קאופרינג
 | |
| אחד ממחנות קאופרינג לאחר שחרורו, 29 באפריל 1945 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה עבודה, |
| מדינה | גרמניה |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 1944 |
| תאריך שחרור | 27 באפריל 1945 |
| אוכלוסייה | |
| צבא משחרר | בעלות הברית |
| השתייכות האסירים | יהודים |
| נתונים | |
| מספר הנספים | כ-13,000 |
מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה. ניתן לעבור לערך המורחב של כל מקום - על ידי הקשה על המקום במפה
מחנות ריכוז קאופרינג (בגרמנית: KZ-Kommando Kaufering IV) היו 11 מחנות עבודה שהיו מסונפים למחנה הריכוז דכאו, ופעלו במחוז העיר לנדסברג בגרמניה בשלהי מלחמת העולם השנייה.
היסטוריה
עם התגברות המלחמה האווירית של בעלות הברית נגד מפעלי תעשייה צבאיים גרמנים בשנת 1943, האס אס ומשרד החימוש הגרמני החלו להאיץ את הבנייה של מפעלים תת-קרקעיים גדולי-ממדים, וזאת על פי שיטתו של פרופסור פרנץ דישינגר, דיקן המכון הטכנולוגי הגבוה בברלין. על פי שיטה זו ניתן היה לבנות בונקר בעל ממדים גדולים ללא צורך בהתקנת תמוכות ותבניות לגג המבנה ולקירותיו באזורים שבהם הייתה שכבה גאולוגית טבעית מתאימה[1]. הבנייה התבצעה תוך שימוש במספר גדול של עובדים ואסירי מחנות הריכוז. מאות מחנות לוויין, שצורפו למחנות ריכוז נאציים גדולים, הוקמו ברחבי הרייך הגרמני בשנים 1944–1945. האסירים נאלצו לחפור בתוך הרים או מערות כדי ליצור מערכות עצומות של מנהרות, שישמשו כמקום מוגן למפעלים מפצצות בעלות הברית. אלה ששרדו משימות אלה שימשו בדרך כלל ככוח עבודה לבניית כלי נשק חדשים, כמו מטוס הקרב מסרשמיט Me-262 והטיל הבליסטי V-2.
על מנת לשכן את עובדי הכפייה, הקים האס-אס בקרבת אתרי התעשייה בבוואריה שתי מערכות מחנה מסועפות, מילדורף וקאופרינג, כמחנות משנה של מחנה הריכוז דכאו. אסיריהם נועדו לספק את העבודה הדרושה להקמת מתקנים תת-קרקעיים על מנת לייצר מטוסי קרב באזור לנדסברג. האזור נבחר בין השאר בשל ההרכב הגאולוגי החיובי שלו לבניית מתקנים תת-קרקעיים ענקיים, שהיו אמורים להיות מבודדים על ידי 9–15 מטר של קירות בטון עבים.
ב-18 ביוני 1944 הגיע לקאופרינג המשלוח הראשון ממחנה ההשמדה אושוויץ ובו 1,000 אסירים יהודים מליטא. באוקטובר 1944 הגיעו משלוחים גדולים של יהודים מפולין, הונגריה, רומניה וצ'כיה, רובם אושוויץ.
תנאי החיים במחנות
אסירי המחנות קאופרינג ומילדורף ישנו בבקתות עפר עלובות, שהיו שקועות בחלקן באדמה ומכוסות באדמה כדי להסוות אותן מהאוויר. כל אחד מ-11 מחנות קאופרינג הכיל כמה אלפי אסירים, רובם הגדול היו יהודים. לא ידוע מספרם המדויק של האסירים, אחת הערכות מדברת על מעל ל-28,000 אסירים בכל מחנות קאופרינג[2] שמתוכם שרדו כ- 15,000 איש[3]. מחלות, תת-תזונה, עינויים, התעללויות והתנאים הקשים במקומות העבודה ובמחנות גבו את מחירם מהאסירים, וכתוצאה מכך נוצר שיעור תמותה גבוה.
