צלילה טכנית
צלילה טכנית היא צלילה מקצועית לעומקים החורגים מהמותר בצלילה ספורטיבית, שמטרתה עבודה, שיקום, ואחזקה כמו גם חילוץ והצלה ומחקר תת-ימי.
צלילה טכנית עלולה לחשוף את הצולל לסכנות בטיחותיות מעבר לאלו הקשורות בדרך כלל לצלילה ספורטיבית. הסיכון עשוי להיות מופחת על ידי הקניית מיומנויות מתאימות, ידע וניסיון, ושימוש בציוד ונוהלי עבודה ובטיחות מתאימים. ניתן לפתח את הכישורים באמצעות הכשרה והתנסות מיוחדים בקורסים ייעודיים לצלילה טכנית ומקצוענית. הציוד כולל לעיתים קרובות גזי נשימה שאינם אוויר או תערובות נייטרוקס.
היסטוריה
ניתן לייחס את האזכור הראשון של המונח צלילה טכנית לכותרת השער של המהדורה הראשונה של מגזין "AquaCorps", בראשית 1990, שכותרתו "צלילת הייטק" מאת ביל המילטון. המונח צלילה טכנית מיוחס למייקל מנדונו, שהיה עורך מגזין הצלילה "aquaCorps Journal". המונח, צלילה טכנית, הוא מאוחר יחסית, אם כי צוללנים עוסקים במה שכיום מכונה צלילה טכנית במשך עשרות שנים.
הגדרות
הגדרת הצלילה הטכנית אינה צרה וחד משמעית, לפיכך יש כמה הגדרות לצלילה זו. בעבר נחשבה צלילת נייטרוקס לצלילה טכנית, אך עם הזמן החלו חברות המשווקות קורסים לצלילה ספורטיבית לכלול גם צלילות נייטרוקס במסגרת זו.
יש חברות צלילה שמסווגות צלילת מערות כצלילה טכנית.
- IANTD (האיגוד הבינלאומי של צוללנים טכנים) : "צלילה טכנית היא מגוון ידע, מיומנויות וציוד מתאים, אשר בשילוב נכון מאפשרים לצוללי פנאי להגביר את בטיחותם מתחת למים וניתן להעסיקם בצלילות מים רדודים או מים עמוקים...".
- NAUI (האיגוד הלאומי למדריכי צלילה) : "צלילה טכנית היא סוג של צלילה העולה על גבולות הבילוי האופייניים לצלילה ספורטיבית מבחינת עומק וזמן צלילה (זמן מינימלי). צלילה בטכנולוגיה כוללת שחרור לחץ מואץ ושימוש בתערובות גז משתנות במהלך צלילה".
- PADI (אגודה מקצועית של מדריכי צלילה) מגדיר צלילה טכנית כ"צלילה שאינה צלילה מסחרית או בילוי קונבנציונלי, שבה הצלילה היא מעבר לגבולות הצלילה הספורטיבית ובה פעילות הכוללת אחת או יותר מהבאות: צלילה מעבר ל-40 מטר/130 רגל, צלילה בסביבה תקורה מעבר ל 40 מטר/130 רגל, מעל פני השטח או שימוש ב תערובות גז מרובות בצלילה אחת".
- TDI (האיגוד הבינלאומי לצלילה טכנית) מגדיר צלילה טכנית ככל צלילה הכוללת שחרור לחץ, מיכלי צלילה נוספים, גזי נשימה חלופיים, או סביבות מקורות כמו מערות.
