לדלג לתוכן

קו החוף המערבי הראשי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קו החוף המערבי הראשי
West Coast Main Line
מידע כללי
מדינה הממלכה המאוחדת
מפעיל אוונטי וסט קוסט
קרוסקנטרי
ואחרים
מידע על ההקמה
פתיחת המסילה 1837
מידע על המסילה
תחילת המסילה תחנת יוסטון, לונדון
סיום המסילה גלאזגו או אדינבורו וייברלי, סקוטלנד
סוג המסילה קו ראשי
אורך המסילה 641.6 ק"מ[1][2]
רוחב המסילה 1,435 מ"מ (סטנדרטי)
מתח חשמלי 25 קילוולט זרם חילופין (AC)
מספר נוסעים בשנה כ-75 מיליון[3]
מספר התחנות 64
תרשים המסילה

קו החוף המערבי הראשיאנגלית: West Coast Main Line או WCML) היא מסילה חשמלית וקו ראשי המחבר את העיר לונדון (תחנת קינגס קרוס) לגלאזגו (תחנת וייברלי) ומשרתת את אזור צפון-מערב אנגליה.

קו החוף המערבי הוא נתיב תחבורה עיקרי המחבר את דרום וצפון בריטניה במסלול מהיר לאורך מערב המידלנדס, צפון-מערב אנגליה וסקוטלנד. הקו נחשב לקו המעורב (נוסעים ומשא) העמוס ביותר באירופה[4], עם תנועה של כ-75 מיליון נוסעים בשנה, שהם כ-43% מתנועת נוסעי הרכבת בבריטניה[3], בנוסף לכ-90,000 רכבות משא שנתיות (נכון ל-2018)[2]. הקו עובר ב-64 תחנות, כאשר המפעילה העיקרית של שירותים לאורך הקו היא חברת אוונטי וסט קוסט ולצידה החברות קרוסקנטרי וטרנספניין אקספרס, בנוסף למספר מפעילות וקווים פרווריים קטנים יותר העוברים במקטעים של הקו בהן סקוטרייל, טרנספורט פור ויילס רייל ונורת'רן טריינס.

הקו הראשי עצמו הוא באורך 641 ק"מ, הוא עולה צפונה מלונדון ועובר בין היתר בערים מילטון קינס, נורת'האמפטון, ברמינגהאם, סטפורד, קרו, ליברפול, מנצ'סטר, לנקסטר, קרלייל, גלאזגו ואדינבורו.

היסטוריה

רכבת LMS סדרת קורוניישן (מס' 6233 "דוכסית סאת'רלנד") משומרת על קו החוף המערבי. סדרת קורוניישן שימשה את שירות האקספרס בין לונדון לגלאזגו או אדינבורו של חברת LMS בשנים 1937–1964, בתחרות ישירה עם רכבות LNER סדרה A4 בקו הסקוטי המעופף של רכבת לונדון וצפון-מזרח.

ראשית התפתחותו של הקו נעוצה בעשורים הראשונים של עידן הרכבות, בשנות ה-30 של המאה ה-19, אז נבנו המסילות בידי חברות פרטיות שפעלו באופן עצמאי. הצלחת מסילת ליברפול-מנצ'סטר עודדה משקיעים להרחיב את הרשת, וההשקעות התמקדו תחילה בקישור בין ערים גדולות בעלות פוטנציאל תנועתי גבוה. במסגרת זו הוקמו קווים כגון מסילת לונדון-ברמינגהאם, שחיברה את הבירה לערי מרכז אנגליה דרך קובנטרי ורגבי. בשנים שלאחר מכן, התרחבה הרשת במהירות עם הקמת קווי שלוחה וחיבורים משניים. עד 1846 אושרו כ-9,500 מיילים של מסילות חדשות. מספר חברות תרמו להתגבשות מה שיהפוך לקו החוף המערבי, ובהן נורת' סטפורדשייר ריילווי (NSR) שסיפקה נתיבים חלופיים למנצ'סטר וקלדוניאן ריילווי שחיברה את קרלייל לאדינבורו וגלאזגו. כבר בשנות ה-50 של המאה ה-19 פעלו רכבות ישירות מלונדון לגלאזגו, אף שזמן הנסיעה עמד אז על כ-12.5 שעות[5].

קריסת בועת ההשקעות לא עצרה את ההתפתחות לאורך זמן. מיזוגים בין חברות קטנות יצרו גופים גדולים ויציבים יותר, ובראשם רכבת לונדון וצפון-מערב (LNWR), שהרחיבה את הרשת בעשורים הבאים. הקו המערבי לא נבנה כתוכנית אחת כוללת, אלא התפתח בהדרגה כרשת של מסילות ותחנות שנוצרו ביוזמה פרטית, ולימים התלכדו לאחד מצירי התחבורה המרכזיים של בריטניה. בשנת 1923 אוחדו מסילות הרכבת במסגרת רפורמה ממשלתית לכדי "ארבעת הגדולים", וקו החוף המערבי עבר לאחריות חברת רכבת לונדון, מידלנד וסקוטלנד (LMS). בתקופה זו התפתחה תחרות עזה עם רכבת לונדון וצפון-מזרח (LNER) על שירותי לונדון-סקוטלנד, תחרות שכונתה "המרוץ לצפון". LMS שיווקה זמני נסיעה קצרים ושירותי יוקרה כגון "קורוניישן סקוט", אך מגבלות הטופוגרפיה של הקו המערבי הקשו על השגת יתרון מול הקו המזרחי. גם בתקופת מלחמת העולם השנייה המשיך הקו לפעול, עם זמני נסיעה מרשימים יחסית לתקופה.

