קללת הסימפוניה התשיעית
"קללת הסימפוניה התשיעית" (באנגלית: "Curse of the ninth") היא אמונה טפלה הקשורה להיסטוריית המוזיקה הקלאסית. האמונה הרווחת היא כי ה"סימפוניה התשיעית" של מלחין נועדה להיות יצירתו האחרונה; כלומר, גורלו של המלחין הכותב סימפוניה תשיעית יהיה מוות לאחר כתיבתה, או לפני כתיבת סימפוניה עשירית. לאלו המאמינים ברעיון זה, מלחין שכתב סימפוניה תשיעית הגיע לנקודת דרך מכרעת - וכתיבת העשירית תהיה קריאת תיגר של ממש על הגורל.
הרעיון הוא במהותו עממי יותר, נטמע בעיקר דרך העיתונות הפופולרית, ואינו נתמך במדע המוזיקולוגיה או ביקורות מוזיקה רציניות. למרות שאכן ניתן למצוא מלחינים שמתו לאחר שהלחינו תשע סימפוניות (הדוגמה המפורסמת ביותר היא לודוויג ואן בטהובן), "תשע" אינו מספר מוחלט הבולט באופן סטטיסטי בהיסטוריה של הסימפוניה. בנוסף, בעוד כמה מלחינים בולטים מאוד (למשל פרנץ שוברט, דבוז'אק, שפור, ברוקנר, מאהלר, ווהן ויליאמס) המשמשים ראיה באופן קבוע כדוגמאות, כמה מהם זכו להכרה כמלחיני "תשיעית" כתוצאה של טעות או פשטנות (ראו למטה).
המקור
לפי ארנולד שנברג, אמונה טפלה זו החלה עם גוסטב מאהלר. לאחר כתיבת הסימפוניה השמינית שלו, הלחין מאהלר את יצירתו "השיר על הארץ", אשר הייתה בראש ובראשונה סימפוניה במבנה, אך "התחזתה" לשיר בו כל פרק בסימפוניה נראה כחלק משיר הכתוב לסולן ותזמורת. לאחר זמן מה, כתב מאהלר את הסימפוניה התשיעית שלו תוך מחשבה כי ניצח את הקללה, אך בעת כתיבתו את העשירית, נפטר, והשאיר אותה לא גמורה.[1]
במאמר אודות מאהלר, כתב שנברג: "נראה כי התשיעית היא הגבול. אדם המבקש להלחין מעבר לה ייעצר על ידי המוות. נראה כאילו ישות מסוימת ממתינה לנו בסימפוניה העשירית, וטרם לנו לגלות אותה, כיוון ואיננו מוכנים. אלו שהלחינו סימפוניה תשיעית עמדו קרוב מדי לעולם הבא".
הבעיה העיקרית בניתוח זה היא ברורה. מהשקפתו של מאהלר, הקורבן היחיד שחשוב מבין כל "קורבנותיה" של הקללה, הוא ללא ספק בטהובן. אפילו אנטון ברוקנר (שהיה מידידיו האדוקים של מאהלר) נכשל בקריטריוניה של הקללה: ברוקנר נפטר לפני השלמת עבודתו שכרגע נקראת "הסימפוניה התשיעית", ובכך סך כל הסימפוניות שלו עומד על שמונה בלבד, אם רק נספרות כל היצירות הגמורות - המספר היה יכול לעמוד על עשר סימפוניות אילו הרשימה הייתה כוללת את ה"סימפוניה מס. 0". ברוקנר דווקא חוסר מזל לגבי הסימפוניה התשיעית של עצמו; אך לא בגלל אמונה ב"קללת התשיעית" כלל, אלא כיוון והיצירה הייתה באותו הסולם כמו התשיעית של בטהובן.
אחרים
אחרי מאהלר, מלחינים אחדים היוו דוגמה לאימות הקללה: קורט אטרברג, אלי סיגמאיסטר, אלפרד שניטקה, רוג'ר סשנס, אגון וולס, רייף וון ויליאמס, פיטר מנין ומאלקולם ארנולד. אולם, לחלק ממלחינים אלו יש אלמנטים הסותרים מעט את עקרונות הקללה; חלקם כתבו יצירה נוספת המוגדרת כסימפוניה בקריטריונים מסוימים, ובכך סך הסימפוניות עומד על עשר, אך שינוי זה במספר תלוי מאוד בהשקפותיהם של מבקרים ומוזיקולוגיים אחדים אודות הגדרותיה של הסימפוניה.
דוגמאות סותרות
דוגמאות המשמשות עזר להפרכת האמונה הטפלה: אנדז'יי פאנופניק (10 סימפוניות; אם מחשיבים את השתיים שכתב ונאבדו, 12), האנס ורנר הנצה (10; התשיעית שלו הייתה קוראל, בדומה לזאת של בטהובן), ויליאם שומן (10), אדוארד טובין (10, מת תוך כתיבתו את מספר 11), אלון הודינוט (10), דייוויד דיימונד (11), יואקים ראף (11, ועוד אחת שנהרסה), אדמונד רוברה (11; התשיעית שלו הייתה קוראל), רוברט סימפסון (11), הייטור וילה לובוס, דריוס מיו, ואלכסנדר (12 שלושתם), ואן הולומבו (13, ו-4 סימפוניות נוספות למיתרים בלבד), רוי האריס (13, הוא היה דווקא יותר מאמין במספר 13 כמזל רע מאשר במספר 9, ולכן הסימפונייה ה-13 שלו נקראה ה-14), גלן בראנקה (14, למרות שהגדרתו של בראנקה מהי סימפוניה, מעט חריגה), גלוריה קווטס, דמיטרי שוסטקוביץ (15), רוד לאנגארד (16 כולל הסימפוניה הלא ממוספרת, "סינפוניה אינטרנה"), הנרי קוול (17), אלן פטרסון (17), לב ניפר (20), יאניס איבנובס (21), ניקולאי מיאסקובסקי (27), האברגל בריאן (32), אלן הובהאנס (67), דרק בורגויס (72), ולייף זגרסטאם (285). המלחינים שנפטרו לפני תקופתו של בטהובן, כמו יוזף היידן (106) ומוצרט (59), לא נחשבים רלוונטיים לאמונה טפלה זו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Cooke, Deryck. Gustav Mahler: An Introduction to His Music. Cambridge: Cambridge University Press, 1995.
- Lebrecht, Norman. Mahler Remembered. New York: W.W. Norton, 1987.
- Mahler-Werfel, Alma. The Diaries, translated by Antony Beaumont. Ithaca, NY: Cornell University Press, 2000.
- Dan Stehman, Roy Harris: An American Musical Pioneer. Boston: Twayne Publishers (1984): 163 – 169
הערות שוליים
- ^ Ethan Mordden, A Guide to Orchestral Music: The Handbook for Non-Musicians. New York: Oxford University Press (1980): 312. מסת"ב 9780198020301. "Though it is more a song-cycle than a symphony, this was to have been Mahler's Ninth Symphony—but superstition cautioned him. Beethoven and Schubert both died after completing their respective Ninths, and Bruckner died with his Ninth unfinished. ... He thought he saw a way out: give his Ninth Symphony a name—no number—thus leaping the verge unscathed. He could then go on to a "Ninth" (really his Tenth). But fate laughed at Mahler, and he, like his predecessors, died before he could complete a Tenth Symphony."