| פעילות | צלילה ספורטיבית (צלילת פנאי) | צלילה טכנית |
|---|---|---|
| צלילת עומק | עומק מרבי של 40 מטרים (130 רגל) | מעבר ל-40 מטרים (130 רגל) |
| צלילת לחץ | יש סוכנויות שמגדירות צלילה לבילויים כצלילה "ללא שחרור לחץ" כלומר ללא עצירות דקומפרסיה. | יש סוכנויות שמגדירות את הצלילה הטכנית כ"צלילת שחרור דקומפרסיה". |
| צלילת גז מעורב | אוויר ונייטרוקס | נייטרוקס, טרימיקס, heliox |
| צלילת מערות | חדירה מוגבלת ל"אזור אור" או 30 מטרים (98 רגל) ובתנאי שיש גישה ישירה לפני המים | חדירה עמוקה יותר, עשויה להיות כרוכה בניווט מורכב וללא גישה ישירה לפני המים |
| צלילה מתחת למשטחי קרח | יש סוכנויות לצלילה ספורטיבית שמתייחסות לצלילת קרח כצלילת פנאי | סוכנויות צלילה שונות רואות בצלילת קרח כצלילה טכנית. |
בארצות הברית מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית מסווג את הצלילה הטכנית שאינה תעסוקתית כצלילה ספורטיבית כדי להימנע מתקינה. כך נוהגות הרשויות במספר מדינות נוספות, כולל דרום אפריקה.
ציוד צלילה ייחודי לצלילה טכנית
צלילות טכניות נמשכות לרוב זמן רב יותר מהממוצע בצלילות פנאי. מכיוון שחובת דקומפרסיה מונעת מצולל לעלות באופן מיידי, יש צורך ביתרות של גזי נשימה. צוללנים טכניים בדרך כלל נושאים לפחות שני מקורות גז נשימה עצמאיים, שלכל אחד מהם מערכת אספקת גז משלו. במקרה של כשל בערכה אחת, המערכת השנייה זמינה כמערכת גיבוי. מערכת הגיבוי אמורה לאפשר לצולל לחזור בבטחה אל פני השטח מכל נקודה בצלילה המתוכננת, אך עשויה לכלול התערבות של צוללנים אחרים בצוות.
תערובות גז
ניתן לבצע צלילה טכנית באמצעות אוויר כגז נשימה, אך בדרך כלל משתמשים בתערובות גז נשימה אחרות לניהול בעיות ספציפיות. נדרש ידע נוסף כדי להבין את השפעות הגזים הללו על הגוף במהלך צלילה ויש צורך במיומנויות נוספות כדי לנהל את השימוש בהם בבטחה.
תערובות להפחתת זמן הדחיסה
נייטרוקס הוא תערובת גז צלילה פופולרית, ובעוד שהיא מקטינה את העומק המרבי המותר בהשוואה לאוויר, היא גם מאפשרת זמן תחתון גדול יותר על ידי הקטנת הצטברות החנקן ברקמות הצולל על ידי הגדלת אחוז החמצן בגז הנשימה. גבול העומק של תערובת ניטרוקס נשלט על ידי הלחץ החלקי של החמצן, שבדרך כלל מוגבל ל-1.4 עד 1.6 בר, תלוי בפעילות הצוללן ומשך החשיפה.
נייטרוקס וחמצן טהור משמשים גם לשחרור לחץ מואץ.
תערובות להפחתת הרעלת חנקן
לחץ מוגבר בשל עומק צלילה גורם לחנקן להיות נרקוטי (רעיל), וכתוצאה מכך מופחתת יכולת תגובה או חשיבה צלולה. על ידי הוספת הליום לתערובת הנשימה, ניתן להפחית את ההשפעות הללו, מכיוון שלהליום אין אותן תכונות נרקוטיות בעומק. תומכי הליטרוקס/טרימיקס (אנ') טוענים כי הסיכון המגדיר לעומק צלילה באוויר ונייטרוקס צריך להיות הרעלת חנקן, ומציעים שכאשר הלחץ החלקי של חנקן יגיע לכ־4.0 אטמ', המתרחש בערך 130 רגל (40 מטרים) באוויר, הליום הכרחי כדי להגביל את השפעות הרעלת החנקן.
תערובות להפחתת הרעלת חמצן
צולל טכני הנושם אוויר רגיל (עם 21% חמצן) ייחשף לסיכון מוגבר להרעלת חמצן במערכת העצבים המרכזית בעומקים העולים על כ 180 רגל (55 מטרים). הסימן הראשון להרעלת חמצן הוא לרוב פרכוס ללא סימן מקדים אשר בדרך כלל מביא למוות כאשר ווסת הנשימה נופל והקורבן טובע. לעיתים רחוקות הצולל עלול להראות סימנים מוקדמים לפני הפרכוס. אלה יכולים לכלול הזיות חזותיות והזיות שמע, בחילות, עוויתות (במיוחד בפנים ובידיים), עצבנות וסחרחורת.
