קמבודיה (פרוטקטורט צרפתי)
 | |
| מפת מיקום של קמבודיה בדרום מזרח אסיה |
קמבודיה (פרוטקטורט צרפתי) (באנגלית: The French Protectorate of Cambodia) מתייחס לממלכת קמבודיה כשהייתה חלק מהודו-סין הצרפתית - קבוצת מדינות חסות בדרום מזרח אסיה בתוך האימפריה הקולוניאלית הצרפתית. הפרוטקטוראט הוקם בשנת 1867, כאשר המלך נורודום הקאמבודי ביקש להכיל את הפרוטקטורט הצרפתי בארצו, בינתיים סיאם (תאילנד המודרנית) ויתרה על קמבודיה והכירה רשמית בפרוטקטורט הצרפתי בקמבודיה. קמבודיה שולבה בהודו-סין הצרפתית ב 1887 יחד עם מושבות חסות הצרפתיות אחרות: וייטנאם (קוצ׳ינצ׳ינה, אנאם וטונקין). בשנת 1946 הוענק לקמבודיה שלטון עצמי בתוך האחוד הצרפתי. קמבודיה קיבלה מאוחר יותר את עצמאותה ויום העצמאות נחגג ב -9 בנובמבר 1953.
תחילתו של השלטון הצרפתי
במאה ה -19, ממלכת קמבודיה צומצמה למדינת ואסאל של ממלכת סיאם אשר סיפחה את המחוזות המערביים שלה, כולל אנגקור בעוד ההשפעה הגוברת של שושלת וייטנאם נגוין איימה על החלק המזרחי של המדינה. לאחר הקמתה של מושבה צרפתית בקוצ'נצ׳ינה (דרום וייטנאם) ב -1862, ביקש המלך נורודום מקמבודיה חסות צרפתית על ממלכתו. בזמנו, פייר-פול דה לה גרנדייר, מושל קולוניאלי של קוצ'נצ׳ינה, ניהל תוכניות להרחבת השלטון הצרפתי על כל וייטנאם ראה את קמבודיה כחייץ בין השטח צרפתי בווייטנאם לבין סיאם. ב־11 באוגוסט 1863 חתם נורודום על אמנה המקבלת חסות צרפתית על ממלכתו. על פי האמנה, המלוכה הקמבודית הורשתה להישאר, אך הכוח הפוליטי הוקנה במידה רבה לגנרל צרפתי תושב שיגור בפנום פן. צרפת הייתה גם אחראית על יחסי החוץ והסחר של קמבודיה, כמו גם על ההגנה הצבאית. סיאם הכירה מאוחר יותר בפרוטקטורט לאחר שצרפת ויתרה על המחוז הקמבודי של בטאמבנג והכירה בשליטה התאילנדית באנגקור.[1] [2]
השלטון הקולוניאלי הצרפתי
מושבו של המושל הכללי של כל הודו סין הצרפתית היה בסייגון עד שהבירה עברה להאנוי ב־1902. קמבודיה, נשלטת על ידי המושל הכללי של קמבודיה, אשר מונה ישירות על ידי משרד המושבות בפריז. המושל הכללי נעזר במושלים מקומיים, אשר ישבו בכל המרכזים המחוזיים. פנום פן, הבירה, הייתה תחת ניהול ישיר של המושל הכללי.
