צבי תבור
 | |
| צבי תבור עם מכשיר שהמציא להפיכת אנרגיה סולארית לחום, 1955 | |
| לידה | 7 במרץ 1917 |
|---|---|
| פטירה | 15 בדצמבר 2015 (בגיל 98) |
| ענף מדעי | פיזיקה |
| מקום מגורים | ישראל, בריטניה |
| תרומות עיקריות | |
| מחקרים בניצול אנרגיה סולארית | |
ד"ר הרי צבי תבור (7 במרץ 1917 - 15 בדצמבר 2015) היה חלוץ החוקרים של ניצול אנרגיה סולארית בישראל. זכה להוקרה בינלאומית על מחקריו והיישומים שלהם. בעל תואר ראשון בפיזיקה מאוניברסיטת לונדון, ותואר דוקטור בתחום האנרגיה המתחדשת מהאוניברסיטה העברית[1]. זוכה עיטור הנשיא לשנת 2013. תבור הוא ככל הנראה המפתח של דוד השמש המודרני אשר חוסך חשמל רב ואנרגיה בישראל ובעולם כולו.
ביוגרפיה
צבי תבור נולד בלונדון, אנגליה, בשנת 1917. בילדותו היה חבר בתנועת הנוער הציוני הבונים, שם השתלב כמדריך וכחבר הנהלה. תבור למד פיזיקה באוניברסיטת לונדון וקיבל תואר ראשון בשנת 1937. במקביל ללימודיו עסק במחקר ופיתוח של מכשור אוטומציה. בשנת 1947 עזב את עבודתו ועבר לצרפת על פי בקשת פעילי ההגנה, כדי להסב אוניות משא לאוניות נוסעים, לצורך ההעפלה, במסגרת המוסד לעלייה ב'. על פועלו זה קבל את עיטור לוחמי המדינה. תבור עלה לישראל בשנת 1949, הצטרף למועצה למחקר ופיתוח שהוקמה על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון, והקים את המעבדה הלאומית לפיזיקה, שאותה ניהל במשך עשרים וארבע שנים. בשנים הראשונות פעלה המעבדה במרתף של בניין ג'נרלי ושימשה מוסד מרכזי בישראל לעניין תקינה של יחידות מידה[2]. במקביל השלים לימודי תואר דוקטור באנרגיה מתחדשת באוניברסיטה העברית בירושלים. תבור סבר כי מדינת ישראל שאינה משופעת במקורות אנרגיה, חייבת לפתח מקורות אנרגיה חלופיים, כדי לצמצם את יבוא מקורות האנרגיה שלה. את משאבי המעבדה שהקים הוא הקדיש לחקר אנרגיית השמש והפקת חשמל מרוח[3]. כמו כן הותקנה במעבדה תחנה סייסמולוגית[4].
פיתוח טכנולוגיה סולארית
תבור פיתח בשנת 1955 ציפוי שחור לקליטת קרני השמש ומניעת פליטתן, במקום השימוש במראות שהיה מקובל עד אז[5]. בכך היה אחראי לפריצת הדרך הראשונה בישראל בטכנולוגיה הסולארית: פיתוח המשטח הסלקטיבי המוכר בכל העולם כ"משטח הסלקטיבי של תבור". המשטח הסלקטיבי שיפר בצורה משמעותית את יעילות קליטת אנרגיית השמש ותבור השתמש בו להקמת מכונה נסיונית לייצור קיטור[6]. עד תחילת שנות ה-60 לא נמצא ניצול תעשייתי להמצאה של תבור[7], אך בראשית שנות ה-60 הוחל בשילוב משטחיו של תבור בדודי שמש[8], והפכו את דוד השמש למוצר המוכר כיום. פריצת דרך מדעית זו הפכה את תבור ומדינת ישראל למובילים עולמיים בטכנולוגיה של אנרגיית השמש, ואפשרה התפשטות נרחבת ביותר של השימוש בדודי שמש. על פיתוחו זה קיבל ביוני 1956 את פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים[9]. כהערכה לחשיבות הרבה של עבודתו, בחר ראש הממשלה דוד בן-גוריון להודות לתבור באופן אישי ולהעניק לו פרס. בסוף שנות ה-50 עברה המעבדה לפיזיקה לקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית ותבור המשיך במחקריו במימון קרן רוקפלר וקרן פורד[10]. בשנת 1961 הציג בתערוכה בינלאומית מתקן קטן לייצור חשמל להצבה במקומות נידחים[11].
בסוף שנות ה-50 פנה תבור למחקר בייצור חשמל בבריכת שמש[12]. בשיתוף חברת אורמת, הצליח לייצר את המגה-וואט הראשון, בבריכות סולאריות שנבנו בעין בוקק, אך עלות ייצור החשמל היה גבוה בהרבה מהייצור בנפט והרעיון לא קודם. בשנת 1974, עם עליית מחיר הנפט בעולם, קיווה תבור להחיות את הרעיון[13], אך לא נמצא מימון להמשך הפרויקט בישראל.
