לבונה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןלבונה
Boswellia sacra - Köhler–s Medizinal-Pflanzen-022.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צמחים
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: סבוננאים
משפחה: בושמיים (Burseraceae)
סוג: לבונה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Boswellia
תפרחת ועלה הלבונה
שרף הלבונה
מור ולבונה

לְבוֹנָה (שם מדעי: Boswellia) הוא סוג של עץ ממשפחת הבָּשְמִיִים, וכן שמו של שרף ריחני המופק ממנו.

סממן הלבונה מופק בעיקר מתת המין Boswellia thurifera (הידוע גם כ-Boswellia sacra או Boswellia carteri). השימוש העיקרי בלבונה הוא לקטורת.

מקור השם

המקור העברי של השם לבונה הוא מקראי, למשל בשיר השירים[1] המפרט את סוגי הבשמים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים" (שיר השירים, ד', י"ד). משוער שהשם הגיע מהמילה לָבָן. בפניקית הוא קרוי "לבנת" ובארמית: "לְבוּנְתָּא".

באנגלית הלבונה קרויה "Frankincense", שם שמקורו בצרפתית עתיקה: "franc encens" ("קטורת טהורה"). הלבונה ידועה גם כ"אוליבאנום" (olibanum), שם שמקורו בערבית, "א (ל)-לֻבַּבאן" (لُبَّان), ומתייחס למוהל החלבי שמפיקים מקליפת עץ הלבונה לשם הכנת הבושם.

תיאור כללי

הלבונה מיוצרת על ידי ייבוש טבעי של נוזל השרף של עצי הלבונה. הלבונה מופיעה בצורת גרגרים לבנים־צהבהבים או אדומים. הלבונה מסיסה בנוזל אורגני, אך לא במים. טעמה מר, ריחה מוגבר על ידי חימום והוא כבד ומתקתק. ללבונה יש יכולת חיטוי [דרוש מקור], ולכן אחד השימושים בה הוא לתרופות [דרוש מקור].

אזורי הגידול העיקריים של עצי הלבונה, וכן גם מקור הלבונה, הם בתימן, סומליה ואתיופיה. על פי המסופר בתנ"ך סביר להניח כי בתקופת המלך שלמה גידלו את הלבונה בעמק הירדן ובאזור ים המלח[2].

מאזורי הגידול העיקריים ובייחוד מדרום חצי האי ערב[3], היו שיירות גמלים עם מטען של מור ולבונה יוצאות לחופי הים התיכון ובייחוד לעזה, על מנת להעביר את הסחורה שנחשבה יקרה מאוד (בדומה לזהב) ליוון ולרומא. כשכבש אלכסנדר הגדול את עזה הוא מצא מחסנים של לבונה שמהם שלח ספינה שלמה ליוון. מסופר על הקיסר נירון ששרף את כל מלאי הלבונה השנתי של העיר רומא בטקס ההלוויה לאשתו פופיאה.

המרכז הקדום של הסחר בלבונה היה כנראה העיר האבודה אובר שלעיתים זוהתה עם האתר "אירם" בעומאן. אובר נתגלתה מחדש בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ומתבצעות בה חפירות ארכאולוגיות. על הסחר במור ולבונה שלטו הנבטים, ולאורך הדרך שהובילו בה את השיירות, דרך הבשמים הקימו את עריהם. דרך הבשמים ועריה הוכרזו אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 2005.

הסחר בלבונה פסק סביב שנת 300 לספירה עקב עליית הנצרות, התפשטות המדבר שהקשתה על חציית השיירות ופשיטות של פרתים.

השימוש בלבונה


ברפואה העממית משתמשים בלבונה בחבישה של פצעים וכיבים, כתרופה נגד הכשות נחשים ועקרבים ולמחלות של דרכי הנשימה והעיכול. מחקר חדש של חוקרים ישראלים גילה שלצמח יש השפעה בהפחתת חרדה ודיכאון באופן שעדיין לא מוכר למדע[4].

מסכת סנהדרין מג: "היוצא ליהרג, משקין אותו (אחר שהתוודה) קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתיטרף דעתו" (שישתכר ויחד עם האפקט המרגיע של הלבונה לא ירגיש במיתתו כל כך).

