צנזורה באימפריה היפנית
צנזורה באימפריה היפנית הייתה מסורת ארוכה, שהתחילה כבר בתקופת הפיאודלית של יפן. בתקופת האימפריה היפנית הוטלה הצנזורה בעיקר על העיתונות היפנית (אנ'). הצנזורה חלה על שלל דברים, ומטרתה הייתה לשלוט בהפצת המידע על ביקורת פוליטית נגד הממשלה, על רעיונות מערביים, על הנצרות ועוד.
תקופת מייג'י (1868–1912)
עם רסטורציית מייג'י, הצנזורה שהוטלה על ידי גורמים בשוגונות טוקוגאווה הועברה לאחריותם של הקיסר, מוצוהיטו ואנשי אמונו. גורמים שפעלו למען הקמת דמוקרטיה ליברלית נחשבו חתרניים והיו תחת צנזורה קשוחה. באותה תקופה נחקק חוק שנועד לשמש לכאורה כחוק שמעגן זכויות יוצרים, אך בפועל שימש את הממשלה כשיטה לשלוט בביקורת הציבורית שהופנתה כלפיה בעיתונות ובתקשורת.
עם הקמת הממשלה שפעלה תחת הקיסר מוצוהיטו, הוטל על משרד הפנים להוציא מגוון תקנות הקשורות לעיתונים. צמיחתה העולמית והמקומית של תנועות שפעלו לשיפור זכויות האדם הובילו לכך שגורמים שמרניים בממשלה העבירו חוקי לשון הרע נוקשים שבפועל שימשו צנזורה נגד גורמים רבים, בהם הממשלה היפנית. חוק אחר שנחקק באותה תקופה, הסמיך את שר הפנים לסגור עיתונים שלטענתו, הובילה לפגיעה בסדר הציבורי או בביטחון המדינה. החוק הוחמר לאחר שתיקונים שנחקקו ב-1887 אישרו לממשלה להעניש סופרים ומוציאים לאור שביקרו את הממשלה היפנית. בעקבות תיקונים אלו, הוטלו מגבלות קשות על ייבוא עיתונים בשפה זרה שמכילים תוכן שנחשב לחותר תחת הממשלה היפנית.
גם במהלך מלחמת סין–יפן הראשונה וגם במהלך מלחמת רוסיה–יפן הטילו במשרד הצבא מגבלות צנזורה קשות על סיקור המלחמה.
תקופת טאישו (1912–1926)
למרות שתקופת תקופת טאישו, שהתחילה עם כניסתו לתפקיד של הקיסר החדש, יושיהיטו נחשבה לתקופה ליברלית מבחינה פוליטית הממשלה החלה להיות יותר נוקשה בעניין הפצת פילוסופיות פוליטיות חדשות שהופצו ברחבי העולם ונחשבו למסוכנות לממשלה (במיוחד סוציאליזם, קומוניזם ואנרכיזם). לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נחקק חוק בשם "החוק לשמירת השלום" שהגדיל יותר את סמכויותה המשטרה היפנית להעמיד לדין פעילים סוציאליסטים ופעילים של תנועת העצמאות הקוריאנית. בהמשך, אושר להטיל עונש מוות על עבירות מסוימות.
תקופת השוואה המוקדמת (1926–1945)
ב-1924 הוקמה המחלקה לניטור פרסומים במשרד הפנים, המחלקה הייתה בעלת מדורים נפרדים וייחודיים לצנזורה וחקירות. עם פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה, משרד הפנים, משרד הצבא, משרד הצי ומשרד החוץ קיימו פגישות קבועות עם פרסמים כדי לספק להם "עצות" כיצד לפעול לפי התקנות המחמירות. באותה תקופה, הצנזורה התחרבה גם לשידורי רדיו.
ב-1936 הוקם במשרד הפנים "ועידת המידע והתעמולה", שפרסמה את כל הודעות הממשחה לעיתונות ועבדה ביחד עם המחלקה לניטור פרסומים במשרד הפנים. הועידה שהורכבה מקונסורציום של פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי מקצוע. סעיף 12 בהנחיית הצנזורה לעיתונים שחוקקה בספטמבר 1937 קבעה שכל כתבת חדשות או תצלום "שלא אוהדים" את הצבא היפני הקיסרי יאסרו לפרסום. סעיף 14 אף אסר על כל "תצלומי זוועות", אך בפועל אסר על תצלומי זוועות שקשורים לפשעי מלחמה שביצעו היפנים ו"תצלומי זוועות" שקשורים לזוועות שביצעו הסינים, אושרו לפרסום[1].
תיקון של חוק הגיוס הלאומי מ-1941 חיסל לחלוטין את חופש העיתונות היפני. כל כתבה, כל שידור רדיו וכל דבר שנשלח בדואר היה נתון לביקורת. בפברואר 1942, הממשלה היפנית הכריחה את כל העיתונים שפעלו ביפו להתמזג או להפסיק לפעול. ליגת המוציאים לאור של יפן עברה ארגון מחדש והסכימה לשתף פעולה עם הממשלה, שצנזרה וסיננה כל טיוטה שפורסמה על ידי עיתוני הליגה. ככל שמצבה של יפן במלחמה הידרדר, הממשלה השתלטה על חלוקת הנייר ושחררה אספקה רק לכתבות שנאמנות בדיוק למדיניות הרשמית של יפן בהתאם למצב היפני במלחמה.
לאחר כניעת האימפריה היפנית ב-1945, המפקד העליון של כוחות הברית, דאגלס מקארתור, ביטל את כל צורות הצנזורה והפיקוח על חופש הביטוי, דבר שעוגן בסעיף 21 של חוקת יפן ("תובטח חירות ההתכנסות, ההתאגדות, הדיבור, הפרסום וכל צורה אחרת של התבטאות. לא תתקיים צנזורה ולא תיפגע הסודיות של ההתכתבות וההתקשרות"). עם זאת, צנזורה של נושאים כמו תכנים פולייטים מסוימים שנחשבו לחותרים תחת שלטון הכיבוש האמריקאי ביפן (בעיקר תכנים קומוניסטים).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Shinichi Kusamori, Fukyoka Shashi Ron: Hūkoku no Shashi 2 (An Essay on Disapproved Photographs: Journalistic Photos on Japan 2), Mainichi Shinbun Hizū Fukyoka Shashin 2, Mainichi Shinbun 1999, pp.177–178