אורי חנוך, אסיר לשעבר, העיד על התנאים במחנות[4]:
הוצעדנו לאחד מאחד עשרה המחנות שהוקמו באזור. כשהגענו למקום ראינו בורות ארוכים שנחפרו באדמה וכוסו בגגות מאולתרים, המחפורות האלה נראו כמו נועדו לחיות, אבל זה היה מקום המגורים שלנו במשך עשרה חדשים. מקום העבודה היה אתר בנייה ענק שתופעל ביום וגם בלילה, לאור זרקורים. בוקר וערב צעדנו קילומטרים לעבר מקום העבודה. לא ידענו מה אנחנו בונים וגם לא שכוונת הגרמנים הייתה "השמדה תוך כדי עבודה", לחסל אנשים תוך כדי ניצולם עד תום, בעבודת פרך, עם מינימום של מזון ותנאים קשים ביותר. הם חישבו ומצאו שאם יתנו לנו אוכל בערך של שש מאות קלוריות ליום, נחזיק מעמד חודש. בשמונה מאות קלוריות יוכלו להפיק מאתנו שלשה ארבעה חדשי עבודה... שתים עשרה שעות ארוכות ביום ובלילה עבדנו באתר הבנייה, שלדי אדם שמשקלם ארבעים קילוגרם, נושאים על גבם שקי מלט ששקלו עשרים ושלשים קילוגרם. מי שכשל ונפל לתוך יציקות הבטון, נקבר חיים.
פינוי ושחרור
כשהצבא האמריקאי התקרב למתחם קאופרינג בסוף אפריל 1945, האס-אס החל בפינוי המחנות ושליחת האסירים בצעדות המוות לכיוון דכאו. האסירים שלא יכלו לעמוד בקצב לעיתים קרובות נורו או הוכו למוות על ידי השומרים. ב-27 באפריל המחנות שוחררו, כשרובם נטושים. בקאופרינג הרביעי, האס-אס הצית את צריפי המגורים והרג מאות אסירים שהיו חולים או חלשים מדי מכדי לזוז או להמלט.
מתוך 30,000 האסירים שהובאו לקאופרינג נספו כ-14,500 אסירים ואסירות.
שחרור מחנה קאופרינג ליד העיירה בוכלו (Buchloe) בוצע בידי פלוגה ה', רגימנט 506. החיילים מצאו מאות גופות של אסירים במחנה ומאות אסירים חיים מזי רעב. הקצין האמריקאי ריצ'רד וינטרס תיאר את תחושותיו בעת ששחרר את המחנה[5]:
הזיכרון של אותם גברים מורעבים והמומים... מעורר רגשות שאין לתארם במילים – רגשות שלא יישכחו לעולם. הרושם שעשה עלי המראה של אותם אנשים מאחורי הגדר גרם לי לומר, רק לעצמי: "עכשיו אני יודע מדוע אני כאן!".
לאחר המלחמה
מבני מחנות קאופרינג נהרסו כמעט כליל. רק שרידים של מחפורות, שרידי מבנים במחנה מס' 7 וקברים הפזורים ביער מעידים על העבר.
בשנת 1989 החליט אקהרד קנובלוך, ראש עיריית גאוטינג, עיירה הסמוכה למיקומם של מחנות קאופרינג, לחקור את המחנות ולאתר ניצולים. בעזרתו ובעזרת עמותה שקמה מניצולי קאופרינג ודכאו, הוקמו בעיירות הסמוכות למחנות בבוואריה עשרים וארבע אנדרטאות זהות ועוד אחת נוספת ב"יד ושם".
באתר הוקם מוזיאון קטן בתוך בסיס צבאי השוכן באחד המפעלים לשעבר. בכניסה למוזיאון הוצב לוח זיכרון[6].
שיחרור אחד ממחנות קאופרינג היה נושאו של פרק בסדרת הטלוויזיה "אחים לנשק" (פרק 9 -"מדוע אנו נלחמים").
קישורים חיצוניים
- קאופרינג באתר יד ושם
- השואה באזור לנדסברג באתר European Holocaust Memorial Kaufering VII
- אורי חנוך, אחד עשרה מחנות הריכוז הנשכחים, אתר העמותה להצבת יד לזכר קרבנות מחנות הרכוז לנדסברג-קאופרינג-דאכאו
הערות שוליים
- ^ שורץ, אליעזר, במנהרות אשמדאי : עובדי כפייה יהודיים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי, יד ושם ירושלים, 2015, עמ' 163
- ^ קאופרינג באתר יד ושם
- ^ השואה באזור לנדסברג
- ^ אחד עשרה מחנות הריכוז הנשכחים
- ^ סטיבן אמברוז, אחים בקרב, הוצאת כנרת זמורה-ביתן 2005, עמ' 309
- ^ אחד עשרה מחנות הריכוז הנשכחים, שם