מרד 1885–1887
העשורים הראשונים של השלטון הצרפתי בקמבודיה כללו רפורמות רבות בפוליטיקה הקמובודית, כגון צמצום כוחה של המלוכה וביטול העבדות. בשנת 1884 ניסה מושל קוצ'ינצ'ינה, צ'ארלס אנטואן פרנסואה תומסון, להפיל את המלכות ולהקים שליטה צרפתית מלאה על קמבודיה על ידי שליחת כוח קטן לארמון המלכותי בפנום פן. הפעולה הצליחה רק בחלקה, שכן המושל הכללי של הודו-סין הצרפתית מנע קולוניזציה מלאה בשל התנגשויות אינטרסטים עם הקמבודים, וכוחה של המלוכה הצטמצם לכוח סמלי. בשנת 1885, סי ווטה, אחיו למחצה של נורודום התחרה על כס המלוכה, והוביל מרד לסלק את נורדום לאחר שחזר מגלות בסיאם. סי ווטה, הוביל למרד שהתרכז בעיקר בג'ונגלים של קמבודיה ושל העיר קמפו. הכוחות הצרפתיים סייעו מאוחר לנורודום להביס את סי ווטה, ובעזרת הסכמים שחתמו הכיר במושל הכללי הצרפתי כסמכות הגבוהה ביותר בפרוטקטוראט.[3]
ארגון מנהלי
ב־1896 חתמו צרפת והאימפריה הבריטית על הסכם המכיר בתחומי השפעתן בהודו סין, בעיקר על סיאם. על פי הסכם זה היה על סיאם לוותר על מחוז בטאמבנג לקמבודיה שבשליטת צרפת. ההסכם אישר את השליטה הצרפתית על וייטנאם (כולל מושבת קוצ'ינצ'ינה והפרוטקטורט של אנאם וטונקין), קמבודיה, ולאוס, שנוספה ב -1883 בעקבות הניצחון הצרפתי במלחמת צרפת-סיאם והשפעה צרפתית על מזרח סיאם. גם ממשלת צרפת החלה לפתח אותה כלכלית תוך הצגת תרבות צרפתית בפני המקומיים כחלק מתוכנית הפיתוח. [4] בשנת 1897 התלונן המושל הכללי לפריז כי המלך הנוכחי של קמבודיה, המלך נורודום, אינו ראוי עוד לשלטון וביקש רשות לקבל את סמכותו של המלך לגבות מיסים, להוציא צווים ואף למנות פקידים מלכותיים ולבחור את נסיכי הכתר. באותו זמן היו נורודום ומלכי קמבודיה העתידיים דמויות אלוהיות, והיו פטרונים של הדת הבודהיסטית בקמבודיה, ועדיין נתפסו כמלכי האל על ידי אוכלוסיית האיכרים. כל שאר הכוח היה בידיו של המושל הכללי ושל הבירוקרטיה הקולוניאלית. בירוקרטיה זו נוצרה בעיקר על ידי גורמים רשמיים בצרפת, והאסייתים שמותר היה להם להשתתף בניהול היו וייטנאמים, שנחשבו כאסייתים הדומיננטיים באיחוד של הודו-סין.
ב־1904 מת המלך נורודום, ובמקום להעביר את כס המלוכה לבניו העבירו הצרפתים את הירושה לאחיו של נורודום, סיסוואת', שהענף משפחת המלוכה שלו היה יותר כנוע ופחות לאומני בעיני השלטון הצרפתי מאשר זה של נורודום. כמו כן, נתפס נורדום כאחראי למרד הקמבודי המתמיד נגד השלטון הצרפתי. סיבה נוספת הייתה שבנו החביב על נורודום, שאותו רצה להפוך למלך, הנסיך יוקנתור, עורר באחת ממסעותיו לאירופה את דעת הקהל שם על מעשי האכזריות הקולוניאליים הצרפתיים בקמבודיה הכבושה. צרפת הידקה אחר כך את שליטתה בקמבודיה, תוך הרחבת שטחו של הפרוטקטוראט בשנים 1902 ו- 1904 באמצעות הסכמים עם סיאם, שהוסיפו את מחוז פריאה ויהיאר ואת מחוז צ'מפאסאק לקמבודיה ונתנו לצרפת שליטה מלאה על נהר באסאק בהתאמה.