תערובות גז אלו יכולות גם להוריד את רמת החמצן בתערובת כדי להפחית את הסכנה להרעלת חמצן. לאחר שהחמצן מצטמצם מתחת לכ־18% התערובת מכונה תערובת היפוקסית מכיוון שהיא אינה מכילה מספיק חמצן לשימוש בבטחה על פני השטח.
סכנות בטיחותיות
אחד ההבדלים הבולטים בין צורות שונות של צלילה ספורטיבית לצלילות טכניות הוא הסכנות הבטיחותיות הנלוות לצלילה, שקשורות באופן מובהק לצלילה טכנית, והסיכון שלרוב, אך לא תמיד, גדול יותר בצלילה זו. סכנות הן הנסיבות העלולות לגרום נזק, והסיכון הוא הסבירות שהנזק יתרחש בפועל. הסכנות נובעות בחלקן מההיקף המורחב של צלילה טכנית מבחינת עומק וסביבת הצלילה העלולה לגרום להרעלת חמצן, הרעלת חנקן או פגיעה כתוצאה מתרכובת שגויה אחרת העלולה להשפיע לרעה על תפקוד הצולל הטכני. צמצום הסיכונים המשניים עשוי להשפיע גם על בחירת הציוד, אך הוא מבוסס בעיקר על מיומנות. הכשרה של צוללנים טכניים כוללת פרוטוקולי עבודה קפדניים ונהלים הידועים מניסיון כיעילים לטיפול במצבי הסיכון הנפוצים ביותר. צוללנים הבקיאים בנוהלי עבודה אלו ומיומנים בתרגול מצבי חירום נוטים פחות להיות מוצפים רגשית בנסיבות בהן הדברים אינם מתנהלים על פי התוכנית, ופחות נוטים להיכנס לפאניקה.
עומק צלילה
ניתן להגדיר צלילות טכניות כצלילות עמוקות יותר מ 130 רגל (40 מטרים) או צלילה בסביבה תקורה ללא גישה ישירה לפני השטח או לאור טבעי. סביבות כאלה עשויות לכלול מערות מים מתוקים ומלוחים וחללי פנים של ספינות טרופות. במקרים רבים, צלילות טכניות כוללות גם שחרור לחץ מתוכנן המבוצע במספר שלבים במהלך עלייה מבוקרת אל פני השטח בסוף הצלילה. ההגדרה המבוססת על עומק מתייחסת לסיכון הנגרם על ידי פגיעה הדרגתית בכשירות הנפשית עם לחץ חלקי הולך וגובר של חנקן. נשימה של אוויר בלחץ גורמת לנרקוזת חנקן שבדרך כלל מתחילה להפוך לבעיה בעומק של 100 רגל (30 מטרים) ומעלה, אך עניין זה הוא אינדיבידואלי ושונה בין צולל לצולל ולעיתים אף בין צלילה לצלילה. עומק מוגבר גם מגביר את הלחץ החלקי של החמצן וכך מגביר את הסיכון להרעלת חמצן. צלילה טכנית כוללת לרוב שימוש בתערובות נשימה שאינן אוויר להפחתת סיכונים אלה, והמורכבות הנוספת של ניהול מגוון תערובות נשימה מכניסה סיכונים אחרים ומנוהלת על ידי תצורת ציוד ואימון פרוצדורלי (אימון צלילה מיוחד למצבי חירום). להפחתת הרעלת חנקן, מקובל להשתמש בטרימיקס (אנ') הכולל הליום כדי להחליף חלק מהחנקן בתערובת הנשימה של הצוללן, או הליוקס (אנ'), שאין בו חנקן.
לחלופין ניתן להגדיר צלילות טכניות כצלילות בהן הצולל אינו יכול לעלות בבטחה ישירות אל פני השטח, עקב חובת עצירת דקומפרסיה או תקרה פיזית כמו במערות או ספינות טרופות.
תקרה פיזית
סוגים אלה של תקורה פיזית, או תקרה "קשה" או "סביבתית" יכולים למנוע מהצולל לעלות ישירות:
- צלילת מערות – צלילה למערכת מערות.