תבור המשיך ושיפר את הטכנולוגיה של חימום המים בדוד שמש בהמצאת ה"חמם", המאפשר חימום מהיר וחסכוני של כמות חלקית של מים, וחיסכון משמעותי בחשמל. ברמה העולמית, אימוץ המודל הישראלי לדודי שמש באזור הים התיכון ובמדינות רבות אחרות, הביא לירידה בזיהום אויר והפחתת התלות הפוליטית והכלכלית בנפט.
בעקבות הצלחת המשטח הסלקטיבי, הוקמו תחנות כוח קטנות המופעלות באנרגיית השמש, לשימוש באזורים מרוחקים שאינם מחוברים לרשת החשמל, בעיקר בארצות מתפתחות. המצאת המשטח הסלקטיבי פרצה את הדרך לפיתוחם של קולטי שמש לטמפרטורות גבוהות, לשם הקמת תחנות כוח סולריות-תרמיות, כגון אלו שהוקמו על ידי חברת "לוז" הישראלית בשנות ה-80 ברחבי ארצות הברית, שייצרו מאות מגה-וואט חשמל, והיו הראשונות מסוגן בעולם.
תחומים נוספים של המחקר הסולארי: בשנת 1958 הציג קולט קבוע לייצור חשמל, בעל מראות מרכזות קרני שמש, שאינו חייב לעקוב אחר תנועת השמש בשמיים. הייתה זו פריצת דרך חשובה בתחום האופטיקה הסולארית וקולטי שמש רבים בעולם נבנו על פי דגמיו. תחנות כוח סולאריות מסוג "שוקת פראבולית", אשר מנצלות את הידע שנרכש ממחקריו של ד"ר תבור, נחשבות עד היום לטכנולוגיה הסולארית המפותחת והאמינה ביותר. אלפי מגה-וואטים של תחנות כוח כאלו נמצאים ברחבי העולם כפתרון מוכח לייצור חשמל נקי וידידותי לסביבה.
פיתוחים טכנולוגים נוספים
תבור צירף לשורותיו מהנדס צעיר, עולה חדש מצרפת בשם יהודה ברוניצקי. יחד הם פיתחו טורבינה (ORC) קטנה לייצור חשמל, הפועלת בטמפרטורה נמוכה יחסית של 100–150 מעלות, מכל מקור אנרגיה זמין[14]. טורבינה זאת היוותה את הבסיס לחברת "אורמת תעשיות", ונמכרו ממנה כ-500 יחידות. אולם התקווה שהטורבינה תופעל בעזרת אנרגיית השמש נכזבה[15].
תבור היה חלוץ בתכנון בתים "ידידותיים לאקלים", בעיקר בזכות תכנון חלונות מבודדים להקטנת עומס חימום וקירור במבנים.
צבי תבור פיתח, בשנות השבעים, רכב חשמלי (שבהמשך ייקרא רכב היברידי חשמלי). בזכות רעיון מקורי של הוספת גלגל תנופה קטן, המשפר את התאוצה, הצליח להביא את ביצועי הרכב החשמלי האיטי לרמת כלי רכב מוטורי. הדגם שהוא ייצר עם צוותו הוצג בהצלחה בוועידה הבינלאומית של דיסלדורף ב-1976[16], אך כחלק מהמצאותיו האחרות, גם זו הקדימה את זמנה.
צבי תבור פרש מהשירות הממשלתי ב-1975, אך המשיך לעבוד במסגרת המכון למחקר מדעי (SRF) ארגון שלא למטרות רווח, שמומן בלעדית על ידי קרנות מחקר שהושגו במאמציו שלו לצורך זה. גם כאשר פרש בגיל 80, לא חדל מתכנון והגייה של רעיונות בתחום התמחותו, ועד לשנים האחרונות תבור היה פעיל במחקר מדעי בתחום התחנות הסולאריות ולווה מקרוב את ההתפתחויות האחרונות בנושא.
פרסומים והוקרות
עבודתו המתמשכת של תבור בתחום אנרגיית השמש התבטאה וצוטטה בפרסומים מרובים בספרות המדעית (מעל 100 מאמרים) ובוועידות בינלאומיות והביאה להאדרת שמה של מדינת ישראל ברחבי העולם כשחקנית מפתח עולמית במחקר לפיתוח אנרגיות חלופיות, כבר מימיה הראשונים של המדינה. תבור הרצה בפני עשרות ארגונים ברחבי העולם כולל אונסק"ו, ארגון המזון והחקלאות וגופים אחרים של האו"מ, והאקדמיה האמריקנית למדע.
תבור זכה לאות כבוד מהחברה המלכותית ב-1975. גרמניה העניקה לו את "Krupps Foundation medal for energy" ואת ה-"German Diesel Society medal ב-1981. בשנת 1982 העניקה לו האגודה הבינלאומית לאנרגיית השמש את ה-"Farrington Daniels Award" על חלוציות בתחום המחקר באנרגיית השמש. בהמשך העניקה לו האגודה פרס מפעל חיים על תרומתו הרבה לתחום (1999).