במהלך השנים 1902–1907 היו הסכמים על חילופי שטחים בין סיאם לקמבודיה הצרפתית, עד שלבסוף נקבעו הגבולות והחלוקה של חצי האי לשטחי חסות, בין הגורמים הפוליטיים השונים - בריטניה וצרפת כמעצמות, והמדינות הנספחות כמו סיאם.[5]
כלכלה במהלך הקולוניאליזם הצרפתי
במקור שימש שטח קמבודיה כחייץ לצרפת בין המושבות הווייטנאמיות החשובות יותר שלה לסיאם. קמבודיה לא נתפסה בתחילה כאזור חשוב מבחינה כלכלית. תקציב הממשלה הקולוניאלית התבסס בעיקר על גביית מיסים בקמבודיה כמקור הפיננסי העיקרי שלה, והקמבודים שילמו את המיסים הגבוהים ביותר לנפש בקרב המושבות הצרפתיות. מינהל לא יעיל ולפעמים לא יציב היה אופייני לשנים הראשונות של השלטון הצרפתי בקמבודיה. משמעותו הייתה שהתשתית והעיור גדלו בקצב נמוך בהרבה מאשר בווייטנאם, ונותרו המבנים החברתיים המסורתיים בכפרים. עם זאת, ככל שהמשטר הצרפתי התחזק לאחר מלחמת צרפת-סיאם, החלה התפתחות איטית בקמבודיה, שבה הרחיבו גידול אורז וגידולי פלפל לצמיחת המשק. כדי לטפח את היצוא, הוכנסו שיטות חקלאיות מודרניות, בעיקר על ידי יזמים קולוניאליים אשר קבלו קרקע במחוז בטמבנג (מערב). [6] כמו תעשיית הרכב הצרפתית שגדלה מטעי גומי על ידי משקיעים צרפתיים. במהלך שנות העשרים של המאה העשרים נמשכה ההתפתחות הכלכלית, והורחבו גידולי התירס והכותנה. למרות ההתרחבות ההשקעה הכלכלית, עדיין המשיכו הקמבודים לשלם מיסים גבוהים ובשנת 1916 פרצו מחאות בדרישה להפחתת מיסים.[7]
תשתיות ועבודות ציבוריות פותחו אף הן בזמן השלטון הצרפתי, ונסללו כבישים והונחו מסילות ברזל בשטח הקמבודי. בעיקר, קו הרכבת המחבר את פנום פן עם הגבול תאילנדי.
התעשייה פותחה מאוחר יותר, אך תוכננה בעיקר לעבד חומרי גלם לשימוש מקומי או לייצוא. כפי שנעשה בבורמה ובמלאיה על ידי הבריטים. זרים שלטו בכוח העבודה במשק בקמבודיה, עקב אפליה צרפתית נגד הקמבודים באיוש תפקידים כלכליים חשובים. וייטנאמים רבים גויסו לעבוד במטעי גומי ולאחר מכן מילאו תפקידים מרכזיים בכלכלה הקולוניאלית כמו בעסקים. הקמבודים הסינים המשיכו להיות מעורבים במידה רבה במסחר, אך תפקידים גבוהים יותר הועברו לידי הצרפתים.
הופעתה של הלאומיות הקמארית
שלא כמו בווייטנאם, הלאומיות הקמבודית נותרה שקטה יחסית במהלך רוב שלטון צרפת בעיקר בשל השפעה פחותה בתחום החינוך, שעזרה לשיעורי האוריינות בקמבודיה להישאר נמוכה ומנעה תנועות לאומניות כמו אלה שהתרחשו בווייטנאם. עם זאת, בקרב האליטה הקמבודית המשכילה הרעיונות המערביים של דמוקרטיה ושלטון עצמי, גם שחזור של שרידים כמו באנגקור ואט יצרו תחושה של גאווה ומודעות למעמד החזק של קמבודיה בעבר. גם בקרב הסטודנטים הקמבודיים למיעוט הוייטנאמים היה מעמד מועדף. בשנת 1936, הופיע עתון שהטיף נגד צרפת, והקולוניאליזם. כמו כן רעיונות שדגלו בעצמאות החלו להתפתח ב־1940 בקרב הקמבודים בתאילנד, שחששו כי מעשיהם יובילו לעונש אם יפעלו במולדתם.[8]
מלחמת העולם השנייה בקמבודיה