- צלילת קרח – צלילה מתחת לקרח.
- צלילת ספינות – צלילה בתוך ספינה טרופה.
בכל שלושת המצבים הללו, קו מנחה או חבל הצלה מהכניסה לאתר הצלילה אל הצוללן הם השיטה הסטנדרטית להפחתת הסיכון לחוסר יכולת למצוא את הדרך החוצה. חבל הצלה קבוע לצוללן הוא אמין יותר מכיוון שלא קל לאבד אותו, והוא משמש לעיתים קרובות בעת צלילה מתחת לקרח, כאשר סביר להניח שהקו לא יתקע והמרחק קצר למדי, ויכול להיות מטופל על ידי אדם על פני השטח. הנחיות סטטיות מתאימות יותר כאשר חבל הצלה עשוי להסתבך במכשולים אשר בסביבה או על צוללנים אחרים בקבוצה, ועשוי להישאר במקום לשימוש לצלילות אחרות ההנחיות עשויות להיות ארוכות מאוד מקווי החיים, והן עשויות להיות מסועפות ומסומנות. קוים מנחים הם משמשים כתרגול סטנדרטי לצלילת מערות.
צלילה טכנית בראות מוגבלת במיוחד
צלילות טכניות במים שבהם ראיית הצוללן נפגעת קשות מתנאי ראות נמוכה, הנגרמת על ידי עכירות המים ותנאי תאורה נמוכים עקב עומק או סגירה ויזואלית באתרים כמו מערות וספינות טרופות, מחייבים מיומנות מקצועית רבה יותר. השילוב של ראות נמוכה וזרם חזק יכול לגרום לצלילות בתנאים אלה להיות מסוכנות ביותר, במיוחד בסביבה תקורה, ויש צורך במיומנות רבה יותר ובציוד אמין ומוכר כדי לנהל את הסיכון הזה. צלילה עם ראות מוגבלת עלולה לגרום לדיסאוריינטציה, מה שעלול להוביל לאובדן חוש כיוון, לאובדן שליטה יעילה בציפה וכו'. צוללנים במצבי ראות מוגבלים במיוחד, תלויים במכשירים שלהם כמו אורות צלילה, מדי לחץ, מצפן, מד עומק, טיימר, מחשב צלילה וכו', והנחיות להתמצאות ומידע.
בטיחות
צלילה טכנית כוללת היבטים מרובים של סוגיות בטיחות וסיכונים, שבדרך כלל מתאפיינים בחוסר גישה ישירה אל פני השטח, אשר עלולה להיגרם ממגבלות פיזיות, כמו סביבה תקורה, או פיזיולוגית, כמו חובת עצירת דקומפרסיה.
עצירת דקומפרסיה
צולל בתום צלילה ארוכה או עמוקה עשוי להזדקק לביצוע הפסקות לחץ על מנת להימנע ממחלת האמודאים.[1] גזים אינרטיים מטבולית בגז הנשימה של הצוללן, כמו חנקן והליום, נספגים ברקמות הגוף כאשר הצולל נושם את אותם הגזים בלחץ גבוה, בעיקר בשלב העמוק של הצלילה. גזים מומסים אלה חייבים להשתחרר באטיות מרקמות הגוף על ידי שליטה בקצב העלייה כדי להגביל את היווצרותן והתפשטותן של בועיות מיקרוסקפיות. זה נעשה בדרך כלל על ידי השהיה או "ביצוע עצירות" בעומקים שונים במהלך העלייה לפני השטח. רוב הצוללנים הטכניים נושמים תערובות גז נשימה מועשרות בחמצן כגון נייטרוקס וחמצן טהור מכיוון שהדבר מגביר את קצב הפחתת הגז האינרטי. הפחתת הגזים האינרטיים ממשיך במהלך מרווחי השטח (זמן שהות על פני השטח בין צלילה), שיש לקחת בחשבון בעת תכנון הצלילות הבאות. חובת דקומפרסיה מכונה גם תקרה "רכה", או "פיזיולוגית".
