צ'אנגווי
הצ'אנגווי (בכתיב לועזי: Changüí) הוא סגנון מוזיקה קובנית מסורתי המנוגן על כלים אקוסטיים.
היסטוריה
מקורו של הצ'אנגווי בחבל גואנטנמו שבמזרח קובה. חבל זה התמחה בייצור סוכר ורום, ולמטרה זו יובאו עבדים מאפריקה למטעי קנה-הסוכר. עבדים אלו הגיעו מאזור הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו וחוף השנהב, שם היה דומיננטי מקצב ה-Bantu. במאה ה-19 שולב מקצב זה עם סגנון הנגינה הספרדי (ה-Cancion) ונוצר הסגנון הידוע בשם צ'אנגווי.
במאה ה-20, הפך הצ'אנגווי למוזיקה פופולרית בקובה, בעיקר הודות לפועלו של Elio Reve ולהקתו, Orquestra Reve. ב-1950, Elio Reve הגיע להוואנה, וכדי לעניין את הקהל העירוני המתוחכם יותר, הכניס מספר שינויים לג'אנגווי, כמו החלפת תפקיד תופי בונגו ב-טימבלס, כמו גם הוספת כינור וטרומבון.
בימינו, משפחת Reve היא עדיין הקבוצה הדומיננטית ביותר המנגנת צ'אנגויי. Elio Reve Jr, בנו של הזמר המפורסם, שינה מהותית את הסגנון, עד שכיום שירי צ'אנגווי מודרניים דומים מאוד לטימבה, אך עדיין שומרים על מספר מאפיינים ייחודיים.
מאפיינים מוזיקליים
הכלים הדומיננטיים בצ'אנגווי המסורתי הם הטרס, תופי בונגו, הגווירו וה-מאראקס, הקונטרבס והצ'קרה - דלעת חלולה שעליה רשת שזורת חרוזים, המשמיעה קול רשרוש כשהנגן מנענע את הכלי. בנוסף לעיתים משתמשים בקאמפאנה בקטעי האלתור.
הטרס מנגן בצ'אנגווי באופן פחות מלודי מבסגנונות אחרים, יותר כמו כלי הקשה מאשר כלי מיתר. הקצב שהטרס מחזיק תואם לשאר כלי ההקשה (בונגוס וצ'קרה).
המקצב של הצ'אנגווי הוא מקצב אפריקאי לא סימטרי הנקרא קלאווה. בצ'אנגווי אין הקפדה על נגינה של הקלאווה, שלא כמו בסון, ונוטים לשנות את הקלאווה כדי להתאים למלודיה.
מבנה
שירי צ'אנגווי מתחילים בקטע כתוב של טרס. בהמשך, השיר מתפתח בצורה הדומה למבנה הקלאסי בסון- הזמר שר בתים, וזמרי הליווי שרים פזמון חוזר. אחרי גוף השיר, מגיע קטע של אלתור (Descarga), בו כל הכלים שומרים על מקצב בסיס למעט אחד המאלתר בכל רגע נתון.
השיא של שירי צ'אנגווי מגיע ממש לפני סיום השיר.
בצ'אנגווי מודרני, הפתיחה מבוצעת על ידי כלים אחרים (חליל, כינור), והמבנה הקשיח שתואר נעשה גמיש יותר. מתווספים קטעי אלתור באמצע השיר, וקטעי סולו של כלים מלודיים.
קישורים חיצוניים
חלקים מדף זה מקורם במאמרו של אלכס גנדלמן בנושא, ראו קישור מצורף