לאחר נפילת צרפת ב -1940 נשלטה קמבודיה ושאר הודו סין הצרפתית על ידי ממשלת וישי הצרפתית, ולמרות הפלישה להודו סין הצרפתית, איפשרה יפן לפקידים קולוניאליים צרפתים להישאר במושבותיהם תחת פיקוח יפני. בדצמבר 1940 פרצה המלחמה הצרפתית-תאילנדית ולמרות ההתנגדות הצרפתית לכוחות התאילנדים המגובים ביפן, אילצה יפן את השלטונות הצרפתים לוותר על כמה מחוזות שהיו ברשותם לתאילנד.[9]
התעמולה היפנית של "אסיה לאסיאתים" מצאה קהל אוהד בקרב הלאומנים הקמבודים, אף על פי שמדיניותה של טוקיו בהודו סין הייתה להשאיר את הממשלה הקולוניאלית אחראית. כאשר נעצר נזיר בודהיסטי בולט, פעיל פוליטי, על ידי השלטונות הצרפתיים ביולי 1942, נערכו הפגנות שדורבנו על ידי העתון נגרוואטה, בדרישה לשחרורו. הם, כמו גם לאומנים אחרים, העריכו ככל הנראה את נכונותם של היפנים לתמוך בהם, משום ששלטונות וישי עצרו במהירות את המפגינים ונתנו לפאץ צ'ון, אחד מעורכי העיתון נגרוואטה, מאסר עולם. העורך השני, בן נגוק ת'אנה, נמלט מפנום פן לטוקיו.
נושא המושבות האירופיות באסיה היה בין הנושאים שנדונו במהלך המלחמה על ידי שלושת מנהיגי כוחות הברית: רוזוולט, סטלין וצ'רצ'יל בשלוש ישיבות הפסגה שהתקיימו בקהיר, בטהראן וביאלטה. בהתייחסות למושבה הגדולה ביותר בהודו, לחץ רוזוולט בחוזקה על הענקת עצמאות עד תום המלחמה, לחץ שהתנגד לו בתוקף צ'רצ'יל. לגבי מושבות לא בריטיות באסיה, רוזוולט וסטלין החליטו בטהראן שהצרפתים וההולנדים לא יחזרו לאסיה לאחר המלחמה. מותו של רוזוולט בטרם עת, עוד לפני סוף המלחמה, הביא להתפתחויות שונות מאד ממה שרוזוולט ראה. הבריטים תמכו בהחזרת השלטון הצרפתי וההולנדי באסיה ואף ארגנו משלוח חיילים הודים תחת פיקוד בריטי למטרה זו.[10] [11]
במאמץ לגייס תמיכה מקומית בחודשים האחרונים של המלחמה, היפנים פיזרו את הממשל הקולוניאלי הצרפתי ב -9 במארס 1945, וקראו לקמבודיה להכריז על עצמאותה בתוך אזור הפוליטי שלהם במזרח אסיה רבתי. ארבעה ימים לאחר מכן, המלך סיהנוק הכריז עצמאות לקמבודיה. בן נגוק תאן חזר מטוקיו במאי, והתמנה לשר החוץ. ב -15 באוגוסט 1945, ביום שבו נכנעה יפן, הוקמה ממשלה חדשה עם בן נגוק ת'אך המכהן כראש ממשלה. כאשר כוח של בעלות הברית תפס את פנום פן באוקטובר, תאנה נעצר על שיתוף פעולה עם היפנים ונשלח לגלות בצרפת. חלק מתומכיו עברו למערב קמבודיה, שהייתה תחת שליטה תאילנדית. שם הם התאגדו כפלג בתנועת הקמאר .
המאבק על אחדות הקמאר
מצבה של קמבודיה בסוף המלחמה היה תוהו ובוהו. צרפת החופשית, בפיקודו של הגנרל שארל דה גול, רצו לחזור לשלוט בהודו-סין, אם כי הם הציעו לקמבודיה ולפרוטקטורטים אחרים בהודו סין, מידה גדולה של שלטון עצמי. בהיותם משוכנעים שיש להם תפקיד תרבותי, הם ראו בעיני רוחם את השתתפותה של הודו-סין באיחוד הצרפתי של המושבות לשעבר. השתתפות בחוויה של האיחוד התרבותי הצרפתי. אולם לא האליטות המקצועיות העירוניות ולא האנשים הפשוטים נמשכו להסדר זה. עבור הקמבודים תקופת העצמאות הקצרה, ממרץ עד אוקטובר 1945, הייתה חשובה.
