צו שרפת הרייכסטאג
צו שרפת הרייכסטאג (בגרמנית: Reichstagsbrandverordnung) הוא השם הנפוץ לצו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה (בגרמנית: Verordnung des Reichspräsidenten zum Schutz von Volk und Staat) שהוצא על ידי נשיא גרמניה, פאול פון הינדנבורג, ב-28 בפברואר 1933 בתגובה ישירה לשרפת הרייכסטאג שפרצה יום קודם לכן. הצו ביטל חירויות אזרחיות בסיסיות רבות של אזרחי גרמניה הנאצית. לאחר שהנאצים עלו לשלטון, שימש הצו כבסיס החוקי לכליאתו של כל מי שהתנגד לנאצים, וכדי לדכא פרסומים שלא נחשבים "ידידותיים" למטרה הנאצית. הצו נחשב על ידי היסטוריונים לאחד השלבים המרכזיים בהקמתה של המדינה הנאצית בעלת משטר חד-מפלגתי.
רקע
אדולף היטלר מונה לקנצלר גרמניה 4 שבועות קודם לכן, ב-30 בינואר 1933, כאשר הוזמן על ידי הנשיא פאול פון הינדנבורג להנהיג את הממשלה. ממשלת היטלר דחקה בפון הינדנבורג לפזר את הרייכסטאג לקרוא לבחירות ב-5 במרץ.
בערב ה-27 בפברואר 1933, 6 ימים לפני הבחירות, פרצה שרפה ברייכסטאג. בעוד נסיבות השרפה שרויות עד היום בערפל, מה שהיה ברור הוא שהיטלר ותומכיו מיהרו לנצל את השרפה כאמצעי להשגת השליטה במדינה. היטלר האמין שתוצאות השרפה יגרמו ליותר גרמנים לתמוך בנאצים ולהתנגד למרקסיסטים.
ניצול ההזדמנות של אירוע שרפת הרייכסטאג לצורך הפניית אצבע מאשימה כלפי הקומוניסטים, אפשרה לנאצים לגרום למיליוני גרמנים לפחד מפני טרור קומוניסטי. בהצהרה הרשמית נאמר:
שרפת הרייכסטאג הייתה יריית הפתיחה להתקוממות עקובה מדם ומלחמת אזרחים. ביזה בקנה מידה גדול תוכננה להתחיל בברלין ביום שלישי בשעה 4 לפנות בוקר. עוד נקבע כי מאותו היום יבוצעו מעשי טרור נגד אישים בולטים בכל רחבי גרמניה, נגד רכוש פרטי, נגד החיים והביטחון של האוכלוסייה השלווה, ומלחמת אזרחים כללית הייתה צפויה להתחיל...[1]
הצו אולתר ביום לאחר השרפה (28 בפברואר) לאחר דיון שהתקיים במשרד הפנים, אשר הובל על ידי הרמן גרינג והובא בפני קבינט הרייך. בדיונים המתקדמים הצהיר היטלר כי גרימת השרפה היא "עימות אכזרי של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה", וזמן קצר לאחר מכן הנשיא פון הינדנבורג חתם על הצו.
הצו הופעל מכוחו של הנשיא תחת סעיף 48 בחוקת ויימאר, אשר מאפשר לו לנקוט בכל אמצעי למניעת סכנות לשלום הציבור מבלי לקבל הסכמה מראש של הרייכסטאג. הצו מכיל 6 סעיפים. סעיף 1 משעה ללא הגבלת זמן את רוב החירויות האזרחיות המוגדרות בחוקת ויימאר, כולל הביאס קורפוס, חופש הביטוי, חופש העיתונות, הזכות להתאגדות וחופש ההתארגנות, פרטיות הדואר והטלפון, וכן ההגנה על הקניין והבית. סעיפים 2 ו-3 אפשרו לממשלת הרייך לקבל סמכויות השמורות בדרך כלל למדינות הפדרליות. סעיפים 4 ו-5 מגדירים עונשים דרקוניים על עבירות מסוימות, כולל עונש מוות על הצתה של מבני ציבור. סעיף 6 רק מגדיר כי הצו נכנס לתוקף ביום ההכרזה שלו.
