים, הקליבר של התותחים הלך ועלה בהדרגה כדי לירות כדורי אבן גדולים יותר מטווח רחוק יותר, עד ליצירת תותחי על בעלי קליבר של למעלה מ-50 ס"מ ועד 80 ס"מ. במקביל התפתחה הטכנולוגייה העדיפה של סוללות תותחים בעלי קליבר קטן יותר, היורים כדורי ברזל.

המאה ה-16 וה-17

במאה ה-16 החלה ההתפתחות המשמעותית בתותחים. התחילו להשתמש בהם בשדות קרב והרכיבו אותם על ספינות.

התפתחה טקטיקה ללוחמה נגד התותחים (בעיקר בערים בצורות) שהתבססה על ביצורי "מגנן" נמוכים ועבים. התותח עדיין לא שימש כנשק הכרעה בשדה הקרב.

לקראת סוף המאה ה-17 הומצאו בהולנד תותחי ההוביצר המסוגלים לירי גם בכינון ישיר וגם במסלול תלול, שהיו פחות יציבים בזמן הירי מתותחי שדה, מה שהקטין את כמות אבק השרפה שהיה ניתן להשתמש בה. בהמשך, מספר צבאות אירופאים החלו להמציא הוביצרים שהיו ניידים מספיק כדי ללוות צבאות בשדה-הקרב.

המאה ה-18 וה-19

מאמצע המאה ה-18 ובראשית מאה ה-19 חלה התקדמות עצומה בהתפתחות התותחים שהפכו לכלי נשק שמכריע מערכות. זאת בשל שיפור משמעותי בטווח, בדיוק ושל התותחים, וכן ברמת ההרסניות של הפגזים. נפוליאון ריכז את התותחים בסוללות ענק בנות עשרות ולעיתים אף מאות תותחים.

באמצע המאה ה-19, חלק מהצבאות ניסו לפשט את הארטילריות שלהם על ידי המצאת תותחים בעלי קנה חלק קדח, שעוצבו לירות גם פגז מתפוצץ וגם פגז ברזל, ובכך החליפו גם את הוביצרי-השדה וגם את תותחי-השדה. המפורסם מבין התותחים האלה היה הנפוליאון 12-פאונדר, נשק צרפתי שנעשה בו שימוש רב במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.

הלמוט פון מולטקה הזקן הגרמני החזיר את התותחים לגדודים כמו שהיה לפני נפוליאון בשל החידושים הטכנולוגיים הרבים שחלו בכלי נשק זה (בעיקר הקנה הקדוח ואבק השרפה הלא מעשן).

המאה ה-20

תחילת פיתוח תותחים קטנים (בקטרים של 20 מ"מ עד 75 מ"מ) שהותקנו על גבי טנקים וכלי-רכב שונים. ראו עוד על התותח בטנק בערך טנק.

הייצור ההמוני יצר תותחים כבדים אך ניידים יותר, שחוברו למכוניות וג'יפים ונגררו לשדה הקרב. במקביל היו ניסיונות להשתמש בארטילריה למטרת הפצצה מרחוק של מטרות וביצורים. פותחו תותחי על בקליבר גדול מ-40 ס"מ כגון "ברטה השמנה" ו"תותח פריז", שטיווח את פריז ממרחק 130 ק"מ. חלק מתותחי הענק הורכבו על גבי רכבות ואוניות. כמו כן, פותח פרויקט HARP שמטרתו הייתה לשגר לווין לחלל.

אחרי שנות ה-60 נכנס לשירות התומ"ת (תותח מתנייע) - תותח המותקן על תובה זחלית ויכול להתנייד בכוחות עצמו. הקוטר הנפוץ עבור תומ"ת הוא 155 מ"מ.

בחיל התותחנים של צבא ההגנה לישראל משתמשים כיום בעיקר בתומ"ת M-109 האמריקאי, בכינוי "דוהר".

דגמים ידועים

ראו גם

קישורים חיצוניים