בפאנום פן, סיהאנוק, שפעל כראש המדינה, הועמד בעמדה עדינה של משא ומתן עם הצרפתים על עצמאות מלאה תוך כדי ניטרול פוליטיקאים ותומכי תנועת הגרילה קמאר איסארק ושל הקומוניסטים מתנועת ווייט מין, שראו בו משתף פעולה צרפתי. בתקופה הסוערת בין השנים 1946 ו- 1953, סיהאנוק הפגין כשרון מדהים של הישרדות פוליטית שקידמה אותו לפני ואחרי נפילתו מהשלטון במארס 1970.
הקמאר איסראק הייתה תנועת גרילה הטרוגנית מאוד, שפעלה באזורי הגבול. הקבוצה כללה ילידים שמאלנים, שמאלנים וייטנאמים, לאומנים לא-מלוכניים (קמאר סרי) נאמנים לבן נגוק ת'אנג, ושודדים פשוטים שנצלו את הכאוס כדי להטיל אימה על תושבי הכפרים. אף על פי שמספרם עלה וירד בתקופה שלאחר המלחמה (מכה קשה הייתה הפלת ממשלה ידידותית של השמאל בבנגקוק ב -1947), ב -1954 שלט הקמאר איסראק, עם הוייט מין, על פי כמה הערכות, במחצית שטחה של קמבודיה.
ב -1946 אפשרה צרפת לקמבודים להקים מפלגות פוליטיות ולקיים בחירות לאספה מייעצת שתמליץ למלך על ניסוח חוקת המדינה. בשתי המפלגות הגדולות עמדו בראשותן נסיכים מלכותיים. המפלגה הדמוקרטית, בראשות הנסיך סיסוואט יוטבונג, דגלה בעצמאות מיידית, רפורמות דמוקרטיות, בממשלה ובפרלמנט. תומכיו היו מורים, עובדי מדינה, חברים פעילים פוליטית, הכהונה הבודהיסטית, ואחרים שדעותיהם הושפעו מאד מהערעורים הלאומניים של נגארוואטה לפני סגירתה בידי הצרפתים ב -1942. דמוקרטים רבים הביעו אהדה לשיטות האלימות של תנועת הקמאר. המפלגה הליברלית, בראשות הנסיך נורודום נוריינד, ייצגה את האינטרסים של האליטות הכפריות הישנות, כולל בעלי קרקעות גדולים. הם העדיפו להמשיך בצורה כלשהי את היחסים הקולוניאליים עם צרפת, וקראו לרפורמה דמוקרטית הדרגתית. בבחירות האספה המייעצת שנערכה בספטמבר 1946, הדמוקרטים זכו ב -50 מתוך 67 מושבים.
ברוב מוצק באספה, הדמוקרטים ניסחו חוקה שתתבסס על נוסחה של הרפובליקה הרביעית הצרפתית. הכוח היה מרוכז בידי האספה הלאומית הנבחרת. המלך הכריז באי-רצון על החוקה החדשה ב־6 במאי 1947. אמנם הוא הוכר כ"ראש הרוחני של המדינה", אך הפחית במעמדו המלכותי. לא היה ברור עד כמה הוא יוכל לשחק תפקיד בפוליטיקה של האומה. סיהאנוק הפך את העמימות הזאת לתועלתו בשנים מאוחרות יותר.