משמש גם בתור תבלין ובתור סם מרפא הנקרא בשם "מסטיק ערבי" או "מסטיק תימני" ביחד עם שרף עץ האלה בגלל הדמיון הרב בין שניהם, שהם יחד יכולים לשמש בתור קטורת בצורתם הקשה. כמו כן השימוש בלבונה נפוץ אצל רקדנים (רקדני בלט בעיקר), והוא משמש כחומר נגד החלקה.

במחקר קליני מבוקר שנערך באוניברסיטאות ג'ונז הופקינס והעברית בירושלים הוכח כי הרחת קטורת המופקת משרף הלבונה יעילה להפחתת דיכאון[5].

בעשור השני של המאה ה-21, החלו לגדל בחוות האפרסמון אשר בצפון ים המלח, עצי לבונת הקטורת שמהם מפיקים שרף. בשנת 2018 הביאו החקלאים לחווה, כוורת דבורים שהונחה בין העצים הפורחים וכך הפיקו דבש[6].

ביהדות

    • קטורת - יחד עם המור, סוג נוסף של בושם, שימשה הלבונה כקטורת בפולחן הדתי ביהדות. כך למשל הצו בתורה המורה להשתמש ב"שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים."[7][8].
    • מנחה – כחלק מהקורבן "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה"[9][10].
    • לחם הפנים - הן שתים עשרה כיכרות הלחם שהיו מונחות על השולחן במשכן ובבית המקדש: "וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַה'"[11].
  • תמרוקים – " מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן: מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל"[12].

הלבונה נזכרת עשרים פעמים במקרא, כסממן קטורת אשר שימש לצורך עבודת ה' במשכן ובמקדש, כתוספת לקרבן מנחה[13] ולקטורת התמיד[14]. את הלבונה הפקידו יחד עם שאר אוצרות המקדש בלשכה מיוחדת[15], והיא הופקדה בידי ממונים מיוחדים[16].

השרף הטהור והאיכותי נקרא 'לבונה זכה'[11]. הלבונה נכללת בין מיני הבשמים היוקרתיים של העולם העתיק[1]. לפי המספר הרב של אזכוריה, היא הייתה סממן הקטורת השכיח ביותר בשימושיו. היא יובאה עם הזהב בדרכי המסחר משבא[17].

הלבונה מזוהה בוודאות הודות למסורת זיהוי רציפה ופעילה עד ימינו בשל שימוש ממושך בה בחברות מסורתיות רבות. גם שמות הלבונה מצביעים מבחינה אטימולוגית על הצבע הלבן- חלבי של שרף העץ טרם קרישתו (בארמית ובסורית הוא נקרא 'לבונתא', בערבית 'לבאן'). למעשה, כל הפרשנים החשובים זיהו עם הסוג .Boswellia sp את הלבונה[18].


ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

undefined קישורים בשפה העברית:

קישורים בשפה האנגלית:

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ד
  2. ^ "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק ו')
  3. ^ המכונה במקרא שְבָא – "לָמָּה-זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא"ספר ירמיהו, פרק ו', פסוק כ'
  4. ^ אורנית עצר, מחקר חדש: צמח הלבונה נוגד דיכאון וחרדה, באתר ערוץ 7, 10 ביוני 2008
  5. ^ Frankincense Proven To Be Psychoactive Antidepressant
  6. ^ אלישע בן קימון, ‏דבש מבית המקדש, באתר "ידיעות אחרונות", 6 ספטמבר 2018
  7. ^ ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק ו'
  8. ^ ובמקום אחר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה. לה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ".(ספר שמות, פרק ל', פסוק ל"ד).
  9. ^ ספר ויקרא, פרק ב', פסוק א'
  10. ^ ובאותו פרק "וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, לַה'--אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב, אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה; מִנְחָה, הִוא"(ספר ויקרא, פרק ב', פסוקים י"ד-ט"ו)
  11. ^ 11.0 11.1 ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק ז'
  12. ^ מגילת שיר השירים, פרק ג', פסוק ו'
  13. ^ ספר ויקרא, פרק ב', פסוק א' ועוד
  14. ^ ספר שמות, פרק ל', פסוק ל"ד
  15. ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוקים ה'-ט'
  16. ^ ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ"ט
  17. ^ ספר ישעיה, פרק ס', פסוק ו' וספר ירמיהו, פרק ו', פסוק כ'
  18. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב, עמ' 100-99
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0