קורט וליניוס
 | |
| קורט וליניוס | |
| לידה |
25 ביולי 1893 קופיו, הדוכסות הגדולה של פינלנד |
|---|---|
| פטירה |
5 במאי 1984 (בגיל 90) הלסינקי, אוסימה, פינלנד |
| השתייכות |
 צבא הקיסרות הגרמנית צבא פינלנד |
| תקופת הפעילות | 1915–1940 (כ־25 שנים) |
| דרגה |
 מייג'ור גנרל |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה מלחמת האזרחים הפינית מלחמת העולם השנייה (מלחמת החורף) | |
| תפקידים אזרחיים | |
| הנספח הצבאי של שגרירות פינלנד בגרמניה (1920) | |
קורט מארטי וליניוס (בפינית: Kurt Martti Wallenius; 25 ביולי 1893 - 5 במאי 1984) היה איש צבא פיני.
ביוגרפיה
וליניוס נולד בקופיו שבמחוז הדוכסות הגדולה של פינלנד (אז האימפריה הרוסית היום פינלנד). הוא למד באוניברסיטת הלסינקי, אולם הצטרף כמו צעירים פינים רבים לצבא הקיסרות הגרמנית. בתקווה לגרש מארצו את הכובש הרוסי השנוא, הוא לחם בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1918 חזר לפינלנד והצטרף אל תנועת "המשמרות הלבנים", ולקח חלק במלחמת האזרחים הפינית. לאחריה הצטרף וליניוס לצבא פינלנד הטרי, ובשנת 1920 נישא לאנני יואנסו. באותה שנה מונה לנספח הצבאי של שגרירות פינלנד בגרמניה. בשנת 1930 הועלה לדרגת אלוף, אולם שמו הוכפש בשל חברותו בתנועת לפואה. הייתה זו תנועה ימנית קיצונית שהתנגדה לקומוניזם ופעלה למען הוצאתו מהחוק בפינלנד. הוא הואשם בשותפות בניסיון לחטוף את הנשיא לשעבר קרלו סטאלברג ואשתו, אולם זוכה מחוסר ראיות ברורות, אם כי סולק מהצבא. סילוקו אפשר לו להקדיש את כל כולו לתנועת לפואה, והוא היה אחד המנהיגים של מרד מטסאלה שהנהיגה התנועה, המרד נכשל לבסוף וליניוס נכנע עוד לפני כן ובתמורה לא נעצר.
עם פרוץ מלחמת החורף התקבל חזרה לצבא למרות עברו הפלילי. הוא קיבל פיקוד על קורפוס שהוצב מול הארמייה הארבע עשרה הרוסית באזור לפלנד.[1] אולם מאוחר יותר הועבר הקורפוס שלו לחזית קרליה שם ריכזו הרוסים ארבעים דיוויזיות.[2] שיטתו של וליניוס בקרבות הייתה לרוב הפצצה בזמן שבו הרוסים אכלו, ומטחי אש כאשר הדליקו מדורות. "אנחנו לא נותנים להם לנוח, אנחנו לא נותנים להם לישון. זוהי מלחמה של מספרים נגד מוחות" הוא התבטא.[3] הוא לקח חלק שולי למדי במלחמת ההמשך, ומאז התפרנס מפנסיה וכתיבת ספרים. הוא מת בהלסינקי ב-1984 בגיל 90.
קישורים חיצוניים
- אל"ם (מיל') בני מיכלסון, 70 שנה למלחמת החורף - גוליית ניצח אבל בקושי, מערכות 430, אפריל 2010
הערות שוליים
- ^ מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים, הוצאת דביר עמ' 212.
- ^ מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים, הוצאת דביר עמ' 214.
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, עמ' 80.