נוסח הצו בתרגום לעברית
על פי פסקה 2 בסעיף 48 בחוקת הרייך הגרמני, מצווים בזאת הדברים הבאים, כהגנה מפני מעשי אלימות המסכנים את המדינה מצד הקומוניסטים:
1. סעיפים 114, 115, 117, 118, 123, 124 ו-153 של חוקת הרייך הגרמני מושעים עד להודעה חדשה, לפיכך ניתן להגביל את הזכות לחירות אישית (הביאס קורפוס), חופש הביטוי, כולל חופש העיתונות, חופש ההתארגנות וההתכנסות ופרטיות הדואר והתקשורת הטלגרפית והטלפונית. צווים לחיפוש בבתים, צווי הפקעה והגבלות על קניין, מותרים גם הם מעבר לגבולות החוק, אלא אם ייקבע אחרת.— צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה, הקדמה וסעיף 1
השפעות
לצו לא לוו כל הנחיות בכתב מממשלת הרייך; התעלמות זו נתנה חופש פעולה רחב בפרשנות הצו לנאצים כמו גרינג, אשר כשר הפנים של פרוסיה היה המפקד של כוח המשטרה הגדול ביותר בגרמניה. מדינות גרמניה אשר עדיין לא היו באחיזת הנאצים הגבילו את עצמן מאוד על איסור העיתונות הקומוניסטית, פגישות הקומוניסטים והפגנות, ומעצר בכירי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. בפרוסיה לעומת זאת, מעצרים של חברי המפלגה הקומוניסטית היו נפוצים, אלפים נכלאו בימים שלאחר השרפה, ובסך הכל נעצרו בשבועיים שלאחר השרפה, על בסיס צו שרפת הרייכסטאג, כ-10,000 איש בפרוסיה. גרינג למעשה נקט בטקטיקות אלה עוד לפני הצו, אך הן בוטלו שוב ושוב על ידי בתי המשפט, מגבלה שכבר לא הייתה רלוונטית עם כניסת הצו לתוקף.
בין הגרמנים הקומוניסטים שנעצרו על בסיס צו זה היה יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, ארנסט תלמאן, בעוד מיסדי המפלגה וילהלם פיק וולטר אולבריכט (אשר בהמשך יהיו מנהיגים בגרמניה המזרחית של אחרי המלחמה), היו בין אלה שהצליחו לברוח ממעצר וחיו בגלות.
גרינג הוציא הנחיה לרשויות המשטרה בפרוסיה ב-3 במרץ, ובה צוין כי בנוסף בנוסף לזכויות החוקתיות שבוטלו על ידי צו, "כל המגבלות האחרות על פעולת משטרה שהוטלו על ידי הרייך וחוקי המדינה" בוטלו "ככל שהדבר נחוץ ... כדי להשיג את מטרת צו." גרינג המשיך ואמר:
ננקטים צעדים נוספים העולים בקנה אחד עם הצו... הם מכוונים נגד קומוניסטים בשלב הראשון, אך גם כנגד משתפי הפעולה עמם או תומכיהם או מי שעודד את פעולותיהם הפליליות... אני מדגיש כי כל האמצעים נגד חברים או מוסדות אחרים מקומוניסטים, אנרכיסטים או סוציאל-דמוקרטים אשר יכולים להיות מוצדקים על פי הצו... אם משמשים כדי לעזור בהגנה נגד פעילות קומוניסטית כזו במובן הרחב ביותר.
רק שלושה שבועות אחרי הוצאת הצו, המפלגה הנאצית הידקה את אחיזתה על ידי העברת חוק ההסמכה. חוק זה נתן לקבינט של היטלר את הסמכות החוקית לחוקק חוקים מבלי להעבירם ברייכסטאג, ובכך להפוך את היטלר לדיקטטור. מבלי להשאיר דבר ליד הגורל, הנאצים השתמשו בהוראות צו שרפת הרייכסטאג לעצור כמה מצירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ולהבטיח שחוק ההסמכה יעבור עם שני שלישים של נוכחים ומצביעים. כפי שהתברר, האווירה המאיימת במושב הרייכסטאג הביאה לכך שחוק ההסמכה קיבל תמיכה רחבה מספיק כך שהיה עובר אפילו אם הצירים הסוציאליסטיים שנעצרו היו משתתפים בהצבעה.
בתאוריה סעיף 48 נתן לרייכסטאג את הסמכות לדרוש את ביטולם של הצעדים שננקטו לאכיפת צו שרפת הרייכסטאג. עם זאת, כל סיכוי ממשי לביטול פג ביולי. עד אותו זמן המפלגות האחרות נאסרו בחוק או אוימו כך שפזרו את עצמן, והמפלגה הנאצית הוכרזה כמפלגה החוקית היחידה בגרמניה.
צו שרפת הרייכסטאג היה בתוקף במשך תקופת השלטון הנאצי, ויחד עם חוק ההסמכה, יצר בסיס חוקי לדיקטטורה של היטלר ולמשטרו הצבאי. אלפי צווים של היטלר, שהתבססו באופן מפורש על צו שרפת הרייכסטאג (שנשען בתורו על סעיף 48 בחוקה) ועל חוק ההסמכה, הפכו את גרמניה למשטר חד-מפלגתי. זאת הייתה הסיבה העיקרית שהיטלר מעולם לא ביטל באופן רשמי את חוקת ויימאר, שכן לא היה לה כל ערך עם החלת חוק ההסמכה.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Fest, Joachim C. (1974). Hitler. New York, NY: Harcourt Brace Jovanovich. pp. 397. ISBN 978-0-15-141650-9.
