קביעותא דמנא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קביעותא דמנא
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת זבחים, דף ק"ט עמוד ב' ; מסכת מנחות, דף ק"ב עמוד ב'
משנה תורה הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ז, הלכה ג'

קביעותא דמנא (קביעות כלי) הוא כלל השנוי במחלוקת, ומשמש להחלת קדושת קרבן על קרבן מנחה או על נסכים שיוחדו להקרבה או לניסוך (בהתאמה), באמצעות הכלי, בדיבור או מעשה.

קביעות במחשבה

מחלוקת אחת היא לגבי קביעות כלי בדיבור, והיא מתייחסת לאדם שאמר "הרי שני עשרונות אלו (עשרון - עשירית איפה לקרבן מנחה) ”בכלי אחד", והביא בשני כלים”. אותה שאלה עצמה היא לגבי מקרה הפוך, כאשר אמר "הרי אלו למנחה ”בשני כלים" והביא בכלי אחד”. בשני המקרים קובעת המשנה ש"הרי אלו פסולין"[1]. בגמרא[2] מובאת ברייתא שבה חולק רבי שמעון על כל האמור, משום ש"קביעותא דמנא לאו מילתא היא", ונקבע כי אותה מחלוקת ממש קיימת לגבי מי שנדר להביא "סולת זאת" למנחת מרחשת אך בפועל הקדיש את המנחה במחבת, או להיפך.

בפירוש המחלוקת נחלקו הראשונים, לפי השיטה מקובצת המחלוקת היא האם די בדיבור לבד כדי לקבוע את מהות המנחה, אך כולם מודים שבקביעות המנחה בכלי נקבעת קדושתו[3], ואילו לפי שיטת הרמב"ם[4] אפילו בקביעות בכלי אין כל משמעות, כך שאם אדם קידש את הסולת בכלי אחד ואחר כך הפרישם לשני כלים שונים - המנחה כשרה. לעומת זאת, כל הראשונים מודים שלפי חכמים שקידש מנחת מחבת בכלי מרחשת או להיפך, נפסלת המנחה.

קביעות במעשה

מחלוקת אחרת בענין קביעות מנא היא בענין הנאמר במשנה ”הקומץ, והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ חייב, רבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן”[5]. הגמרא מתקשה בהבנת שיטת רבי אליעזר, מדוע הוא סובר שאין בהקטרת כזית משום הקטרה, והלא אין כל חיוב להקטיר מהקטורת בהיכל יותר מכזית, ולכן קובע רבא שמדובר באדם שצירף שני חצאי פרס וקידשם יחד בכלי אחד לצורך הקטרת הקטורת, ולפי רבי אליעזר "קביעותא דמנא מילתא היא", כלומר הקביעות שנקבע בצירוף שני החצאים בכלי אחד - דבר הוא, והוא גורם להתניה שלפיה הקטרה חלקית אינה נחשבת הקטרה.

מכיון שלפי פירוש זה נמצא שדעת החכמים היא שקביעות כלי אינה בעלת משמעות כל שהיא, נמצא שאם אדם קבע ששה לוגין יין[6] להקרבת פר, ולאחר מכן הוציא מהם ארבעה והקריב, הוא חייב מכיון שהם ראויים לשמש כנסכים לאיל, שבהם מספיק בארבעה לוגים. הוא הדין לאדם שיחד ארבעה לוגים לאיל ומשך מהם שלושה והקריבם בחוץ חייב מכיון שראויים לשמש כנסכים לקרבן שהינו כבש.

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"ב עמוד ב'.
  2. ^ שם, ועל פי פרשנות הסוגיה בתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ג' עמוד ב'.
  3. ^ ראה במנחת אברהם מנחות קב ב שכן משמע גם דעת רש"י
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ז, הלכה ג'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ט עמוד ב'.
  6. ^ כל לוג הוא בשיעור חצי הין