בישראל קיבל ב-1992 תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן "כהוקרה על חידושיו המדעיים הבולטים שהעמידו את ישראל בין חלוצי השימוש במקורות אנרגיה חלופיים".
בשנת 1995 זכה בפרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים "על תרומה ייחודית בקידום ופיתוח השימוש באנרגיה סולארית על כל גווניה, ועל כי פועל במסירות ללא קץ להפצת הידע והמודעות בארץ ובעולם, לצורך להשתמש באנרגיית השמש ולשמור את הסביבה". הקונגרס היהודי האמריקאי, שהיה מיוזמי חוק למימון מחקרים משותפים בין ארצות הברית לישראל בתחום האנרגיה החלופית ה–USIECA, העניק לתבור ב-2009 פרס מפעל חיים על תרומתו רבת השנים לפיתוח מקורות אנרגיה חליפיים בארץ ובעולם.
אגודות מדעיות
צבי תבור היה ממקימי האגודה הבינלאומית לאנרגיה סולארית. הוא היה חבר ועד נבחר מרבית חייו ושימש נשיא האגודה למשך שנתיים בשנים 1983-1982. בישראל שימש תבור נשיא האגודה הישראלית לאנרגיית שמש בשנים 1979–1990 ובשנים 1996–2000. לכבוד יום הולדתו ה-80 פירסמה האגודה הבינלאומית לאנרגיה סולארית אסופה של מאמריו העיקריים בספר. בסקירה על הספר כתב פרופ' גוטסברגר: "תבור, לעניות דעתי וגם לדעתם של רבים אחרים, החלוץ המשמעותי של אנרגיית השמש... מדהים כמה הרבה מהטכניקות הברורות של היום נוצרו למעשה על ידו."
על כל אלה נבחר לקבל את עיטור הנשיא 2013.
קישורים חיצוניים
- קפאי פינס, בריכות השמש מפיקות חשמל - מאמר ב"מדע" על מחקריו של תבור בשנות ה-50
- צפריר רינת, "צבי תבור, אתה הראשון שפיתח פה רכב חשמלי?", באתר הארץ, 22/04/2010
- מירב אנקורי, צבי תבור: "רכב חשמלי? פיתחתי אותו 35 שנה לפני שי אגסי", באתר גלובס, 26 בדצמבר 2009
- יעל עברי-דראל, פואד: פרס ישראל ל"אבא" של דודי השמש, באתר ynet, 3 בספטמבר 2008
- ראשית אנרגיית השמש בישראל - סרט וידאו בכנס לאנרגיה מתחדשת בישראל, 2007
- נפטר ד"ר צבי תבור, חלוץ חוקרי האנרגיה הסולארית בישראל, אתר תשתיות, 15.12.15
הערות שוליים
- ^ ד"ר צבי תבור, באתר גלובס, 24 בדצמבר 2009
- ^ מרכז הדיוק הוקם במעבדה הישראלית לפיסיקה, על המשמר, 4 בינואר 1953
- ^ בבית היוצר לדיוק הנמרץ, הצופה, 5 בינואר 1953
- ^ מרכז סייסמולוגי ראשון בישראל, חרות, 20 בדצמבר 1953
- ^ הוקם המתקן הראשון לניצול כוח השמש, הצופה, 10 באוקטובר 1955
- ^ הקיטור המופק, חרות, 12 בפברואר 1959
- ^ התשפיע אם החיים מכוחה?, חרות, 19 באפריל 1961
- ^ מרומית אולימפיה דודי שמש, שחור מביא אור, דבר, 26 ביולי 1961
המצאה חדשה לקולטי שמש לחימום, חרות, 20 במאי 1964 - ^ חלוקת פרס וייצמן ביום ה', דבר, 5 ביוני 1956
בעלי פרס וייצמן לשנת תשט"ו, דבר, 20 ביוני 1956 - ^ התקדמות גדולה במחקרים מדעיים על דרכי הניצול של אנרגיית השמש, דבר, 13 בינואר 1958
- ^ המוציא חשמל מן השמש, חרות, 10 בספטמבר 1961
- ^ המחקר להפקת אנרגיה מהשמש - בשלב מתקדם, חרות, 11 במאי 1962
- ^ ארנון מגן, הפיכת קרני שמש לחשמל, דבר, 15 בינואר 1974
- ^ צבי אלגת, ארץ השמש תהיה חלוצת הניצול של ... אנרגיית השמש, מעריב, 22 בנובמבר 1965
- ^ ארנון מגן, קרינת שמש חינם אין כסף, דבר, 11 בינואר 1974
- ^ רכב חשמלי שפותח בישראל יוצג בגרמניה, דבר, 2 בספטמבר 1976