הלאמת הרכבות ב-1948 יצרה את בריטיש רייל, ואז התקבע השם הרשמי "קו החוף המערבי הראשי" (West Coast Main Line). בין 1959 ל-1974 עבר הקו תהליך מקיף של שיפוץ וחישמול. קטעים ראשונים נפתחו בתחילת שנות ה-60, וב-1966 כבר פעלו רכבות חשמליות מלאות בין לונדון, מנצ'סטר וליברפול; ברמינגהאם חוברה ב-1967 וגלאזגו ב-1974. שיפורים אלה אפשרו זמני נסיעה קצרים יותר, הובילו להשקת מותג אינטרסיטי (InterCity), והביאו להכפלת מספר הנוסעים תוך כעשור. בעשורים המאוחרים יותר התמודד הקו עם אתגרי קיבולת ואמינות, ונעשו ניסיונות טכנולוגיים שאפתניים שלא הבשילו. לאחר הפרטת הרכבות, הובילה ריילטראק החל מ-1997 תוכנית שדרוג רחבה, שהושלמה בידי נטוורק רייל ב-2008. התוכנית כללה חידוש מסילות, מערכות איתות מתקדמות, הרחבת קטעים לארבע מסילות בעמק טרנט, ושדרוג תחנות מרכזיות. צעדים אלה אפשרו הפעלת רכבות מתנדנדות מהירות, ובהן רכבות מסדרה 390 "פנדולינו", והשלימו את חישמולו של הקו כמעט במלואו במתח של 25 קילו-וולט זרם חילופין[2][5].

מפעילות וקווים עיקריים

רכבת מסדרה 390 של אוונטי וסט קוסט, דרומית לברמינגהאם.
רכבת מסדרה 397 של טרנספניין אקספרס בדרך לאדינבורו.
רכבת מסדרה 350 של לונדון נורת'ווסטרן ריילווי על קו עמק טרנט המהווה חלק מקו החוף המערבי.
שם מהירות מרבית קווים
אוונטי וסט קוסט
בריטיש רייל סדרה 390 "פנדולינו" 200 קמ"ש לונדוןמנצ'סטר
לונדון – ליברפול
לונדון – בלקפול
לונדון – ברמינגהאם
לונדון – גלאזגו
לונדון – אדינבורו
לונדון – צ'סטר
לונדון – ברמינגהאם
לונדון – רקסהאם
לונדון – וולברהמפטון
לונדון – הוליהד (קו צפון ויילס הראשי)
בריטיש רייל סדרה 305 "אוורו" 200 קמ"ש
בריטיש רייל סדרה 307 "אוורו" 200 קמ"ש
קרוסקנטרי (אריבה)
בריטיש רייל סדרה 220
בריטיש רייל סדרה 221
200 קמ"ש ברמינגהאםמנצ'סטר
אדינבורוגלאזגו
נורת'רן טריינס
בריטיש רייל סדרה 158 145 קמ"ש לידסקרלייל (קו סטל-קרלייל)
בריטיש רייל סדרה 323 145 קמ"ש קרומנצ'סטר
סטוק-און-טרנט – מנצ'סטר
בלקפול-נמל התעופה מנצ'סטר (דרך פרסטון)
בריטיש רייל סדרה 331 161 קמ"ש
טרנספניין אקספרס
בריטיש רייל סדרה 397 200 קמ"ש נמל התעופה מנצ'סטרגלאזגו
נמל התעופה מנצ'סטר – אדינבורו
ליברפול – גלאזגו
בריטיש רייל סדרה 802 "נובה 1" 200 קמ"ש
לונדון נורת'ווסטרן ריילווי
בריטיש רייל סדרה 350 180 קמ"ש קרומנצ'סטר
סטוק-און-טרנט – מנצ'סטר
בלקפולנמל התעופה מנצ'סטר (דרך פרסטון)
בריטיש רייל סדרה 730 177 קמ"ש לונדוןבורמינגהאם (דרך טירינג, מילטון קינס ונורת'האמפטון)
בירמינגהאם – ליברפול
קרו – לונדון (דרך קו עמק טרנט)
טרנספורט פור ויילס רייל
בריטיש רייל סדרה 153 120 קמ"ש צ'סטרקרו
בריטיש רייל סדרה 158 145 קמ"ש ברמינגהאםשרוסברי
ברמינגהאם – אבריסטווית' (קו קמבריה)
ברמינגהאם – הוליהד (קו צפון ויילס הראשי)
סקוטרייל
בריטיש רייל סדרה 385 161 קמ"ש גלאזגו – אדינבורו (קו שוטס)
קלדוניאן סליפר
בריטיש רייל סדרה 92 140 קמ"ש לונדון – אדינבורו (רכבת לילה)
לונדון – גלאזגו (רכבת לילה)
בריטיש רייל סדרה 67 200 קמ"ש לונדון – אינוורנס (רכבת לילה)
לונדון – פורט ויליאם (רכבת לילה)
לונדון – אברדין (רכבת לילה)

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Michael Benson, Iona Stewart, Future of the West Coast Mainline, UK Parliament, ‏11 July, 2025
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 West Coast Main Line, Railway Technology, ‏December 7 2020
  3. ^ 3.0 3.1 West Coast Main Line, Bechtel
  4. West Coast South route, Network Rail
  5. ^ 5.0 5.1 The History of the West Coast Rail Line, אוונטי וסט קוסט, ‏25 ביוני 2025

קו החוף המערבי הראשי42515148Q19889