בבחירות שהתקיימו בדצמבר 1947 לאספה הלאומית, שוב זכו הדמוקרטים ברוב גדול. למרות זאת, חלה התפוררות בתוך המפלגה. מייסדה, סיסוואט יוטבונג, מת ולא נראה יורש ברור. בתקופה שבין 1948 ל -1949, הדמוקרטים נראו מאוחדים רק בהתנגדותם לחקיקתו של המלך או למינויו. סוגיה מרכזית הייתה פתיחותו של המלך לעצמאות באיחוד הצרפתי, שהוצעה בטיוטת חוזה שהציעו הצרפתים בסוף 1948. לאחר פירוק האספה הלאומית בספטמבר 1949, הושגה הסכמה על ההסכם באמצעות חילופי מכתבים בין המלך סיהאנוק וממשלת צרפת. היא נכנסה לתוקפה חודשיים לאחר מכן, אם כי האישור הלאומי של האמנה מעולם לא הושג.
האמנה העניקה לקמבודיה את מה שסיהאנוק כינה "חמישים אחוזי עצמאות": על ידי כך, היחסים הקולוניאליים הסתיימו רשמית, והקמבודים קיבלו שליטה על רוב התפקידים המנהליים. לכוחות המזוינים הקמבודים ניתן חופש פעולה בתוך אזור אוטונומי שמנהל את המחוזות בטאמבנג וסיימרב, שהוחזרו מתאילנד לאחר מלחמת העולם השנייה. לצרפתים לא היו המשאבים לשליטה במחוזות אלה. קמבודיה עדיין נדרשה לתאם את ענייני מדיניות החוץ עם המועצה העליונה של האיחוד הצרפתי, וצרפת שמרה על מידה ניכרת של שליטה במערכת המשפט, המכס והכספים. השליטה על פעולות צבאיות מחוץ לאזור האוטונומי נותרה בידי הצרפתים. לצרפת הותר גם להחזיק בסיסים צבאיים בשטח הקמבודי. בשנת 1950 הוענקה לקמבודיה הכרה דיפלומטית על ידי ארצות הברית ועל ידי רוב המעצמות הלא קומוניסטיות, אבל באסיה רק מתאילנד ודרום קוריאה הם זכו להכרה.
הדמוקרטים זכו ברוב בבחירות האספה הלאומית השנייה בספטמבר 1951, והם המשיכו במדיניות התנגדותם למלך כמעט בכל החזיתות. במאמץ לזכות באישור פופולרי יותר, ביקש סיהאנוק מהצרפתים לשחרר את הלאומני בן נגוק ת'אנג מהגלות ולאפשר לו לחזור לארצו. הוא ערך כניסת ניצחון לפנום פן ב־29 באוקטובר 1951. זמן מה לאחר מכן הוא התחיל לדרוש נסיגה של הכוחות הצרפתיים מקמבודיה. הוא חזר על הדרישה הזאת בתחילת 1952 מעל גבי העיתון קמאר קרוק - עיתון שבועי שהקים. העיתון נאלץ להפסיק את הפרסום בחודש מארס, ובן נגוק ת'אנה נמלט מהבירה עם כמה תומכים חמושים כדי להצטרף לתנועת המחתרת של הקמאר.
הדרך לעצמאות מדינית
ביוני 1952 הכריז סיהאנוק על פיטורי הקבינט שלו, השהה את החוקה, והשתלט על הממשלה כראש ממשלה. לאחר מכן, ללא סנקציות חוקתיות ברורות, הוא פיזר את האספה הלאומית והכריז על חוק צבאי בינואר 1953. סיהאנוק הפעיל את השלטון הישיר במשך כמעט שלוש שנים, מיוני 1952 עד פברואר 1955. לאחר פירוק האספה, הוא הקים מועצה מייעצת שתחליף את המחוקקים ומינה את אביו, נורודום סוראמאריט, כעוצר.
במרס 1953 נסע סיהאנוק לצרפת. לכאורה, הוא נסע בענייני בריאות, למעשה, הוא קיים מסע אינטנסיבי כדי לשכנע את ממשלת צרפת להעניק עצמאות מלאה. האקלים הפוליטי בקמבודיה באותה עת היה כזה שאם לא היה משיג עצמאות מלאה במהרה, האנשים היו צפויים להצטרף אל תנועת המחתרת של בן נגוק ת'אנה ואל קמאר איסראק, שהיו מחויבים לחלוטין להשגת מטרה זו. בפגישות עם הנשיא הצרפתי ועם פקידים בכירים אחרים, נתפס סיהאנוק כמפחיד יתר על המידה באשר לתנאים הפוליטיים הפנימיים בקמבודיה. הצרפתים גם אימצו את האיום הסמוי, שאם ימשיך לא לשתף פעולה, הם עשויים להחליף אותו. המסע נראה ככישלון, אך בדרכו הביתה דרך ארצות הברית, קנדה ויפן, פרסם סיהאנוק את מצוקתה של קמבודיה בתקשורת.