נושא בטיחות מרכזי הוא שאננות צוללנים ותיקים. ככל שצוללנים ותיקים מכירים יותר את הציוד, מתחילים להזניח רשימות ביקורת תוך כדי הרכבת והכנת הציוד לשימוש - נהלים שהם רשמית חלק מכל תוכניות ההכשרה ותוכניות רענון. יכולה להיות גם נטייה להזנחת תחזוקה לאחר הצלילה, ויש צוללנים שיצללו בידיעה שיש בעיות תפקודיות בציוד הצלילה, מכיוון שהם יודעים שיש בדרך כלל יתרות שתוכננו במערכת. יתרות אלו נועדו לאפשר סיום בטוח של הצלילה אם היא מתרחשת מתחת למים, על ידי ביטול נקודת כשל קריטית. צלילה עם ציוד שכבר יש בה תקלה, פירושה שיש באותה יחידת ציוד נקודת כשל קריטית אחת שעלולה לגרום למצב חירום מסכן חיים אם פריט אחר בדרך הקריטית ייכשל.
מצבי תאונה
מספר גורמים נפוצים בתאונות צלילה טכנית. הטכניקות והציוד מורכבים, מה שמגדיל את הסיכון לטעויות בהרכבת הציוד או השמטת חלקים קריטיים בהרכבת הציוד.
נסיבות הצלילה הטכנית בדרך כלל גורמות לכך ששגיאות או השמטות הן בעלות השלכות חמורות יותר מאשר בצלילה ספורטיבית, ויש נטייה לתחרותיות ולקיחת סיכונים בקרב צוללנים טכניים רבים שנראה כי תרמה לכמה תאונות מתוקשרות.
כמה שגיאות וכשלים נפוצים בתאונות צלילה טכניות כוללים:
- כיוון שגוי של מתגי גזי נשימה בצלילה במעגל פתוח; הגז יכול להיות היפוקסי, עם סיכון לגרום להרעלת חמצן או להוביל לחץ יחסי גבוה מדי של חנקן, ומכאן להרעלת חנקן.
- תרכובת גז שגויה במיכל הצלילה וכתוצאה מכך היפוקסיה (חוסר חמצן) היפראוקסיה (עודף חמצן), הרעלת חנקן או לחץ נמוך מידי, בדרך כלל תוצאה של חישוב שגוי של כלל התערובות;
- חישובים לא נכונים של צריכת גז ואי מעקב אחר השימוש ושינוי התוכניות במהלך הצלילה, הגורם לחוסר באספקת גזי הנשימה.
- כשל בשליטה בזמן עלייה לפני השטח הגורם לחריגה משמעותית מגבולות צלילה בטיחותית.
הקפדה על עלייה מבוקרת לפני השטח הוא קריטי במהלך שחרור לחץ, כאשר חוסר היכולת להישאר בעומק הנכון עקב ציפה מוגזמת עלול להוביל כמעט בוודאות למחלת האמודאים וסיכון מוגבר לעלייה בטראומה של רקמת הריאות.
סטטיסטיקה של תאונות
קיימים נתונים מהימנים מעטים המתארים את הדמוגרפיה, הפעילויות והתאונות של אוכלוסיית הצלילה הטכנית. דו"ח ה-DAN משנת 2003 על מחלות אמודאים והרוגים בצלילה מצביע על כך ש-9.8% מכלל מקרי מחלת דקומפרסיה ו-20% ממקרי ההרוגים בצלילה בארצות הברית התרחש בצלילות טכניות.[2]
הדרכות מקצועיות
צלילה טכנית דורשת ציוד והכשרה מיוחדים. ישנם ארגוני הכשרה טכנית רבים:
- צלילה טכנית בינלאומית (TDI)
- חוקרים תת-ימיים גלובליים (GUE)
- התאחדות הצלילה המקצוענית הבינלאומית (PSAI)
- האיגוד הבינלאומי של צוללנים טכנים (IANTD)
- האיגוד הלאומי למדריכים תת-ימיים (NAUI)
- הזרוע הטכנית של האיגוד המקצועי של מדריכי צלילה (PADI)
- תוכנית הצלילה הטכנית הבינלאומית של Scuba Schools (SSI) (TechXR - Technical eXtended Range), הושקה בשנת 2005.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של צלילה טכנית
הערות שוליים
- ^ [1], על הטיפול במחלת הדקומפרסיה
- ^ alert-diver
