קובי אור

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קובי אור
תקופת הפעילות 19782023 (כ־45 שנים)
מעסיק חדשות, זמן תל אביב

קובי אור (1 בינואר 19489 בפברואר 2023) היה עיתונאי, פובליציסט, משורר ופילוסוף-רוק.

ביוגרפיה

נולד בשם יעקב נח בן-עמי (אורנשטיין) ברמת גן, בן יחיד ללאה ויהודה בן-עמי שעלו מגליציה לפני מלחמת העולם השניה והשתקעו בעיר רמת גן. לבנם קראו יעקב על שם סבו והעניקו לו שם נוסף: נח. קובי אור נולד גדל וחי ברמת גן כל חייו. מאז סוף שנות השבעים חיבר מאמרים בנושאי רוק אלטרנטיבי בישראל ובחו"ל.

בפברואר 1979, כשהיה בן 31, החל להוציא את "חמור", פנזין עצמאי על מוזיקה וספרות שאותו כתב, ערך והדפיס. בריאיון לבן שלו הסביר את שם הפנזין: "מפני שחמור היא חיה דפוקה כזאת שכולם מרביצים לה וצוחקים עליה"; "זאת גם זברה שירדה מהפסים"[1]. הפנזין "חמור" יצא בצורה לא סדירה במשך השנים וחולק חינם בחנויות תקליטים בודדות בישראל בלבד[2]. עשרת הגיליונות הראשונים של הפנזין, מהשנים 1979–1983, נחשבים ליקרי ערך ולפריטי אספנות[3].

הראשון שדיווח על כתיבתו יוצאת הדופן של קובי אור היה יואב קוטנר, במדורו בידיעות אחרונות, בשנת 1982. בשנת 1983 הפך "חמור", באופן זמני, למדור בירחון המוזיקה "ווליום"[4]. ב-1984 החל אור לפרסם את מאמריו בעיתון "חדשות" (במסגרת המדור "קרוע"), במקומון "כלבו" בחיפה, ובמקומון "זמן תל אביב" של קבוצת מעריב[5].

כתיבתו של אור אופיינה בסגנון מופשט, כמעט סתום, השם דגש על ציטוטים והתייחסויות לדת, למוות, להיסטוריה ולפילוסופיה[5], והשפיעה על דור שלם של יוצרים ומבקרים[3], בהם יוסי בבליקי, בועז כהן, אהד פישוף, גלעד כהנא, רועי ארד, יאיר רוה, רוגל אלפר, עוזי וייל, אתגר קרת, אסף גברון ויוצרי פסטיבל הפנזינים[6]. כמו כן, להקת נושאי המגבעת הירושלמית שהוקמה באמצע שנות השמונים נקראה במקור "נושאי המגבעת של קובי אור" כמחווה לו[7].

בשנת 1999 אור הופיע במופעי ספוקן וורד בשילוב מוזיקה עם קוב והוציא לאור אלבום בשם "טרקסטים"[8].

בשנת 2000 נעשה עליו הסרט הדוקומנטרי "אור קשה, אור רך" של הבמאי חן שיינברג[9].

בשנת 2006 החל לכתוב מאמרים לכתב העת לשירה "דקה"[10].

בשנת 2007 הוציא לאור אלבום בשם "צודק כמו גשם", שבו הקריא טקסטים שלו על רקע מוזיקה שכתבו בועז כהן ויוסי בבליקי. האלבום הודפס ב-59 עותקים פיזיים בלבד (גילו של קובי אור היה אז 59) אך הועלה במלואו להאזנה בחינם ברשת.

בספטמבר 2016 יצא לאור פנזין בשם "טיסה" ובו טקסטים, צילומים ואיורים של קובי אור. הפנזין יצא בהוצאת תחנת הנייר ומופץ במספר חנויות בתל אביב[11].

ב־9 בפברואר 2023 הלך לעולמו בבית החולים שיבא תל השומר לאחר מאבק במחלת הסרטן[12].

במשך שנים רבות קובי אור לא הוציא לאור את כתביו כספר, אך הוציא שני אלבומים, שבהם קרא את מילותיו על רקע של מוזיקה. לאחר שנים רבות של פעילות הוציא בספר, בשם "הטיסה", שעוסק מחשבותיו על כתיבת רוקנרול[3]. הבלוג שלו "קרמטוריום" איגד רבים מכתביו.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בן שלו, הכותב הכי מופשט בתולדות ביקורת המוסיקה הישראלית, באתר הארץ, ‏29 בספטמבר 2010
  2. ^ שחור לבן מרושע בלי חוקים עם מוסיקה, מעריב, 23 ביולי 1984
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 אתר למנויים בלבד אורין מוריס, מעשה בפנזין ופלאפל, באתר הארץ, 2 ביולי 2017
  4. ^ ביוגרפיה, באתר ‏MOOMA
  5. ^ 5.0 5.1 עמית שהם, אור ליודעי דבר, חדשות, 15 בנובמבר 1991 - כתבת פרופיל
  6. ^ צאלה קוטלר, ‏פינה מודחקת בתרבות הישראלית: מהם הפנזינים?, באתר גלובס, 25 ביוני 2011
  7. ^ דודי פטימר, ‏"האגו חיסל את הלהקה": "נושאי המגבעת" חוזרים לימי התהילה, באתר מעריב אונליין, 27 באפריל 2018
  8. ^ תהל פרוש, אותיות פורחות באוויר, באתר הארץ, 2 ביולי 2009
  9. ^ אתר למנויים בלבד רוני דורות, "מוות ליואב קוטנר, מוות למיקי מאוס": רטרוספקטיבה לאלטרנטיב-רוק של שנות ה-90, באתר הארץ, 14 בפברואר 2019
  10. ^ יצא לאור הגיליון השלישי של "דקה", כתב העת לשירה, באתר גלובס, 17 במרץ 2008
  11. ^ מתי שמואלוף, מטוס בגודל כף יד – הטיסה והריאיון, באתר "יקום תרבות", 9 בפברואר 2017
  12. ^ שירה נאות, עיתונאי המוזיקה קובי אור מת בגיל 75, באתר הארץ, ‏9 בפברואר 2023
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0