כדי להנציח את "מסע הצלב המלכותי לעצמאות", סיהאנוק, הכריז כי לא יחזור עד שהצרפתים יעניקו הבטחות לכך שתנתן עצמאות מלאה. לאחר מכן הוא עזב את פנום פן בחודש יוני כדי להיכנס לגלות עצמית בתאילנד. הוא היה לא רצוי בבנגקוק, ועבר לווילה המלכותית שלו ליד חורבות אנגקור במחוז סימראב. סימראב, שהיה חלק מהאזור הצבאי האוטונומי שהוקם ב -1949, היה בפיקודו של סגן אלוף לון נול, לשעבר פוליטיקאי ימני שהפך עם הזמן לבעל ברית של סיהאנוק בתוך הצבא. בבסיסם בסימראב תכננו המלך ולון נול בתוכניות התנגדות אם הצרפתים לא יעמדו בתנאים שלהם.
סיהאנוק עשה הימור גבוה, שכן הצרפתים יכלו בקלות להחליף אותו במלך גמיש יותר. עם זאת, המצב הצבאי הידרדר בכל רחבי הודו סין וממשלת צרפת, ב -3 ביולי 1953, הכריזה על עצמה כמוכנה להעניק עצמאות מלאה לשלוש מדינות קמבודיה, וייטנאם ולאוס. סיהאנוק התעקש על התנאים שלו, שכללו שליטה מלאה בהגנה הלאומית, במשטרה, בבתי המשפט ובעניינים הכספיים. הצרפתים נענו והמשטרה והרשות השופטת הועברו לשלטון הקמבודי בסוף אוגוסט, ובאוקטובר השתלטה המדינה על כוחותיה הצבאיים. המלך סיהאנוק, הפך לגיבור בעיני עמו, חזר לפנום פן בניצחון, ויום העצמאות נחגג ב -9 בנובמבר 1953. השליטה בעניינים נוספים הקשורים לריבונות, כגון ענייני הכספים והתקציב, הועברה למדינה הקמבודית החדשה 1954.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Philippe Franchini, Les Guerres d'Indochine, tome 1, Pygmalion-Gérard Watelet, 1988, page 92
- ^ Pierre Montagnon, La France coloniale, tome 1, Pygmalion-Gérard Watelet, 1988, pages 146–147
- ^ Claude Gilles, Le Cambodge: Témoignages d'hier à aujourd'hui, L'Harmattan, 2006, pages 97–98
- ^ Philippe Franchini, Les Guerres d'Indochine, tome 1, Pygmalion-Gérard Watelet, 1988, page 114
- ^ Maurice Zimmerman, Traité du 23 mars 1907 avec le Siam, Annales de géographie, Année 1907, Volume 16, n°87, pp. 277–278, sur Persée.fr
- ^ Tyner, James A. (2017). From Rice Fields to Killing Fields: Nature, Life, and Labor under the Khmer Rouge. Syracuse, New York: Syracuse University Press. p. 29.
- ^ Claude Gilles, Le Cambodge: Témoignages d'hier à aujourd'hui, L'Harmattan, 2006, page 98
- ^ Philip Short, Pol Pot anatomie d'un cauchemar, Denoël, 2007, page 47
- ^ Philippe Franchini, Les Guerres d'Indochine, tome 1, Pygmalion-Gérard Watelet, 1988, page 164
- ^ Roosevelt and Stalin, The Failed Courtship" by Robert Nisbet, pub: Regnery Gateway, 1988
- ^ Churchill's Secret war", by Madhushree Mukherjee, Pub: Basic Books, 2010>
